מרחשת חלק א כה

משום דטמא וקאי ומחולל ועומד הוא שוב א"א להתחייב ובזה ניחא לי מה דאיתא בחגיגה (ד' ב') דטמא פטור על ביאת מקצתו וכאמור. מן הראי' משום דכתיב ובאת שמה והבאת שמה כל שאינה מקודם מת מוטל על כתיפו אסור להטמאות למתו ולמת אחר בב"א משום ריבוי שיעורין, ומכאן הו יא הרמב"ם ז''ל דין הנ"ל שכתבתי בכוונתו. ובדין ריבוי שיעורין עיי' בתשו' עמודי אור סי' ס"ד מה שכתב להעיר ב"ה ואני הרביתי עוד חזון בזה בדברי התוס' ביצה (ט' א') ד"ה גלגל במה שכ' בסוה"ד ומיהו אם ירצה וכו' על כל האחרות ובדברי המרדכי פ' אלו עוברין, ויעוי' או"ח סי' תק"ו במג"א סקי"א בפמ"ג שם ואכ"מ: שוב התבוננתי שדברים אלו טעות הם בידי, דריבוי שיעורין לא שייך אלא בשמרבה בדבר שנעשה בו האיסור כמו במבשל בשבת שהאיסור הוא הדבר המבושל וע"כ בשמרבה בדבר המבושל הוי מרבה בשיעורין ואסור לדעת הר"ן מה"ת, אבל בטומאת כהן האיסור הוא בעצמו של כהן ואם מטמא למת האיסור נעשה בגופו של כהן שהאיסור הוא מה שמטמא את גופו א"כ גופו לעולם אחד הוא, ומה לי אם מתטמא במת אחד או שנים מ"מ הא אינו מרבה בשיעור דבר האסור דהא גוף הכהן אחד ואין בו תוספת איסור ע"י שנוגע במתים שנים, והבן כי החילוק פשוט וברור ואמת: אבל לאחר העיון נראה שהדבר נכון דודאי על איסור לאו דלא יטמא בעל בעמיו אינו מוסיף ואינו מרבה בשיעורין היכא שמטמא עצמו לקרובו ולמת אחר כאחד, שהרי האיסור הוא מה שמטמא עצמו ואינו מוסיף טומאה עליו אם מטמא עצמו למת אחד או לשנים, אבל באמת באיסור טומאת כהן למת מלבד לאו דלא יטמא יש ג"כ לאו דעל נפשות מת לא יבא כמו שכ' הרמב"ם בפ' ג' מה' אבל ה' ו' שהכהן המטמא עצמו למת עובר בשני לאוין בלאו דלא יטמא וכו' ובלאו דעל נפשות וכו' לא יבא, יעו"ש, (ועיין סמ"ק לרבינו מצות ל"ת קס"ח שגם כהן הדיוט עובר בשני לאוין דלא יבא ודלא יטמא) ובלאו דלא יבא ודאי דמי לכל איסורין שבתורה, ואם מוסיף לבא על נפש מת אחר בשעה שהוא בא על נפש מת קרובו הרי הוא מוסיף ומרבה בשיעורין של איסור לאו דלא יבא כמו בכל איסורין שבתורה אם מרבה בשיעורין הוי איסור תורה: ומה"ט אני אומר ג"כ במה שנסתפקתי אם כהן מותר לטמא עצמו בספק טומאת מח ברשוה"ר דשמא לא נאמרה ההלכה דס"ט ברשוה"ר טהור, אלא באם נטמא שבזה באה הלכה וחדשה שהוא טהור, אבל לכתחלה לטמאות כהן עצמו לספ"ט ברשוה"ר אסור ככל ספק איסור תורה שהוא לחומרא, או כיון דסוכ"ס הוא טהור אם טימא עצמו הרי אין כאן טומאה ומותר לטמאות עצמו לכתחלה שהרי טהור יהי'. ואמרתי דבאמת אף שס"ט ברשוה"ר טהור היינו רק שהדין כך ודין הוא שחדשה תורה, אבל בעצם המציאות והמעשה הרי הדבר עדיין בספק אם יש כאן טומאת מת או לא, ולפ"ז יש לחלק דודאי דלענין לאו דלא יטמא וכו' לא עבר הכהן עליו שהרי הדין הוא שטהור הוא, וא"כ לא טימא עצמו כלל, והי' משום זה מותר אף לכתחלה לטמא עצמו, אבל מלבד לאו דלא יטמא הרי יש בטומאת כהן למת גם איסור נוסף של לאו דלא יבא, ובאיסור זה כיון שיש ספק במציאת והרי אפשר שיש כאן מת הרי הוא עובר אלאו דלא יבא מספק ככל ספק איסורין שבתורה דספיקו לחומרא: וכמו כן להיפך בספ"ט ברשוה"י דקימ"ל שהוא ודאי טמא וגם מביא קרבן עוו"י אם נכנס למקדש בס"ט ברשוה"י, כמו שכ' התוס' בשבועות י"ט ג"כ נמי יש לחלק, דודאי על לאו דלא יטמא עבר הכהן איסור ודאי שהרי הכתוב עשה ספק כודאי והרי טימא עצמו בתורת ודאי אף שהמציאות בספק, מ"מ הדין הוא