מרחשת חלק א כז

ד) ולכאורה קושיתם בלא"ה לק"מ לפמש"כ לעיל דבביאה במקצת איו חילוק בין במקצת תחלתו בין במקצת סופו, ולפ"ז כיון דס"ל דביאה במקצת שמה ביאה א"כ גם ביאת מקצת סופו ג"כ הוי ביאה, ולפ"ז מה קשה להו דלישתרי כולו כיון שהותרה מקצתו, נהי שהותרה מקנתו בתחלתו מ"מ ביאת מקצתו השניה היינו סופו ג"כ ביאה, א"כ כשנכנס כולו הוי כניסת סופו ביאה חדשה וא"כ חייב עליה משום ביאת מקדש דביאת סופו ג"כ הוי ביאה, והר"ז כביאה מתחלתו במקום שלא הותרה, שביאת סופו לא הותרה כלל וא"כ הוי ביאה חדשה שחייב עליה: אבל לפי דברינו למעלה (אות ב') זה אינו דהא דביאה במקצת שמה ביאה אין הכוונה שביאת מקצתו דיה בעצמה להתחייב עליה אלא משום דילפינן מנגיעה שחשוב ביאת מקצתו כאלו בא כולו במקדש, וכמו בנגיעה שחשוב כאלו נגע בכולו, ולפ"ז אין לחייב עוד על ביאת מקצתו השניה משום ביאה חדשה משום דכיון שחשבינן ביאת מקצתו הראשונה כאלו בא כולו, שוב אין בביאת מקצתו השניה שם ביאה שזה סותר את זה, כיון שאתה חושב ביאת מקצתו כאלו נכנס כולו איך שוב תתפוש את מקצתו השניה כביאה חדשה, שהרי כבר תפשת שגם מקצתו השניה כבר נכנסה למקדש, ועוד כיון שזה שביאת מקצתו חשובה ביאה הוא מטעם דחשבינן כאלו נכנס כולו, א"כ אם באת לדון על ביאת מקצתו השניה ג"כ שתהא ביאה ע"כ אי אפשר לך לחייב על זה רק כשתחשוב שביאה השני' הוי כאלו בא כולו ותחשוב כאלו גם מקצתו הראשונה באה עמו וזה אי אפשר לך לצרף לאיסור שמקצתו זאת בהיתר היא, ואי אפשר לך לצרפו ולחשבו לאיסור שהרי ביאת מקצתו הותרה במצורע, וכיון שא"א לחשוב ביאת מקצתו כאלו בא כולו אין לחייב על ביאת מקצת לבד וכמש"נ: ה) אולם לענ"ד תירוץ התוס' לא יתכן מצד אחר והוא ע"פ מה דאיתא בפסחים (צ"ה ב') בעי רב יוסף דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה מהו מדאשתרי טומאת עזרה אישתרי נמי טומאת היכל או"ד מה דאישתרי אישתרי ומה דלא אישתרי לא אישתרי א"ר אמר קרא וישלחו מן המחנה אפי' מקצת מחנה, איכא דאמרי אמר רבא א"ק וישלחו מן המחנה אל מחוץ למחנה תשלחום כל היכא דקרינן ביה אל מחוץ למחנה תשלחום קרינן ביה וישלחו מן המחנה, ע"כ דברי הג', והשתא ללישנא בתרא דרבא דס"ל דכל היכא שניתר מקצת מחנה הותר כולו ואפי' היכל, ולפ"ז במצורע כיון דביאה במקצת שמה ביאה והותרה ביאת מקצתו שהיא ביאה איך יתכן לומר שיאסור ביאת כולו משום שמקום כניסת כולו הוי כמו בא לו דרך ארוכה שזה אינו, כיון שהותרה ביאת מקצתו ומקום כניסת מקצתו וא"כ הותרה מקצת מחנה שוב הותרה כל המחנה, וכיון דלא קרינן ביה אל מחוץ למחנה תשלחום שוב הותרה כל העזרה, וק"ו הוא דמה היכל שהוא מחנה בפ"ע אעפ"כ אמרינן כיון שהותרה מחנה עזרה הותרה מחנה שכינה כולו אף ששני מחנות הם ק''ו ומכ"ש בעזרה עצמה היכא שהותרה מקצתה שהותרה כולה, וע"כ צ"ל שתירוץ התוס' אינו אלא ללישנא קמא דרבא בפסחים דוישלחו מן המחנה אמרינן אפי' במקצת מחנה אבל לל"ב שהוא העיקר וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' בי"מ הי"ג) לא יתכן תירוץ זה: ו) מיהו קשה לי ע"ז מגמ' דזבחים (ל"ג א') דפריך שם אי קסבר סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא ליעול ולסמוך להדיא דרחמנא אמר, א"ר אדא בר מתנה גזירה שמא ירבה בפסיעות ופירש"י דלאחר שסמך אם יכנס פסיעה לצד פנים יותר משהי' צריך נמצא ענוש כרת, ע"כ, והשתא לל"ב דרבא דכל היכא דלא קרינן ביה אל מחוץ למחנה לא קרינן ביה וישלחו מן המחנה, א"כ איך אמרינן כאן שאם ירבה בפסיעות וילך דלית. יותר ממה שצריך יתחייב