מרחשת חלק א רמה

על כלי וכו' בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או בתר תבר מנא וצרורות נינהו. והקשה השטמ"ק אמאי לא פשיט ליה מהא דאיתא בגיטין (ע"ט א') ל"ש אלא שקדם גט לדליקה אבל קדמה דליקה לגט לא, מ"ט מעיקרא לשריפא קאזיל, אלמא דבתר מעיקרא אזלינן, יעו"ש בשטמ"ק שנדחק מאד בזה וכתב משום דפלוגתא דתנאי היא והנה י"ל בפשיטות קושיית השטמ"ק דבגט היינו טעמא דלא מגרשה כיון דסופה להשרף א"כ הוי אויר שאין סופו לנוח ולאו כמונח דמי ואינה מתגרשת וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו שם על הא דהיתה ידה עשויה קטפרס דבגט בעינן נתינה לרשותה ממש ובזה פשוט לן דאויר שאין סופו לנוח ל"כ דמי, וא"כ ה"נ כיון דמעיקרא לשריפה אזיל הוי אויר שא"ס לנוח: אבל לפ"ד י"ל עוד דמכאן אין ראיה דבתר מעיקרא אזלינן, דאף אם נאמר דבתר בסוף אזלינן ג"כ אינה מתגרשת והיינו טעמא כיון דתיכף עוד טרם שיצא הגט כולו לרשותה היה עומד להשרף, א"כ נעשה תיכף אבוד ממנו ומכ"א כיון דודאי ישרף וה"ז כמו שאמרו בב"ק (קט"ז ב') בדבש וכדי יין ושמן שראה שהם משתברות דחשובין הפקר וכבר כתבנו דכל שאבוד ממנו וכו' ואינו יכול להציל כלל הוי זה הפקר ממש ויוצא מיד מרשות בעלים ואינו עוד שלו, ובגיטין (כ' א') אמרינן דבגט דכתיב וכתב ונתן בעינן ספר המקנה שיהי' הגט שלו, ואף של הפקר לא מהני כדמוכח בב"י אה"ע סי' ק"כ מה שהביא שם בשם הקונדרס שצריך הבעל להגביה לקנות דבעינן שיהי' שלו ממש ולא של הפקר, א"כ כאן כיון שנעשה הגט הפקר ויצא מרשותו שוב אינה מתגרשת בו דבעינן ספר המקנה וליכא, ואף אם נאמר דבתר בסוף אזלינן וחשיב הגט עדיין בעין ולא נשרף מ"מ כיון שנעשה הפקר מקודם שוב לא הוי עוד גט להתגרש בו, משא"כ בב"ק בדרסה על הכלי, דאם אמרינן דבתר בסוף שפיר הוי צרורות, ואי"ל דמ"מ גם שם כיון דעומד להשבר הוי ג"כ אבוד ממנו ומכ"א וחשוב הפקר מיד, וא"כ מחוייב משום גרמי שגרמה להפקיר נכסי' וחייב משום דד"ג וכמ"ש הנה"מ בגייס, – דז"א שכבר כתב הנמ"י בשם הרא"ה בפ' שור שנגח את הפרה דעל נזקי בהמתו אינו חייב משום דינא דגרמי, וע"כ שפיר אמרינן דאם בתר בסיף אזלינן הוי צרורות ומשום גרמי ליכא דאין גרמי בנזקי בהמה: ויש לומר עוד לפמש"כ השמ"ק בב"מ (כ"ו ב') בשם ר"ת דאין יאוש לשליש חפץ, א"כ משה"ט לא חשוב הפקר בדרסה על הכלי כיון דהשברים של הכלי יהי' שלו בזה לא הוי אבוד ואין נעשה כל הכלי כולו הפקר א"כ לא מהני ממילא בהנותר משום דאין יאוש לחצי חפץ, משא"כ בגט שאם ישרף ונעשה עפר ואפר ואינו שוה כלום, א"כ הוי אבוד ממנו ומכ"א, אלא דיש לחלק דאין יאוש לחצי חפץ אינו אלא ביאוש דעלמא אבל באבוד מכ"א מהני גם בחצי חפץ, ועיין כריתות (כ"ד) תוס' ד"ה א"ל וב"ק (כ' ב') ד"ה אפקורי, ודו"ק: יב) אולם בתי' זה על קושית השמ"ק יש לשדות עוד נרגא דהנה"מ סי' קצ"ז סק"ד דאף בקנתה הגט קודם גירושין מ"מ מתגרשת והביא ראיה לזה מאה"ע סי' קל"ח באומר לה זכי בשט"ח זה דסגי כשנוטל ממנה וחוזר ונותן לה, ולא הצריך שתקנה לו האשה את הגט יעו"ש, ומוכח מדבריו דהא דבעינן שיהי' הגט של הבעל דוקא בעידן כתיבה, אבל כל שהיה שלו בשעת כתיבה שוב לא איכפת לן שיהי' גם בשעת נתינה משל הבעל, ולפ"ז כאן אף אם נאמר דהוי הפקר ואינו שלו מ"מ שפיר מתגרשת בו אף שהגט לא הוי עוד של הבעל, כיון שבשעת כתיבה היה שלו): והנה מלבד מה שעיקר דברי הנה"מ בזה אינן ברורין לענ"ד דודאי צריך שיהי' הגט גם