מרחשת חלק א רמב

דיכול ליטול שכר הוא משום דיכול לעכב לעצמו שיעור שכרו א"כ כ"ז כשכיוון בשעת הצלה לזכות לעצמו שיעור שכרו אבל בשלא כיוון אז ליטול שכר אז אינו יכול לתבוע עוד אחר השבת שכר משום שכבר זכה עבור הבעה"ב כל מה שהציל, משום דאז שכר פעולתו עליו וכיון שזכה עבורו ואינו יכול ליטול שכר שבת, וה"ז כמו שהחזירו שכתב הש"ג שאינו יכול לתבוע עוד שכרו משום שכר שבת, אבל לרבא דהוא מרא דשמעתא כאן אין צריך לכ"ז כיון דס"ל דל"ק חבירו, א"כ אף שלא כיוון לזכות לעצמו שיעור שכרו והציל הכל לבעה"ב, מ"מ כיון דהמגביה מל"ח ל"ק חבירו א"כ לא זכה עבור הבה"ב ויכול הוא לשאול שכר שבת לעולם אם לא החזירו, אלא דיש כאן לומר דבזה רבא מודה דק"ח משום דפועל הוא לזה כתב רש"י דלאו אדעתא דשכר פעולה נחית, וא"כ מעולם לא נעשה פועל, וע"כ לא קנה זה כלל ויכול לעולם ליטול שכרו. וגם משום דלאו אדעתא דפעולה נחית ואין פעולתו עליו ע"כ כה"ג לא חשיב שכר שבת, ודו"ק בכ"ז: ה) אולם לפמש"כ בדעת רש"י משום דאסור לזכות מההפקר בשבת אין אנו צריכין לכ"ז דכשם שאסור לזכות עבור עצמו כך אסור לזכות עבור חבירו ונמצא דהנך אחרים לא זכו עבורו כלל, א"כ אפי' לדידן דקי"ל דק"ח, כאן ע"כ אינם זוכים עבורו משום דאסור לזכות מההפקר, א"כ אפי' אח"כ יכולין ליטול שכר שבת משום דלא זכו עבורו ואין שכר פעולתו עליו ואין זה נקרא שכר שבת, וזהו שכתב רש"י דלאו אדעתא דשכר פעולה נחית כלומר דאין שכר פעולתן עליו כיון שלא זכו עבורו וע"כ כה"ג לאו שכר שבת הוא: ומה שעמדנו לעיל להוכיח מדעת הר"ן דגם באבודה ממנו ומכ"א ג"כ לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, שוב ראיתי דהא לק"מ דכוונת הר"י טראני דתיכף שנסתלקה האש שוב יכול חצירו לזכות לבעה"ב והוא קודם לכל אדם, ואחרים לא יוכלו לזכות בו עוד, אבל באמת כ"ז שלא זכו בו הבעלים הוי הפקר ממש ואף אם נסתלק אין להם בה כלום, וכמש"נ: ובדעת רש"י ע"כ לומר דס"ל דזה לא חשוב אבודה ממנו ומכ"א והיינו משום דיכול לשכור פועלים עכו"ם שיצילו, אף שהוא בעצמו אינו רשאי להציל יותר, וע"כ לא חשוב זה אינו יכול להציל כלל, וכמש"כ הב"ח הובא במג"א שם, וע"כ צ"ל כן דאל"ה לא היה מועיל ג"כ הפקירו כיון שאזיל לאיבוד וכמו דלא יכול להפריש תרו"מ בראה אנס כנגדו או כדיו משתברות כדאיתא בב"ק (קט"ז ב'), וע"כ דכאן לא הוי אבוד גמור אלא משום דיכול להציל ע"י פועלים ואינו מציל ע"כ מוכח דאסוחי אסח דעתיה מיניה וכמו בשיירא שעמד עליה גייס בב"ק (קי"ז ב'), וא"כ אין כאן אלא יאוש בלבד וע"כ הוצרך לאמר משום דמפקירו בפיו וכמו שנתבאר לעיל טעמו ז"ל, קצת מזה כבר נדפס ממני בקונטרס ''מנחת חנוך'': עלה בידינו לתמוך סברתו של הנה"מ בחילוק דין יאוש דעלמא ובין יאוש באבודה ממנו ומכ"א, וכמו שהוכחתי לעיל מכל הלין דוכתי, וע"כ דברי הנה"מ נכונים וברורים בזה ולא כמו שראיתי למחברים אחרונים שנטו מדרכו בלי שום ראיה מוכרחת: ה. א) והנה בירושלמי פ"ד דב"ק איתא שור שהי' יוצא לסקול והוזמו עדיו ר' יוחנן אמר כל הקודם בו זכה ורי"ל אמר יאוש בטעות הוא, וכן עבד שהיה יוצא ליהרג והוזמו עדיו ריו"א זכה בעצמו ורל"א יאוש בטעות הוא. והנה סברת ר"ל קשה להבין הא כל יאוש כך הוא, דאלו ידע היכן היא לא היה מתיאש, ואעפ"כ אמרה תורה דמהני יאוש וכל הרוצה לזכות יבוא ויזכה, ומדוע אמר כאן דהוי יאוש בטעות, וכבר שקלו וטרו בדברי הירושלמי אלו המחברים האחרונים זה בכה וזה בכה, ואענה אף אני חלקי בזה: והנראה