כרת הא כיון שהותר לסמוך בעזרה ולא קרינן ביה מחוץ למחנה תשלחום ממילא ליכא כרת גם אם יכנוס פסיעה לצד פנים וכמו בדחקו טמאי מתים בהיכל בפסח הבא בטומאה וק"ו הוא בעזרה עצמה וכמש"נ והי' נראה לומר, דבאמת בזה פליגי תרי לישני דר"א בר מתנה בזבחים שם דאיכא דאמרי א"ר אדא בר מתנה סמיכת אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה לאי דאורייתא, והיינו דפליגי בפלוגתא דתרי לישני אליבא דרבא בפסחים שהבאתי, דלישנא קמא דראב"מ הוא כלישנא קמא דרבא דס"ל דקרינן וישלחו מן המחנה אפי' במקצת מחנה ע"כ ס"ל גזירה שמא ירבה בפסיעות אף שהותרה מקצת עזרה מ"מ לא הותרה כולה עזרה, וא"ד אראב"מ הוא כדא"ד אמר רבא בפסחים דס"ל כיון שהותרה מקצת מחנה הותרה כולה ע"כ תירץ דתיכף לסמיכה שחיטה לאו דאורייתא ולא הותר כלל משום סמיכה לכנוס לעזרה, וע"כ הוא סומך בשער נקנור במקום שמכניס בהונות לעזרה וביאה במקצת לאו שמה ביאה כמבואר שם ולא הותר כלל מקצת עזרה: ז) מיהו נראה לי שאין צורך לזה ורש"י בטהרת לשונו נשמר מקושיא זו במה שכתב אהא שמא ירבה בפסיעות ''לאחר שסמך'' אם יכנס פסיעה לצד פנים יותר יהי' ענוש כרת, ולכאורה למה הוצרך לומר שהחשש הוא שירבה בפסיעה לאחר שסמך דווקא, הלא גם בשעת סמיכה ג"כ הי' יכול לומר דילמא יכנוס יותר ממקום שצריך לסמוך ויתחייב כרת, אולם מתוך תמיהתנו נבין כוונת רש"י ז"ל שגם הוא ז"ל הרגיש בקושיא זו ע"כ לא כתב סתמא שמא יפסע לפנים יותר בשעת סמיכה שזה באמת אינו, שבשעה שהותר לכנוס בעזרה כדי לסמוך ודאי גם אם יפסע יותר לפנים אינו ענוש כרת משום דכיון שהותר לכנוס בעזרה הותר בכולה וכל"ב דרבא שהוא עיקר, וע"כ פירש"י ז"ל דווקא לאחר שסמך, כלומר שכבר עשה הסמיכה ועכשיו כיון שסמך שוב הוא צריך לצאת מעזרה כיון שכבר סמך ואין לו עוד צורך בעזרה שוב מחויב הוא לצאת מעזרה דקאי בחיוב שלוח ואם ישהה כשיעור שהי' יהי' חייב כרת כמו בטומאת פנים, ולפ"ז אין כאן היתר מקצת עזרה כלל דאחר סמיכה כבר מחויב ועומד הוא בשלוח וקרינן ביה אל מחוץ למחנה תשלחום וקרינן ביה ג"כ וישלחו מן המחנה ואם יפסע פסיעה אחת יתירה לפנים יהי' חייב משום ביאת מקדש משים שלא הותר לו עוד כלל להיות בעזרה, ואם משום שצריך עוד הזאת הדם על הבהונות הא לזה א"צ להשתהה בעזרה דיצא תיכף וכשיגיע זמן הזאת הבהונות יכנס בהונות ידיו לפנים ויקבל הזאה ולא הותרה לו כלל מקצת עזרה, דהא קיימינן השתא בסוגיא דזבחים שם למ"ד דביאה במקצת ל"ש ביאה ולא הותרה לו כלל גם מקצת עזרה, ואפי' למ"ד ביאה במקצת הוי ביאה מ"מ לא שייך אז אחר סמיכה הותרה מקצת עזרה דעדיין לא הותרה לו כלל בשעת סמיכה ורק בשעת הזאת הדם יותר לו ביאה במקצת ולא קודם בשעת סמיכה, והדברים נכונים וצודקים לדעתי בכוונת רש"י ז"ל: ח) אמנם במה שכ' רש"י ז"ל שאם יכנוס פסיעה לצד פנים יותר משהי' צריך יהי' ענוש כרת קשה לי שזה סותר דברי הירושלמי שבועות (פ"ב ה"ג) דאיתא התם וז"ל: נטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים נשמעינה מהדא השתחווה או ששהה כדי השתחוויה וכיון ששהה לאו כמו שהכניס ראשו ורובו ותימר עד שישהה כדי השתחוויה וכא עד שישהה כדי השתחוויה עכ"ל, הרי מפורש דגם בנכנס לפני ולפנים כיון שנטמא בפנים צריך שיעור שהי' ואיך כתב רש"י ז"ל דעל פסיעה אחת לפנים יותר יהי' ענוש כרת הא כיון שהותר לו עד כה להיות בפנים אין זו אלא כטומאת פנים וצריך שיעור שהי' גם בנכנס לפנים יותר, והיא לכאורה תמיהה עצומה על מאור עינינו רש"י ז"ל: והנה ראיית הירושלמי סתומה איך מוכח מהא דשהה כדי