מרחשת חלק א כו

שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה אינו בהבאה וטמא אסור בביאה, ולכאורה לדעת עולא דביאה במקצת שמה ביאה אמאי טמא ליתיה בביאה הא אפשר לקיים ובאתה שמה בביאה במקצת ששמה ביאה, ואי משום איסור ביאה בטומאה הא בביאה במקצת ליכא אלא איסור לאו לפי מסקנת הגמ' דזבחים (ל"ג ב') וליתי עשה דמצות ראי' וביאה ולידחי ל"ת דביאה במקצת שאינו אלא לאו לחודיה, כמו שנתבאר בדברינו (ענף א' אות י'), אבל לפי האמור ניחא דהא דביאה במקצת הוי ביאה הוא משום דחשוב כאלו נכנס כולו, א"כ אין זה אלא בשאפשר לכנוס כולו אז גם ביאה במקצת שמה ביאה, אבל כאן בחגיגה דביאת כולו אי אפשר משום דהוי ענוש כרת וא"ע דוחה ל"ת שיש בה כרת, שוב אין ביאה במקצת חשובה ביאה לקיים מנות ביאה, וזוהי כוונת רש"י שם ד"ה טמא שכתב טמא אינו חייב בביאה שא"י ליכנס במקדש דכתיב כי את מקדש ה' טימא ונכרתה, יעו"ש. והורה בזה שחייב כרת בביאת מקדש ע"כ א"ע דוחה לל"ת: מיהו באמת בלא"ה לק"מ דבכל התורה כולה גם לעולא ביאה במקצת לא חשוב ביאה כדמוכח במס' נגעים (פי"ג מ"ת) טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא, טמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור טמאהו וכו', הרי דאינו מטמא אלא בביאת רובו משום דכתיב והבא אל הבית, הרי דביאה במקצת ל"ש ביאה בכה"ת ודווקא בביאת מקדש ס"ל לעולא דביאה במקצת שמה ביאה משום דאיתקש לנגיעה, וכן כתבו התוס' בחולין (ל"ג ב') ד"ה דכו"ע יעו"ש: ב) והנה יש להבין בעיקר הדבר שנחלקו בביאה במקצת אי שמה ביאה אי לא, ולכאורה כיון דקימ"ל דמכניס טמא שרץ למקדש חייב א"כ אם מכניס ידו שהיא טמאה ליהוי כמכניס טמא שרץ אף שאין כאן ביאה מ"מ היד עצמה טמאה, והר"ז כמו מכניס טמא שרץ שג"כ אין כאן ביאה מ"מ חייב: ונראה בהבנת הענין ע"פ מה שניתן לב לדעת כוונת ר"ל מה שאמר דביאה במקצת שמה ביאה משום דאיתקש לנגיעה ומה שייכות ודמיון היא לנגיעה עד שנלמוד ביאה מנגיעה: והנראה בביאור הדברים הוא דבכל אדם שנטמא באיזו טומאה, הוא נעשה טמא וכל חלקי גופו טמאים, וידיו ורגליו וכל איבריו אם נגעו בדבר טמאו אותו, ואם נבא לחקור מפני מה איבריו של אדם טמאין אם מצד עצמות טומאתם משום שהם עצמם טמאים מבלי צירוף כל גוף האדם, נראה ודאי שאין טומאתם מצד עצמם רק מצד שהם חלק מגוף האדם ומה שמטמאים בנגיעתם הוא אינו מכת נגיעת עצמם רק מכח שהם מחוברים בגוף האדם והם עם האדם גוף אחד, ואם נוגעים בדבר המקבל טומאה הוי כאלו נגע כל גוף האדם באותו דבר וטמא אותו, ודבר זה מתברר במופת שהרי שאם היתה יד או אבר באדם מדולדל (ומעורה במקנת באופן שלא יטמא מחמת אמה"ח של אדם כמבואר בחולין קכ"ט ב') ולמ"ד שם (קכ"ח ב') באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו דלא הוי חיבור אם נטמא האדם, אז אין האבר או היד המדולדלים בו מקבלים טומאה כלל משום שאין היד מצד עצמה מקבלת טומאה כלל שאינה לא אוכל ולא משקה ולא כלי, וכיון שאינה מחוברת לאדם ואינה חלק האדם לקבל טומאה מצד האדם המקבל טומאה שוב אינה מקבלת טומאה, שאין היד טמאה מצד עצמה רק כשהיא מחוברת להאדם אז כל האדם טמא וממילא גם חלקי גופו טמאים מצד שהם חלק האדם – ולפ"ז אם נוגעת יד אדם טמא בדבר ומטמאו, אותו הדבר טמא לא מצד היד רק מצד נגיעת האדם משום דהוי חבור והוי כאלו כל גוף האדם נגע בו, הרי מבואר דנגיעה במקצת שמטמאה הוא לא מצד שיש בהמקצת שנגע כדי שיעור טומאה לטמאות רק משום דחשבינן כאלו