בשעת נתינה של הבעל כיון דכתיב וכתב ונתן בעינן שתהא גם בשעת נתינה שלו, ואדרבה מהא דאשה כותבת את גיטה ופירש"י ומקנתו לבעל וחוזר ונותן לה לגירושין מוכח דעיקר שהוא צריך *)וע"פ סברא זו אמרתי ליישב דברי רש"י בגיטין (ע"ז ב') גבי גט ש"מ תיחוד ותפתח שפירש שקנתה הגט בתורת אגב קרקע, ודבריו תמוהים מכמה אנפי, חדא דבאגב קימ"ל דלא בעינן ציבורין, ואמאי הוצרך להקנות אותו המקום שהגט מונח שם כן תמוה הא באמת קנין אגב לא מהני כלל בגט דונתן בידה כתיב ולא מהני שאר קנינים בגט, וכבר תמהו בזה הרשב"א והר"ן. והיותר תימה למאי הוצרך רש"י בזה ולא פי' כפשוטו מטעם חצר והנראה לי בזה דהנה הש"ך בחו"מ סי' ר"ג סק"א הביא דעת בעל העיטור דחצר השכורה אינה קונה מטעם חצר רק בתורת אגב קרקע, וע"ש בש"ך שהשיג עליו בזה מכמה דוכתי, אולם האחרונים כתבו ליישב דעת בעה"ע דכוונתו הוא דוקא שאין השוכר יכול לקנות דבר מיד המשכיר ע"י שכירות מקום כיון דגוף החצר הוא של המשכיר לא יוכל השוכר להוציא חפץ המשכיר מרשותו ע"י קנין חצר זה כיון שהגוף שלו, יעוין בס' עטרת חכמים ובס' ביה"ל מהד"ב, והנה כי כן הוצרך רש"י לפרש בתורת אגב ולא בתורה חצר, משום דכאן מיירי שהחזיקה החצר בשאלה בעלמא כמ"ש התוס' שם בשם ר"י דמשו"ה אמרינן כאן מה שקנתה וכו' משום דהוי אצלה רק בשאלה דלא אלימא כמו מתנה, יע"ש וברא"ש פ"ק דב"מ הובא כן הגירסא בגמ' ולישל לה דוכתא יעו"ש, וכיון דרק בתורת שאלה בעלמא קנתה החצר א"כ לפ"ד בעל העיטור לא תוכל לזכות מהבעל את הגט שלו בחצר השאולה לה ממנו כיון דהגט הוא של הבעל וגם גוף החצר שלו, ומש"ה פירש"י ע"כ דהקנין הוא אגב קרקע: ומעתה יש לנו ליישב דברי רש"י מהקושיות שהשיבו עליו הראשונים הא קנין אגב לא מהני בגט וגם אי בתורת אגב הא בזה לא בעינן ציבורין, ואומר אני דגם רש"י מודה בזה דאין קנין אגב בגט, ואינה מתגרשת בזה, ומה שנתגרשה כאן ע"כ בתורת חצר נתגרשה ולא בתורת אגב, אלא דהוצרך לקנין אגב היינו כדי שתקנה גוף הגט מקודם שיהי' הגט שלה דבקנין חצר לבד לא היתה יכולה לקנות הגט כיון שגוף החצר של הבעל וא"א לקנות הגט של הבעל בחצירו השאולה לה ממנו וע"כ פירש"י שקנתה הגט בתורת אגב, וכיון שקנתה הגט ואין הגט שלו ואינה צריכה עוד להוציא חפץ שלו בתורת חצר השאול לה ממנו כיון שנעשה הגט שלה בתורת אגב. שוב חזר המקום השאול להיות חצר מעליא להתגרש בתורת חצר כדין גט שאינה מתגרשת אלא בתורת חצר, ובזה קנין אגב וחצרה באין כאחד, ומכש"כ לפי סברת הנה"מ דאף אם הגט הוא שלה מקודם מ"מ שפיר מתגרשת בו, א"כ ניחא בפשיטות יותר, אבל אם לא היתה קונה הגט בתורת אגב ובתורת חצר ג"כ לא תוכל לקנות הגט וכמו שנתבאר א"כ לא היתה מתגרשת כיון דהגט הוא של הבעל א"כ הוי כמו ה"ז גיטך והנייר שלי דאין זה גט, משו"ה הוצרך רש"י כאן לקנין אגב, אבל עיקר הגירושין חלין ונעשין ע"י חצרה וכל המתבונן בשום שכל בדברי רש"י ז"ל שם יראה עד כמה מדוייק היטב לשונו שם שכתב דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכה ותנן נכסים שאין להם אחריות וכו', הנה פתח בחצר וסיים בתורת אגב, אבל הוא הדבר אשר אמרנו דודאי בתורת חצר היא מתגרשת, אבל לא תוכל להתגרש בתורת חצר אם לא שיהי' קנוי לה הגט בתורת אגב. כי היכי שלא תצטרך להוציא חפץ שלו מרשותו ברשות שהגוף עדיין שלו הוא, וזהו שכתב קא יהיב לה חצר וגיטה שכבר הגט שלה בתורת אגב, והדברים לענ"ד נכונים מאד בכוונת לשונו של רש"י ז"ל: