מרחשת חלק א לג

שלא אסרת עליו הקטניות אלא אסרת עליו את הזמן והזמן הזה אין לו היתר לעולם, דמה שיהי' מותר לאכול אחר הפסח הר"ז זמן אחר והר"ז כמו שכ' הצל"ח במס' ביצה דאיסור טלטול מוקצה לא הוי דשיל"מ שהרי יוכל לטלטל היום ומחר ודווקא אכילה שאם יאכל היום לא יאכל למחר זה הוי דשיל"מ דמוטב לאכול בהיתר למחר משיאכל היום באיסור: אבל בטלטול שיוכל לטלטל היום ומחר לא הוי דשיל"מ כלל, שהיום הזה אין לו היתר כלל וכמדומה שכן כתב הצל"ח בביצה (פ' א') בתירוץ הקושיא על הא דמנחות ס"ח דר"פ ורהב"י הוי אכלי חדש באורתא שתסר נגהי שבסר משום דס"ל חדש בחו"ל דרבנן והו"ל סד"ר ולקולא. והקשה הא חדש הו"ל דשיל"מ, ותירץ כנ"ל שכאן הוא האיסור על הזמן ולא על התבואה יעו"ש, והכ"נ דכוותה באופן שכאן יש להתיר ע''י חליטה גם לפי טעמו של הרמב"ם שמא לא הרתיח יפה וכאמור: ועוד אני אומר שאפי' אם נאמר שאפי' בכה"ג ע"י חליטה יש לאסור מיני קטניות משום דכיון דהטעם הוא משום אחלופי בדגן ובדגן הא אסור בחליטה שוב יש לאסור במיני קטניות דלא אתי לאחלופי, מ"מ אני אומר כיון שלא התרת לו אלא ע"י חליטה וזהירות שלא יבא לידי חימוץ לא שייך כלל אחלופי משום דהוי כמו דאמרינן בפסחים י"א מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קטוף זכור הוא, והכ"נ כיון שלא התרת לו אלא ע"י חליטה וזהירות מחימוץ זכור הוא ולא אתי לאחלופי בדגן. ואף שיש לחלק קצת, דהתם הוא החשש בו בעצמו שמא יבא לאכלו וע"כ כשהוא עושה ע''י קטוף זכור הוא ואין לחוש שמא יבא לאכלו, אבל כאן היא הגזירה לא בשביל העוסק בו לבד אלא גם משום אחר הרואה שאוכלים מיני קטניות והרואה הא לא ידע אם הי' עושה ע"י חליטה ובזהירות מחמוץ ועדיין אתי לאחלופי, מ"מ כתבתי זה לסניף קל שלענ"ד די במה שמבואר למעלה דע"י חליטה ועשיית השמנים הכל קודם הפסח בזהירות שלא יבא לידי חמוץ אפשר להקל וכבר כתבו כל האחרונים שהדבר עצמו חומרא יתירה היא והבו דלא לוסיף עלה. ואף שראיתי במרדכי בפכ"ש שכ' ואפי' ליתנו במים רותחים נכון לאסור דילמא אתי ליתנו במים קרים אפשר שלא כתב כן אלא בפסח עצמו דחמיר טפי ובפרט לפי הטעם הא' שכתבתי למעלה משום תערובות דגן ראוי לאסור בפסח עצמו משום דלא בטל דחמץ בפסח במשהו, אבל קודם הפסח בשטחנו או עשאו שמנים דהוי לח בלח ואינו חוזר ונעור שפיר יש להתיר כה"ג ע"י חליטה וכמו שנתבאר בס"ד: ב. א) ובעיקרא דהך מילתא דעשיית שמנים ממיני קטניות לפסח הי' נראה ע"פ המבואר בפסחים (כ"ד ב') דמשקין היוצאים מפירות אינן אלא זיעה בעלמא זולת בזיתים וענבים לבד ואינן אסורים בערלה וכה"ג מדאורייתא אלא מדרבנן, ולפ"ז בשמנים הנעשים ממיני קטניות לא הוי אלא זיעה בעלמא ולא אסירי, ואף דמדרבנן מיהת אסירי אין זה אלא באיסור דאורייתא כמו ערלה וכה"ג אבל במיני קטניות שאף הן עצמם אין איסורן אלא מכח מנהג אפשר דמשקין היוצאים מהם לית בהם איסור כלל ומותרים אפי' לכתחלה. ואף שמצינו בפי"א מתרומות מ"ב דבש תמרים ויין תפוחים ושאר כל מי פירות של תרומה ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר, ובברכות ד' אמרינן דטעמא דר"י דפוטר הוא משום דזיעה בעלמא היא, משמע מזה דר"י פוטר דווקא מחומש אבל לכתחלה אסור לזרים אף דתרומת פירות עצמן לא הוי אלא מדרבנן ומוכח דאפי' באיסור דרבנן משקין היוצאין מפירות אסורים (וכן כתב הרא"ש במס' תרומות להדיא דלכתחלה אסור לזרים), יש לדחות דתרומה שאני דתרומה היא אסורה בהנאת כלוי