מרחשת חלק א כח

השתחוויה שאם נכנס לפני ולפנים צריך שיעור שהי', ולענ"ד לולא דמסתפינא הייתי אומר דט"ס קלה הוא בירושלמי וצ"ל וכיון ''שהשתחווה'' (תמורת ''ששהה") לא כמו שהכניס ראשו ורובו לפנים והיינו משום שהשתחוואה הוא כריעה כדאיתא בבבלי (ט"ז ב') השתחוואה דלית בה שהי' זו כריעה בעלמא היא, ואמרינן שם עוד שהשתחוואה הוא דווקא כלפי פנים יעו"ש, וכיון שכריעה על ברכים כלפי פנים א"כ הרי הוא מכניס בזה ראשו ורובו לפנים, וכיון שכן קשה אמאי צריך דווקא השתחוויה הא בלא"ה כיון שכרע הרי הכניס ראשו ורובו לפנים וחייב משום ביאת ראשו ורובו וא"כ אפי' לא השתחוה אלא שהכניס ראשו ורובו לפנים בלא השתחוואה ג"כ חייב. א"ו מוכח מזה דבנטמא בפנים אף אם נכנס לפני ולפנים ג"כ אינו חייב רק בשיעור שהי', וזהו דקאמר בירושלמי וכיון ''שהשתחוה'' לאו כמו שמכניס ראשו ורובו בפנים ותאמר עד כדי שישהה כדי השתחוואה, ר"ל, דגם באופן שמכניס ראשו ורובו כמו בהשתחוה אעפ"כ אמרת דבלא השתחוויה עד שישהה כדי השתחוויה, דהא דומיא דהשתחוואה, שיש בה כניסת ראשו ורובו לפנים, אמרת דמ"מ בלא השתחוואה עד שישהה כדי השתחוואה וכא נמי אפי' נכנס כולו לפנים ג"כ דווקא כדי שישהה כדי השתחוואה, כנ"ל ביאור הירושלמי הנ"ל: עכ"פ איך שיהי' ביאור ראית הירושלמי, הרי מבואר מזה שגם בנכנס לצד פנים יותר אינו חייב רק בששהה שיעור שהי' כמו בטומאת פנים ואיך כתב רש"י ז"ל דבפסיעה אחת יתירה ענוש כרת שזה הוי פחות מכדי שיעור שהי': ט) ונלענ"ד דהירושלמי לשיטתיה דשם בסמוך איתא שיעור השתחוויה עשר אמות היך עבידא הי' בארוכה עשרים ובקצרה עשר הולך חמש אין ייזיל בדא חמש, ואין ייזיל בדא ט"ו ע"כ, ויעויי' בפ"מ שם שהכוונה הוא דלא תימא שהוא מתחייב על כל הליכה שבארוכה ואפי' בחמש הראשונות ובמה שעדיין לא הוסיף בהליכתו ממה שהי' ממעט אם הי' מהלך בקצרה קמ"ל דלא מתחייב אלא במה שהוא מוסיף בהליכתו בארוכה והיינו דקאמר הלך חמש שאע"פ שהלך חמש בארוכה אין משערין לחייבו אלא במה שיש לו עוד לקצר ביציאתו שאם ילך ויחזור מן דרך הארוכה ויבא לו בקצרה לצאת דרך שם אין לו להלך אלא חמש והא אכתי שיעור קצרה הויא ואם יגמור הליכתו בארוכה יש לו להלך ט"ו ועל הוספה זו מתחייב וכו' עכ"ל הפ"מ. הרי מבואר מדברי הירושלמי אלו אף שהי' לו להלך בדרך קצרה והלך דרך ארוכה אינו מתחייב רק אם שהה שיעור שהי' שהוא עשר אמות לדעת הירושלמי יותר ממה שהי' משהה אם הלך בדרך קצרה וס"ל להירושלמי כדעת ר''ז בבבלי (י"ז א') דשיעורא גמירי בפנים, ולפ"ז א"ש מה דס"ל להירושלמי שאם נכנס לפני ולפנים, שצריך שיעור שהי' אף שא"צ ללכת לפני ולפנים מ"מ כל שנטמא בפנים צריך שיעור שהי' אף שלא נתנה להדחות אצלו הכניסה יותר לפנים, אבל לדידן דקימ"ל כרבה שם שלא נתנה ארוכה להדחות אצלו והיינו כיון שצריך לצאת דרך קצרה א"כ ההליכה בארוכה אין זו כלל דרך יציאתו ומשנכנס בארוכה אף שאינו שוהה בה יותר מבקצרה מ"מ הרי זו ביאה חדשה במקום שאינו צריך וע"כ הוא חייב על ביאתו בארוכה והר"ז כנטמא בחוץ שנכנס שחייב על הביאה וא"צ שהי', והכ"נ מה שנכנס לארוכה הר"ז כמו שנכנס בטומאה למקדש כיון שדרך זו לא הורשה לו לצאת ועליה הוא חייב כעל כניסה חדשה, ולפ"ז שפיר כתב רש"י ז"ל שאם נכנס פסיעה לפנים יותר ענוש כרת וכמו ביצא דרך ארוכה ומכש"כ כשנכנס יותר לצד פנים שחייב משום שכל כניסה שלא הורשה לבא או לצאת דרך שם הר"ז כביאה וכניסה חדשה וחייב על הביאה כמו בטומאת חוץ, והדברים עמוקים ונכונים בס"ד: עיין בלוח השמטות ותיקונים שבסוף הספר ה. א) והנה למעלה (ענף ג' אות ט"ז) עמדנו בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאם נכנס דרך גגין הוא פטור אמאי אינו מתחייב מלקות מ"מ מחמת טומאה בפנים דלא גרע מטימא עצמו במזיד בפנים שחייב על שטימא עצמו וא"צ שהי' כמבואר בשבועות בתוס' שם, וכמו כן לא גרע ממכניס כלים טמאים למקדש שחייב אף שאין כאן חיוב מחמת ביאה: כעת לענ"ד נראה ליישב קצת ע"פ הגמ' דשבועות שם דאיבעי לן תלה עצמו באויר עזרה מהו, ויעוי' בתוס' שהביאו הגירסא אויר עזרה כעזרה דמיא או לאו כעזרה דמי, ומחקו גירסא זו משום דודאי חייב גם על אויר עזרה כמו שהוכיחו מהכנסת בהונות למקדש דמחייב למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה אף שאין זה אלא הכנסה באויר, ויעו"ש שהביאו גירסא אחת וכמו שהיא לפנינו: מיהו אף שהתוס' דחו גירסא זו בשתי ידים לא נמנע רבינו הרמב"ם ז"ל מחבבה ומדבריו ז"ל (פי"א מה' שגגות ה"ד) מבואר שכן היתה לפניו הגירסא שהספק הוא אם אויר עזרה כעזרה דמי אי לא, ויעוי' בלח"מ מה שכתב לפרש לדעת הרמב"ם להצילו מקושית התוס' וכן הביא המל"מ שם מחי' הר"ן לפרש האיבעיא אויר עזרה כעזרה דמיא כדברי הלח"מ שם: ב) אמנם לענ"ד נראה, לולא דברי התוס', דהבעיא אויר עזרה כעזרה דמי' היא כפשוטו אם מחוייב על הטומאה באויר עזרה, ומה שהוכיחו מהכנסת בהונות לענ"ד אינה ראי' לפמש"כ לעיל לחלק בין טומאת פנים לטומאת חוץ דטומאת חוץ חיובו ג"כ משום הביאה ואזהרתיה משום אל המקדש לא תבא משא"כ בטומאת פנים שהחיוב הוא משום קרא דלא יטמאו את מחניהם שהחיוב הוא משום שמטמא את המחנה. ולפ"ז יש לומר אף דודאי אויר עזרה ג"כ קדוש כקדושת עזרה וכמו שהוכיחו התוס' וכמו שהרבה להביא ראיות עצומות לזה המל"מ שם, מ"מ לענין טומאה יש לחלק בין טומאת חוץ לטומאת פנים, דבטומאת חוץ שהחיוב הוא על הביאה למקדש מקרא דאל המקדש לא תבא ע"כ במכניס בהונות באויר המקדש ג"כ חייב שהאויר ג"כ מקודש והרי אני קורא בו אל המקדש לא תבא שהרי נכנס למקום המקודש, משא"כ בטומאת פנים ששם אין החיוב משום הכניסה למקום המקודש אלא משום שמטמא את המחנה כדכתיב ולא יטמאו את מחניהם, אפשר שלא נקרא טומאת מחנה אלא בשעומד על קרקע המקדש הר"ז מטמא את המחנה שהרי הוא חונה בתוכה אבל בשחולה עצמו באויר עזרה אין זה טומאת מחנה שהאויר אינו נקרא מחנה, ואף שיש קדושה להאויר מ"מ כל שאינו נח וחונה בתוכה כדרך חניה שהיא על הקרקע רק תולה באויר אינו חייב על טומאת פנים ועיי' ברכות (כ"ה א') בצואה עוברת מחלוקת אביי ורבא שם: ולפ"ז יש לומר דהא שנכנס בדרך גגין שפטור מיירי באופן שלא ירד למטה על הקרקע אלא שהוא נכנס דרך גגין והוא אוחז עצמו בגג ותולה באויר עזרה וע"כ שפיר פטור מכל, שמטעם ביאה פטור שאינו דרך ביאה ומטעם טומאת פנים פטור משום שאינו עומד על רצפת העזרה שאינו חייב משום טומאת פנים וכצד איבעיא דאויר עזרה לאו כעזרה דמי, ולפ"ז מש"כ הרמב"ם דנכנס דרך גגין פטור ואינו חייב רק מכת מרדות היינו באופן שלא ירד על הרצפה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שאם נכנס דרך שידה תו"מ ג"כ אף שנכנס דרך פתחים והיינו כיון שאין זה דרך ביאה וגם הוא עומד באויר עזרה פטור לגמרי וזה שכתב הרמב"ם בנכנס דרך גגין שאינו לוקה משום דכיון