מרחשת חלק א כד

ד. א) והנה למעלה הבאנו דעת הרמב"ם ז"ל שפסק דביאה במקצת ל"ש ביאה דלא כעולא והראב"ד ז"ל משיג עליו מדוע לא פסק כעולא, ויעוי' בכ"מ, ולכאורה נראה ראי' לדעת הרמב"ם דלא קימ"ל כעולא מהא דנזיר (מ"ג א') דמקשה היכי משכחת לה איסור בל יבא ובל יטמא דליתא שתים כיון דאעיל ידיה מסתאב כי עייל כולו האי טמא הוא יעו"ש, הרי מבואר דבביאת ידו לחוד לא עבר אלאו דעל נפש מת לא יבא וא"א ביאה במקצת שמה ביאה כי היכי דבטמא במקדש איכא משום לא תבא הכ"נ בנזיר כן, א"ו משמע מסתמא דגמ' דס"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה וכדעת הרמב"ם שפסק דלא כעולא: אבל באמת אין זה ראי' לפ"מ שנבאר לפנינו דהא דאמר עולא ביאה במקצת ל"ש ביאה היינו משום דחשוב ביאת מקצתו כאלו נכנס כולו, לפ"ז אין זה אלא אם הי' נכנס כולו הי' חייב ע"כ חייב גם בביאת מקצתו כאלו נכנס כולו, אבל כאן בנזיר כיון שאם נכנס כולו לא מתחייב משום להיפך, ומאיסור דרבנן נשמע לאיסור תורה בשתי גרוגרות ושני עוקצין ושלש גרוגרות ועוקץ אחד, דלרבנן מוטב להרבות בקצירה מלהרבות בשיעורין ולר"י להיפך, ועוד יותר יפלא על מסקנת הש"ס דמסיק דמוטב להרבות בשיעורין ולמעט בקצירה, והרי זה היפך סברת חכמים דהלכה כדבריהם כמש"פ הר"מ ז"ל (פ"ד מה' מחוסכ"פ ה"ב), וגם תשגב הפליאה על הרמב"ם ז"ל שבהלכות שבת (פ"ב ה"ח) פסק כמסקנת הש"ס דמוטב להרבות בשיעורין מלמעט בקצירה ובמצורע פסק כחכמים, ולכאורה הם שני דברים שסותרין זא"ז: אולם לפי דברי הירושלמי סוף עירובין שהבאתי שמפרש טעמם של חכמים משום גזירה שמא יכניס ראשו ורובו ויהי' ענוש כרת א"ש, דשאני התם דמשו"ה ס"ל לחכמים במצורע דמוטב להרבות בביאות כדי שעי"ז יזכור ולא יבא לאיסור כרת, וא"ש ג"כ פסקי הרמב"ם דהתם שאני משום גזירה, וכיון דבין אי מרבה בשיעורין בין אי מרבה בביאות אין כאן איסור תורה כמש"נ וע"כ משום גזירה אמרו חכמים דטוב שיכניס כל אחת לבד בכדי שיזכור ולא יבא לידי איסור כרת: מיהו עדיין קשה על הש"ס מנחות הנ"ל אף דמדברי חכמים אין ראי' לבעית הש"ס התם דטעמייהו משום גזירה, מ"מ מדברי ר"י דס"ל דאעפ"כ מוטב להרבות בשיעורין מלהרבות בהכנסות, הרי מפורש יוצא כמסקנת הש"ס דטוב להרבות בשיעורין מלהרבות בקצירה וכן מפרש בירושלמי עירובין שם טעמו של ר"י דלא יסתאבתיה תלתא זימנין, יעו"ש, ואיך לא זכר הש"ס מזה כלום לפשוט ספיקו מדברי ר"י: ולזה נראה לי מכאן ראי' לדעת הר"ן בפ"ב דביצה דס"ל דריבוי שיעורין אסור מדאורייתא בחולה, והא דאמרינן בביצה (י"ז) ממלאה אשה קדירה של בשר אף שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, הוא דווקא ביו"ט שאו"נ הותרה וכל שהוא מרבה על העיקר ובלבד שיהא בטורח אחד תוספתו כמוהו, אבל בחולה שהשבת דחוי' היא אצל חולה ולא הותרה ולפיכך כל שהעיקר מלאכה אסור אף תוספתו כמוהו ומתסר מדאורייתא וכו' יעו"ש, הרי שמחלק הר"ן דריבוי שיעורין אינו אסור אלא במקום שהעיקר דחוי, אבל במקום שהעיקר הותר אף התוספות כמוהו, ולפ"ז במצורע שהותרה מקצת ביאה ולא דחוי' כדאמרינן בזבחים (ל"ב ב') מצורע היתירא הוא וכו' טומאה דחוי' היא וכו' יעו"ש, וע"כ בו כיון שהעיקר מותר תוספתו כמוהו וע"כ לא מייתי הש"ס מדברי ר"י ראי' לפשוט הבעיא דמוטב להרבות בשיעורין מלהרבות בביאות דלפי האמור אין ראי' דשם דהיתירא הוי אין ריבוי שיעורין אסור, וע"כ ס"ל לר"י הסברא דטוב להרבות בשיעורין מלהרבות בביאות דכל חדא וחדא הוי ביאה