לזרים וע"כ אף דהוי זיעה בעלמא ואין זה אכילת ושתית הפרי עצמה, מ"מ הנאה מיהא הויא ואסורה, אבל במיני קטניות שאינן אסורים בפסח אלא באכילה אבל בהנאה מותרים כמו שכ' התה"ד עצמו שם דמה"ט מותר השמן שלהם בהדלקה א"כ כיון דזיעה בעלמא היא אפשר דגם איסור אכילה ליכא בהו. ומש"כ התה"ד והרמ"א דאסורים באכילה היינו לפמש"כ למעלה דאפשר דמיירי באופן שלא בררו אותם יפה קודם הפסח והם אסורים מחשש תערובות חמץ גמור וע"כ השמנים הנעשים מהם ג"כ אסורים כיון דיש לחוש שהם משקין היוצאין מתערובות חמץ גמור שהם אסורים, אבל בגוונא שבררו איתם יפה באופן דליכא חשש תערובות והם אינן אסורים אלא משום חשש דאחלופי א"כ אין זה אלא איסור מכח מנהג בעלמא, בזה אפשר שהשמנים מותרים אפי' לכתחלה בפסח כיון שאינן אלא זיעה בעלמא: ב) אולם כד נעיין בהך מילתא דמשקין היוצאין נראה לכאורה דזה אינו, דהנה המתבונן היטב בסוגיא דהעור והרוטב (ד' ק"כ ב') ובדברי התוס' שם ד"ה היכא בתי' ה"ר שמואל ובדברי מוהרש"א שם יראה דכל האיסורין דנפקא לן מהני תלתא קראי דהנפש וכן כל איסור הבא מאליו דילפינן מינייהו, בכל אלו משקין היוצאים מהם כמותם מדאורייתא, אבל באיסור שאינו בא מאליו דלא ילפינן מינייהו וגמרינן מבכורים ותרומה בזה אין המשקין היוצאין מהם כמותם אלא בזיתים וענבים לבד, יעוש"ה. והשתא בחמץ דכתיב ביה נפש דמרבינן השותה וילפינן מיניה דמשקין היוצאין מחמץ כמותו כמ"ש מוהרש"א שם בתוד"ה הנ"ל א"כ משקין היוצאין ממנו אסור מדאורייתא, ולפ"ז גם במיני קטניות דאסירי משום לתא דחמץ משום דאתי לאחלופי בדגן וכיון דבדגן אסור מדאורייתא משקה חמץ היוצא ול"א זיעה בעלמא הוא, הכ"נ במשקין היוצאין ממיני קטניות הם כמותם דבאיסור חמץ ל"א זיעה בעלמא היא שהתורה רבתה כל זאת מקרא דהנפש: ג) אולם שבתי וראיתי דיש להעמיד דברינו דמשקין היוצאין ממיני קטניות אף דאסירי משום לתא דחמץ מ"מ מותרים הם משקין היוצאים מהם, והוא בהקדם הסוגיא דהעור והרוטב שם על הא דאיתא שם הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים משקים היוצאים מהם כמותם' דמקשה הש"ס מנלן וכי תימא ליגמר מהנך, מה להנך שכן איסור הבא מאליו תינח היכא דאיסור הבא מאליו, היכא דלאו איסור הבא מאליו מנלן ופירש"י דלאו איסור מאליו היינו הקדש ולענ"ד קשה טובא דלהקדש לכאורה לא צריך דהא התוס' שם ע"א ד"ה אלא אם חמץ הוא אכילה כתוב ביה כתבו ואע"ג דהוא אסור בהנאה הנאת חמץ לית בה כרת אלא לאו עכ"ל. מוכח מזה דבמקום שאסור בהנאה א"צ קרא לרבות את השותה משום דלא גרע מהנאה והשתא בהקדש דאסור בהנאה דהנהנה מן ההקדש לוקה א"כ מאי פריך אהקדש לפירוש רש"י מנלן לרבות דמשקה היוצא ממנו כמותו תיפוק ליה דבהקדש א"צ קרא כלל דלא גרע מהנאה וכמו שכ' התוס' בחמץ, ודווקא בחמץ צריך קרא לרבות לכרת דליכא בהנאה אבל בהקדש דגם באכילה ליכא כרת אלא לאו גרידא ולאו גרידא גם בהנאה דהקדש איתא דהנהנה מן ההקדש לוקה כמו שכ' הרמב"ם בפ"א מה' מעילה א"כ א"צ קרא כלל. וזו קושיא עצומה לכאורה. וחשבתי מתחלה דזו היא באמת כוונת התוס' שם ד"ה מה לתרומה שכ' וז"ל: לרבי דאמר בסנהדרין הזיד במעילה במיתה ע"כ לאו אהקדש בעי לעיל כדפי' הקונטרס דהא בהקדש נמי איכא מיתה וחומש לרבי עכ"ל. ולכאורה אינו מובן מאי קשיא להו: אם שאלת הגמ' היא באמת לחכמים דקימ"ל כוותם דהזיד במעילה באזהרה דלדידהו לא נוכל ללמוד מתרומה ובכורים שכן חייבים עליהם מיתה וחומש ואיזו תפיסה יש מכאן על רש"י