מרחשת חלק א לא

וע"כ הם כלאים בכרם וכדעת הרמב"ם ז"ל וגירסת הגר"א ז"ל ושיטתו בביאורו ליו"ד לא יכולתי להולמה ודבריו נפלאו ממני, ומלבד זה רבנו הגדול הגר"א ז"ל סותר לכאורה משנתו בפירושו שנות אליהו בפ"ח דכלאים שהוא גורס גם באירוס וקיסוס שהם כלאים ואכ"מ, אבל לפמש"כ דברי התוספתא מכוונים לדברי הרמב"ם ז"ל ועולין בקנה אחד: ו) והנה יש לי דקדוק עצום בדברי הרמב"ם הנ"ל, שאחרי שחשב האירוס והקיסוס וכו' ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם, הקנבוס והקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות הרי הן מקדשים בכרם וכן כל מיני דשאין שעולין מעליהם בשדה הרי הם מקדשים בכרם הוסיף וכתב: ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש בכרם' עכ"ל, וצריך להבין, אחרי שפול המצרי מין זרעים הוא מדוע חשב אותו לעצמו ולא כללו בהדי האירוס וכו' ושאר מיני זרעים שאינן כלאים בכרם ולמה קבע לו מקום בפני עצמו, ולא עוד אלא ששינה לשונו ולא כתב שאינו כלאים בכרם כלשונו בשאר מיני הזרעים אבל כתב ''ואינו מקדש'' הלא דבר הוא וכגון דא צריכה רבה בטהר לשונו של רבנו ז"ל המדוקדקת ומזוקקת שבעתים: והנראה לי בביאור לשונו ודעתו של הרמב"ם ז"ל עפ"י המבואר בירוש' פ"ב דכלאים ה"ב על משנתנו: כל מין זרעים אין זורעין בערוגה וכל מין ירקות זורעין בערוגה, חרדל ואפונין השופין מין זרעים, אפונין הגימלונים מין ירק. ואמר עלה בגמ' חרדל ואפונין השופין מין זרעים שזרען לירק אין נותנין ע"ג הערוגה, אפונין הגמלונין ופול המצרי שזרען לזרע אין נותנין ע"ג ערוגה זרען לירק נותנין ע"ג הערוגה, עכ"ל הירוש'. הרי מבואר מזה דפול המצרי אף דיש לו דין זרעים מ"מ יש בו ג"כ צד ירק שאם זרעו לירק יש לו דין ירק אפי' לקולא ונותנים אותו ע"ג הערוגה, מה שאין כן בשאר מיני זרעים שיש להם דין זרעים לכל דבר ובין שחשב לירק ובין שחשב לזרע אין נותנין אותם ע"ג הערוגה: ומעתה א''ש שדקדק הרמב"ם ז"ל וכתב גבי פול המצרי שאינו מקדש ולא כתב שאינו כלאים משום דפול המצרי כיון שיש בו ג"כ צד ירק אינו מותר לכתחלה לזרעו בכרם, כיון שפתוך בו צד ירק, וע"כ כתב שאינו מקדש לבד והיינו בדיעבד שאינו אוסר הכרם כיון שעיקרו זרעים, משא"כ בשאר מינים שחשב למעלה כתב אינן כלאים בכרם משום שיש להם דין זרעים לכל דבר וע"כ מותרים אפי' לכתחלה בכרם משו"ה כתב ואינן כלאים בכרם שאין בהם צד ירק כלל. וזה נכון וברור בדקדוק לשונו של רבנו ז"ל, וכה"ג טובא מצינו במס' כלאים בפ"ו ובפ"ז שאסור ואינו מקדש, וכמו כן צמר גפן לר"מ אסור ואינו מקדש, יעי"ש פ"ז מ"ב, דוק ותשכח: ו) ואחרי הודיע ה' אותנו את כל אלה בחלוקי המינין שיש זרעים זולת זרעים, שיש מינין בהם שהם זרעים לכל דבר ויש מינין שאינן זרעים גמורים ויש בהם גם קצת צד ירק, הנה נחזור למכוון דברינו שממוצא דברינו אלה נשכיל ונרויח להבין דעת הרמ"א באו"ח סי' תנ"ג ס"א ולהצילו מקושית הטו"ז שם, שהרמ"א בהגהה שם כתב שהעניס והאליינדרא אינם מיני קטניות ומותר לאכלם בפסח, ותמה הטו"ז במה ישתנו אלו מחרדל שכתב הרמ"א בסי' תס"ד שאין אוכלין אותם בפסח משום דהוי כמיני קטניות, ויעו"ש בטו"ז מה שנדחק לתרצו: אמנם לפי המבואר בזה יהיו נוחים מאד דברי מהרמ"א ומשה אמת ותורתו אמת, דהנה בנדרים (נ"ג א') מבואר דכל מיני זרעים הוי מידי דמידגן זולת פירות האילן וירק וכן