חדשה וקאי באיסור דלא תבא עכ"פ מדרבנן וכנ"ל: ונראה לי דגם דעת הרמב"ם ז"ל היא כדעת הר"ן דבמקום שדחוי' ריבוי שיעורין הוא אסור מה"ת, דבפ"ב מה' אבל ה"ט כתב: הטומאה לקרובים דחוי' היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפי' בעת שמתטמא לקרובים שנאמר לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר לקוברו בסוף ביה"ק כדי שלא יכנוס לביה"ק ולא טמאתי בקברות אחרים כשיקבור מתו עכ"ל, וזה שהקדים לומר שהטומאה לקרובים דחוי' היא אינו מובן למה צריך לזה, דאפי' אם נאמר שטומאת קרובים הותרה ג"כ י"ל שלא הותר אלא לקרובים ולא למת אחר, דזה שכתב שהכהן צריך להזהר שלא יטמא למת אחר בשעה שקובר את מתו ע"כ כשפירש ממתו מיירי, אבל בשעה שמתו מוטל על כת פו באמת אפי' איסורא ליכא ומותר אפי' לכתחלה לטמאות אז למת אחר, כמו שכ' הרמב"ן בתוה"א והרא"ש בה' טומאה מברייתא דמס' שמחות שאם הי' עומד לקבור מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל אחרים וקובר, וכן הוא בשו"ע יו"ד (סי' שע"ד ס"ז בהגהת הרמ"א ייעוי' ש"ך שם סקי"ב), ואם כן מה לי אם דחוי' או הותרה אף אם הותרה טומאה לגבי קרובים מ"מ כשפירש ממתו ודאי לא הותר למת אחר: לזה נראה לי שכוונת הרמב"ם ז"ל במה שהקדים לומר שהטומאה דחוי' היא אצל קרובים הוא להשמיענו בזה דין חדש, והוא שכל זה שאמרו שאם הי' מתו מוטל על כתיפו מותר אפי' לכתחלה להתטמאות למת אחר הוא מטעם דכתיב להחלו, פרט לזה שמחולל ועומד כיון שאינו מוסיף טומאה על טימאתו, א"כ אין זה אלא כשמוסיף טומאה אחר שכבר מחולל ועומד, שזה למדנו מקרא שמותר משום שכבר מחולל ועומד. אבל אם הושיטו לו מתו ומת אחר בבת אחת ובאה טומאת קרובו וטומאת מת אחר בבת אחת ומקודם לא הי' מחולל ועומד (והר"ז כמו שכ' התוס' במנחות (ס' א') ד"ה יכול, דבנתן שמן ואח"כ נתן לבונה במנחת חוטא אינו עובר אלאו דלא יתן לבונה משום שכבר נפסלה ע"י שימת שמן מ"מ בנתנם בב"א הרי הוא עובר על שניהם יעו"ש), א"כ בזה באנו למחלוקת הרשב"א והר"ן דלדעת הרשב"א דריבוי שיעורין אינו אסור מן התורה א"כ הכ"נ מותר להטמאות לקרובו ולמחו בב"א, אבל לדעת הר"ן דריבוי שיעורין מדאורייתא מיתסר, גם בזה אסור אף שמתטמא לקרובו ג"כ מ"מ כיון דלמת אחר לא הותר הו"ל ריבה בשיעורין שאסור מדאורייתא, אולם כ"ז אם נאמר דטומאת קרובים דחוי' שפיר יש לומר דלדעת הר"ן אסור, אבל אם נאמר שהותרה א"כ הוי כמו באוכל נפש ביו"ט שמותר גם תוספתי, ולפ"ז זהו שכתב הרמב"ם שטומאת קרובים דחוי' היא ולא הותרה היינו לומר שאסור לטמאות עצמו בב"א למתו ולמת אחר, וזה שכתב שאסור לכהן להתטמא למת אפי' בעת שמתטמא לקרוביו היינו בשמתטמא בב"א שזה אסור משום מרבה בשיעורין מחמת שטומאת קרובים דחוי' היא, ולדעתי יצא לו להרמב"ם דין זה מדקדוק לשון הברייתא המובאה בנזיר (מ"ב ב') כהן שהי' לו מת מונח על כתיפו והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל, ולכאורה לאיזה צורך הזכירה הברייתא שתיהן מתו ומת אחר, ועיי' רש"י ז"ל שגירסתו נזיר וע"כ כ' ד"ה מתו כלומר מתו או מת אחר והאי דקאמר מתו לאו דווקא שהוא אינו מותר לטמא בשום קרוב וכו' יעו"ש, אולם הגירסא שלפנינו הוא כהן ויעוי' בתוס' וא"כ הכהן הא באמת מותר לטמא למתו, ולפי דברינו י"ל דהברייתא מילתא אגב אורחא קמ"ל דדווקא בשהי' כבר מת מוטל על כתיפו אז מותר להטמאות למת אחר אף שהושיטו לו ג"כ מתו בב"א עם מת אחר, אבל אם לא הי' ולא יתטמא מקודם