שהוא טמא בודאי וטימא עצמו ועבר אלאו דלא יטמא וכמו שמביא קרבן ודאי. אבל אלאו דלא יבא אינו עובר אלא בספק הוא ואינו לוקה עליו שהרי המציאות ועצם המעשה בספק עומדים. ובעיקר ספק זה שנסתפקתי מצאתי להצל"ח ברכות י"ט על הא דמדלגין היינו וכו' שכתב דלענין טומאת כהן אם הכהן מוזהר עליו או לא אין זה נקרא ספק טומאה אלא הוא ככל שאר ספקות באיסורין שספק תורה לחומרא יעו"ש, הרי שכ' להדיא לחלק בין ספ"ט ברשה"ר ובין טומאת כהן אבל לא הרגיש בכל הנ"ל שכ', למעלה ושמעתי בשם הגאון המנוח ר"ח סאלאווייציק זצ"ל שאמר שאף שספק טומאה ברשוה"י טמא היינו שהוא טמא בודאי אבל לא בתורת ודאי טומאת מת, שהרי הספק הוא בעצם אם יש כאן מת, וע"כ במקום שאינו חייב אלא על טומאת מת בזה אף אם ספק טומאה ברשוה"י ודאי טמא, מ"מ אינו ודאי טומאת מת. כך שמעתי, ולפ"ז בכהן שאינו מוזהר אלא על טומאת מח גם בס"ט ברשוה"י אינו לוקה גם על לאו דלא יטמא בספק, דמ"מ עצם הענין ספק הוא: אלא שבעיקר דין ריבוי שיעורין שאינו אסור מן התורה לדעת הרשב"א אפי' במקום שדחוי' כמו בחולה ולדעת הר"ן במקום שהותרה יש להסתפק שאינו אלא במקום ששניהם, העיקר והתוספות, ראויין להשתמש בהם לצרכי החולה, אלא שאינו צריך אלא לאחד מהם אבל במקום שהתוספת אינה ראוי' למי שנדחה אצלו האיסור אפשר, שריבוי שיעורין בכה"ג אסור מה"ת וכמו בנד"ד שלהתטמא למת אחד שאינו קרובו אסור לכהן, אפשר שאסור מן התורה אף אם באותה שעה הוא מטמא לקרובו ונדחה אצלו טומאת מת. ועיין חילוק כה"ג במנחות (י"א א') ל"מ דחולין ודחברתה דפסול וכו': וטומאת כהן למת איידי דאתא לידן אזכיר מילתא דתמיהא לי, במה שנפסק ביו"ד סי' שע"ד ס"ג אינו נקרא מת מצוה לענין זה אלא א"כ מצא ראשו ורובו, ואם מצא ראשו ורובו חוץ מאבר אחד חוזר ליטמא בשביל אותו אבר, ויעו"ש בש"ך סק"א היינו אף שאינו מטמא עליו אלא כשמצא ראשו ורובו היינו לטמאות לכתחלה אבל אם כבר קברו חוץ מאבר אחר חוזר לטמאות על אותו אבר יעי"ש, ודין זה לקוח מירושלמי פ"ז דנזיר ה"א: תני ר"י קומי רי"ו כשם שאדם מיטמא למת מצוה כך אדם מיטמא לאבר מת מצוה ומוקי לה ר"ז שם בחוזר. ולענ"ד נראה ברור דדין זה תלוי בהא דאיתא בשבת (קל"ג ב') המל כ"ז שלא פירש חוזר אפי' על הציצין שאינן מעכבים את המילה, פירש אינו חוזר אלא על הציצין המעכבים את המילה ורי"ו ס"ל שם דחוזר אפי' פירש על הציצין שא"מ את המילה, ויעוי' רש"י שם ד"ה ועל, שא"מ אינו חוזר משום דהוי כהתחלה בפ"ע כשפירש ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת ורי"ו ס"ל החם דגם בפירש לא חשוב התחלה וחשוב גמר מצוה וע"כ מחלל את השבת, מעתה דין זה דמ"מ ג"כ תלוי בזה דלמ"ד פירש חשוב מילתא אחריתי ממילא כיון שלכתחלה על אבר אחד אינו מטמא גם כשפירש אינו חוזר משום שחשוב כהתחלה ואבר אחד אינו חשוב לדחות עליו טומאה, ומאן דס"ל פירש חוזר דחשוב הכל כגמר מצוה ולא מילתא אחריתי וע"כ כיון שהי' עסוק במ"מ הוא חוזר גם על אבר ממנו משום דפירש לא חשוב כהתחלה והוי גמר מצוה והכל אחד כמו ציצין שא"מ את המילה, מעתה אין ראי' מירושלמי דחוזר שירושלמי קאי בשיטת רי"ו דס"ל דפירש חוזר כמו דאיתא בירושלמי שבת (פר"א ה"ה וה"ו) יעו"ש, אבל לדידן לפ"מ שפסק השו"ע בה' מילה (סי' רס"ו ס"ב) דפירש אינו חוזר דחשוב כהתחלה א"כ גם באבר מ"מ אינו חוזר ושני הפסקים הללו סותרין זא"ז וצע"ג: עיין בלוח השמטות ותיקונים שבסוף הספר