הוא בפ"א דחלה מ"א: הנודר מן הדגן אסור בכל *) ובלשון אשכנז נקרא Lorbeerlose המינים דברי ר"מ'' ופירש הר"ש והרע"ב דדגן כל מיני דמידגן משמע וקטניות וזרעים מידי דמידגן הוא יעו"ש, הרי דכל מיני זרעים מידי דמידגן הוא ולהיפך ירק אינו מידי דמידגן, ולפ"ז א"ש דברי הרמ"א שהרי האניס זה מבואר בסי' ר"ד הוא השבת המוזכר בש"ס והשבת הוא מין ירק כמבואר בפ"ד דמעשרות מ"ה השבת מתעשרת זרע וירק ובע"ז (ז' ב') בדברי רש"י ד"ה השבת כתב: השבת הוא ירק של תבלין'. וכיון שהאניס הוא השבת הר"ז ירק, וירק לא הוי מידי דמידגן כמבואר בנדרים, וזה באמת קמ"ל הרמ"א אף שהשבת מתעשר זרע ג"כ, מ"מ עיקרו חשוב ירק ואינני מידי דמידגן, וכמו כן האליינדרא הוא ג"כ מין ירק *) יעוי' עירובין (כ"ח א') מערבין בפעפועין וחלגלוגות ובגודגדניות ופירש"י שהם אליינדרא, הרי שחשוב במיני דירק שכל אלו מיני ירקות הם כמו שפירש"י שם, וכיון שירק הם ולא הוי מידי דמידגן ע"כ מותרים לאכלם בפסח משא"כ החרדל שמבואר במשנה פ"ג דכלאים שהבאתי למעלה שיש לו דין זרעים, ויש לו דין זרעים לכל דבר שאף אם זרעו לירק אין נותנין אותו ע"ג הערוגה כמבואר בירוש' הנ"ל, וכיון שדין זרעים לו הו"ל מידי דמידגן ע"כ נכנס בכלל איסור קטניות ואסור בפסח, ומשה שפיר קאמר ומתורצת היטב קושי הטו"ז: ולפי דברינו למעלה בפול המצרי שיש בו קצת דין ירק א"ש דקדוק לשונו של ר"מ בנודר מן הדגן דס"ל שאסור בכל מידי דמידגן ונקט בפול המצרי יבש כדי להשמיעני רבותא אף דפול המצרי יש בו קצת צד ירק. מ"מ הוי מידי דמידגן והנודר מן הדגן אסור בו: היוצא מדברינו אלה דכל מיני זרעים הו"ל מידי דמידגן ונכנס בכלל איסור קטניות כדמוכח בנדרים דכל מיני זרעים הו"ל מידי דמידגן. ולפ"ז שושנת המלך שהוא מין זרעים כמבואר במשנה ובתוספתא דכלאים הנ"ל וגם יש לו דין זרעים לכל דבר, דהא בו כתב הרמב"ם שאינו כלאים בכרם ומותר אפילו לכתחלה משום דהוא זרעים לכל דבר ולא כפול המצרי, א"כ הו"ל מידי דמידגן ונכלל באיסור קטניות. והדרינן למילתא קמייתא לפי מה שחזקנו השערתנו והעלינו לעיל ששושנת המלך היא היא ה''ראזן'' שהובאו לפנינו ונשאלנו עליהם, א"כ אסורין הם לאכלן בפסח משום שהוא נכלל בכלל האיסור דקטניות וכנ"ל: ח) ואחרי שנתבאר שהמין הזה שהובא לפנינו הוא נכלל בכלל איסור הקטניות ואסור לאכלו בפסח הנה נדעה נרדפה לדעת אם מותר לעשות ממנו שמנים לפסח: ואף שזה פשוט דכשם שהמין עצמו אסור לאכלו בפסח כך גם השמנים הנעשים ממנו אסורים באכילה בפסח, כמבואר בסי' תנ"ג הנ"ל שהשמנים רק מותרים בהדלקה אבל באכילה פשוט לאסור: אולם לענ"ד אחרי שנתחקה על שרשי רגלי האיסור, יש מקום לצדד להקל לעשות ממנו שמנים לפסח שיהו מותרים אף באכילה. דהנה שני טעמים יש באיסור קטניות: הא' הוא משום תערובות משום שקשה לבררן יפה מהתבואה המעורבת בהן, כמו שהביא הב"י סי' הנ"ל בשם הג"מ, והב' משום דעושים ממינים אלו מעשה קדרה ופת אתי לאחלופי בדגן. הובא ג"כ בב"י בשם הנ"ל וכ"כ המרדכי פכ"ש והתה"ד סי' קי"ג הנ"ל: והנה לפי טעם האיסור משום תערובות לענ"ד ע"כ לא אסרו אלא כשבא לבשל מהם כמו שהם בעין בפסח דבזה יש חשש שמא לא בררן יפה ואף אם בררן עד שלא נשתייר מהן אלא אחד מאלף ג"כ אסור דחמץ בפסח במשהו, אבל היכא דבררן יפה וטחנן ועשה מהם קמח לענ"ד לא גרע מכל תבואה שיש בה חטים שצמחו כמבואר בסי' הנ"ל שבוררן