לענ"ד בזה דהנה הנה"מ בסי' שע"ח סק"א חקר מנא הא מילתא דאמור רבנן דאין יאוש מועיל בקרקע יעו"ש, והנראה לי בפשיטות דלפ"מ שכתבו התוס' בב"ק (ס"ו א') ובב"מ (כ"ז א') דעיקר דין יאוש ילפינן משמלה, לפ"ז י"ל דדוקא דומיא דשמלה שהיא מטלטלין, משא"כ קרקע אינו בכלל שמלה ולא מהני יאוש, אולם כ"ז ביאוש דאבודה ממנו ומצויה אצל כ"א דזה ילפינן משמלה, וע"כ בעינן דומיא דשמלה משא"כ באבדה ששטפה נהר שאבודה ממנו ומכ"א, שזה ילפינן מקרא דאשר תאבד ממנו ומצאתה כדאיתא בב"מ שם בזה באמת יש יאוש גם בקרקע דהא קרא דכאשר תאבד איירי גם בקרקע דהא מרבינן בב"מ (ל"א א') לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע, וע"ז קאי גם הקרא דכאשר תאבד ממנו ונכלל בזה גם אבדת קרקע, ולפ"ז באבודה ממנו ומכ"א מהני יאוש גם בקרקע: ב) שוב מצאתי שדבר זה שכתבתי לחלק בדין יאוש בקרקע בין יאוש סתמא ליאוש מדבר האבוד ממנו ומכ"א דמהני גם בקרקע מתבאר ג"כ מדברי התוס' סוכה (ל' ב') ד"ה וקרקע שהביאו בשם הירושלמי דמושקע שם הבעלים ממנו ונקרא ע"ש האנס אע"פ שלא נתיאשו הבעלים מהם דלא אמרו וי לחסרון כיס אנן סהדי דמיאשי ואפי' אמרי דלא מיאשי נעשה כצווח על ביתו שנפל וספינתו שטבעה בים ומיתסרי מדאורייתא בזריעת האנס אבל נתיאשו ולא נשתקעו לא מיתסר מדאורייתא דקרקע אינה נגזלת יע"ש וכ"כ הר"ש בפ"ז מכלאים מ"ו וביתר ביאור הרא"ש שם דמה דקאמר יש יאוש לקרקע לאו דוקא דאי יש יאוש לקרקע א"כ אמאי קאמר נתיאשו ולא נשתקעו אסורים מדבריהם כיון דיש יאוש לקרקע מה"ת, אלא ה"ק יש שיקוע לקרקע ואפי' לא נתיאשו הבעלים שלא אמרו ווי וכו' הו"ל כצווח על ביתו וכו' ה"נ כיון שנשתקע שם הבעלים ממנו ונקראת ע"ש האנס בודאי לא תחזור עוד ואפי' מצפה הוא שתחזור לו אוסרה האנס דבר תורה וכו' יע"ש, הנה מבואר בהדיא דכל שאינו יכיל להציל כלל כמו זוטו ש"י בזה מהני יאוש כזה גם בקרקע והיינו דזה הוי כדבר האבוד ממנו ומכ"א דילפינן מכל אבדת אחיך ומרבינן גם קרקע בכלל, וזה כוונת הירושלמי לחלק בין יאוש לשיקוע דמהני משום דשיקוע שאינו יכול להציל כלל, וכמו שביאר הרא"ש מהני גם בקרקע משום דילפינן זה מקרא דלכל אבדת דמרבינן גם בקרקע: ג) והנה בסוטה (מ"ג א') איתא ולא חנכו פרט לגזלן לימא דלא כריוה"ג דאי ריה"ג הא אמר הירא וכו' זה הירא מעבירות שבידו אפילו תימא ריה"ג כגון דעבד תשובה ויהיב דמי א''ה הו"ל לוקח כיון דמעיקרא בתורת גזילה אתי לידיה ע"כ הסוגיא, ומעולם תמהתי ע"ז להס"ד דהגמרא דהוי סבר דמיירי בגזלן ממש דלא יהיב דמי והיה ניחא ליה לרבנן דפליגי על ריה"ג איך א"ל דצריך קרא למעט גזלן דמאי שייך חינוך בדבר שאינו שלו דבעמוד והחזר קאי, וביותר דקרקע אינה נגזלת ולעולם ברשות בעליה עומדת א"כ הבית אינו שלו כלל אלא של בעלים והיכי הוי סד"א דצריך חינוך כיון שאינו שלו ועוד גם לפי המסקנא דמיירי שעשה תשובה ויהיב דמי קשה להיפך אמאי באמת לא חשוב לוקח וליהדר, ומאי דאמרינן כיון דמעיקרא בתורת גזילה אתי לידיה הוא קשה דהא אמרינן בב"ק (ק"ד א') דאודי ליה כיון דאפשר לאהדורי ממונא למאריה הו"ל כמ"ד ליה יהיו לי בידיך דמי, ויע"ש בתוס' דהרי הוא כמו שהפקידו אצלו וה"ל פקדון גביה, הרי מבואר דכל שהודה ורוצה להחזיר לו שוב יוצא מתורת גזילה וחשיב פקדון (ויע' תוס' שם ק"ח א' ד"ה וחזר, ואכ"מ) *), א"כ ה"נ בשעה שעשה *) יעו"ש בתוס' ד"ה חזר *וטמן שהקשו איך השביעוהו ב"ד כיון שנתחייב באונסין מחמת כפירתו הראשונה א"כ נמצא שלא *וטען