כל גוף האדם נגע בו בשעה שנגעה בו היד משום דהוי חבור, וזהו שלמדנו מדאיתקש לנגיעה, שכמו דבנגיעה אמרינן שתשוב כאלו כל גוף האדם נגע בו הכ"נ ילפינן גם ביאה במקצת דביאת מקצתו חשוב כאלו כל גוף האדם נכנס למקדש והוי כמו ביאת כולו, כיון שמחובר לגוף הוי המקצת שנכנס למקדש כאלו גם מה שלא נכנס נכנס כמו בנגיעה שאמרינן שחשוב כאלו נגע בכולו: מעתה מבואר דלמאן דלית ליה ביאה במקצת ש"ב ולא יליף מנגיעה אין לאסור ביאת מקצתו מצד מכניס טמא שרץ, שזה אינו דבטמא שרץ הוא מכניס כל שיעור הטומאה כגון הכלי או הבגד שנטמא והוי ביאת כולו, משא"כ במכניס ידו לבדה אין זה כל שיעור טומאה, דשיעור טומאה באדם הוא כל גוף האדם. דאי לאו שמחוברת היד להאדם לא היתה היד טמאה כלל, ורק מצד שהיא מחוברת לגוף האדם היא חלק ומקצת כל הגוף והוי רק חלק מהטומאה אבל לא כל שיעורו שהוא כל גוף האדם ולא מקצתו, ואם מכנים מקצתו אין בה כל שיעור טומאה, והוי כמו במעיל שאם מכניסו פחות פתות מג' אף שאותו פחות מג' ג"כ טמא דהא כל משהו ומשהו מהבגד טמא, מ"מ אינו חייב על הכנסתו למקדש משום שאין בו שיעור טומאה משום ששיעורו הוא גע"ג: והיינו טעמא דאמרינן בחולין (ל"ג ב') במכניס ידיו לבית המנוגע שידיו תחלות רק מדרבנן ומן התורה אף ידיו לא נטמאו ולכאורה מי גרעי מכלים שבבית, וכן בנכנס לבית המנוגע מאחוריו אף אם נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור, ולא אמרינן שמכ"מ מה שנכנס יהי' טמא דלא גרעי מכלים שבבית, א"ו שהיינו טעמא משום שאין חלק האדם מקבל טומאה מצד עצמו רק כל גוף האדם, וכיון שביאה במקצת לאו ביאה היא או דרך אחוריו אינו ביאה שוב אי אפשר לטמא החלק שנכנס משום שאין בו שיעור לקבל טומאה, ששיעור אדם לקבל טומאה הוא כולו ולא חלק ממנו, וכיון שאותו חלק הנשאר שלא נכנס לא יוכל לקבל טומאה שוב גם החלק הנכנס אינו מקבל טומאה משום שזה פתות מכשיעור לקבל טומאה, זהו ברירא דהך מילתא והבן: ג) והנה התוס' ביבמות (ז' ב' ד"ה ואמר) הקשו כיון דביאה במקצת שמה ביאה ואפ"ה שרי מקצתו במצורע משום שא"א בענין אחר, א"כ כולו נמי לישתרי ויעו"ש. אמנם לפ"מ שנתבאר בדברינו למעלה שאף למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה אינו אלא לענין לאו דלא תבא דאיתקש לנגיעה אבל לאו דלא יטמאו ודאי ליכא כיון דלא הכניס שיעור טומאה אינו מתחייב אלאו דלא יטמאו, א"כ לק"מ קושית התוס' דכולו נמי לישתרי, דלאו דלא יטמאו לא אישתרי כלל במצורע ובביאת כולו הוא עובר אלאו דלא יטמאו שזה לא הותר במצורע כלל, וזה נכון בעז"ה: והתוס' שם כתבו בתירוץ קושיתם משום דכיון דאפשר ע"י ביאה במקצת אם יכנוס כולו חייב מידי דהוי אהי' לו דרך קצרה ובא דרך ארוכה שחייב כדאיתא בשבועות (י"ד ב') : ולכאורה דבריהם קשים מה מדמים זה ליצא לו לדרך ארוכה, דהתם בדרך ארוכה הוא משתהה יותר משיעור קצרה, אבל כאן במצורע לא ישתהה יותר ע"י ביאת כולו מביאת מקצתו א"כ אין זה דומה לבא לו דרך ארוכה: ונראה דתירוצם אינו עולה אלא לדעת רבה (שם י"ז א') דבא לו דרך ארוכה שיעור קצרה חייב משום שלא נתנה ארוכה לדחות אצלו יעו"ש, והכ"נ כיון דמקום כניסת כולו לא נתנה לדחות אצלו ע"כ אף אם אינו משהה בו יותר משיעור ביאת מקצתו חייב, אבל לדעת ר"ז בשבועות שם דס"ל דשיעורא גמירי א"כ הכא כיון שאינו משהה בביאת כולו יותר מביאת מקצתו א"כ אין לאסור בביאת כולו מבביאת מקצתו, ומ"מ דבריהם עולים לנכון לפי המסקנא דקימ"ל כרבה ושפיר תרצו כנ"ל: