מרחשת חלק א רמא

פטור א"כ כיון דכל הקודם בו זכה נמצא דלא חסר כלום וע"כ פטור ג"כ משום מה שנהנית, וע"כ הוכרחו לתרץ משום דכאן ליכא שבח לא קנסו, אבל הש"ס לא יכול להקשות כן בפשיטות: ולפמש"כ דהא דקנסו גופן מ"מ עדיין של בעלים הם כ"ז שלא זכה בו אדם, יצא לנו דין חדש דאם מת והניח בנים שלא הספיקו לפנות זבלו מרה"ר או קטנים דלאו בני קנסא נינהו, דשוב הזבל הוי שלהם ול"א בזה כל הקודם בהם זכה ע"פ מאי דאמרינן בגיטין (מ"ד ב') בכל קנס דרבנן לא קנסו בנו אחריו, לפ"ז לפמש"כ דכל כמה דלא זכה ביה אדם הוי שלו א"כ בניו יורשים אחריו ולדידהו לא קנסו אחריו, אבל אם נאמר דהוי הפקר מיד שהוציא א"כ אף אם מת ג"כ אמרינן כל הקודם זכה כיון שכבר יצאו מרשותו בחייו אין עוד לבניו מה לירש כיון שאינם עוד שלו, ועיין תוס' גיטין שם מה שהביאו מהא דאינו גובה לא את הקרן וכו', ולא הביאו מהא דקנסו גופן משמע דס"ל ג"כ כמש"כ דבזה לא קנסו בנו אחריו יעש"ה, ודו"ק בכ"ז כי הדברים נכונים למבין: ד א) וע"פ החילוק שכתבנו בשיטת רבא בענין מגביה מציאה לחבירו דס"ל לחלק בין אבדה ובין הפקר דדוקא באבדה ל"ק אבל מגביה מציאת הפקר גמור לחבירו שפיר קנה חבירו, ניחא * ג"מ מה שמקשים על הר"ן בנדרים (ל"ג ב') אמ"ר היתה לפניו ככר של הפקר ופי' הר"ן שם דהיינו שזכה בד' אמותיו להקדש כדין המגביה מל"ח דקנה חבירו, דהא רבא ס"ל דל"ק, אולם לפמש"כ לחלק דדוקא ביאוש ס"ל דל"ק אבל בהפקר קנה א"כ בדיוק נקט רבא בנדרים ככר של הפקר משום דבהפקר גמור איירי, ובזה שפיר אמרינן דקנה חבירו: והנה הר"ן כתב דמש"ה מציאה קונה בחצירו משום דגם חצר המשתמרת אף דאינו עומד בצדו כל שהוא משתמרת הוי מדין יד כמו שהבאתי לעיל, אולם דעת התוס' בב"מ י"א דחצר המשתמרת כל שאינו עומד בצדו הוי מדין שליחות ולדידהו יקשה איך חצירו ש"א קונה לו מציאה באינו עומד בצדו, הא הוי תופס לבע"ח במשחל"א, והתוס' לא ס"ל סברת הרמב"ן דלדידן לא חשוב זה חוב שאינו אלא מניעת ריוח מאחרים, שהרי התוס' בב"מ שם כתבו הא דקנה היינו משום מיגו דבעי זכי לנפשיה, ולפ"ז בחצר דלא שייך כן תשאר קושית הר"ן, וכבר עמד ע"ז הגרע"א בתשו' סי' קל"ג וכתב דהתוס' ס"ל ליסוד דכל דשלוחו מצי עביד ליה גם חצירו מצי עביד ולא בעינן בחצירו פרטי עניני שליחות כמו בשליח יע"ש, וע"כ כיון דהמגביה מציאה לחבירו ק"ח ממילא גם חצר זוכה עבורו אף דלא שייך ביה הסברא דזכי לנפשיה, יעו"ש: ועפ"ז יש ליישב מה שיש לדקדק בב"מ (י"א א') דהקשה ר"א לעולא דמוקי לה למתניתין בעומד בצד שדהו, ואמאי הקשה כן דוקא לעולא הלא גם ר"י אמ"ש ג"כ מוקי מתני' בעומד בצד שדהו וכן רבב"ח שם, ומדוע פריך דוקא לעולא ? אולם לפמש"כ ניחא די"ל דר"י אמ"ש וכן רבב"ח דמוקי לה בעומד בצדו אין הטעם משום דס"ל דחצר שאינה משתמרת אינה קונה כלל, ורק הוצרכו להעמיד כן משום דכאן במציאה והפקר כל שאינו עומד בצדו הוי בתורת שליחות, ואף בחה"מ אינו זוכה משום דהוי תופס לבע"ח וכו' וי"ל דס"ל ג"כ כר"נ וכר"ת דמגביה מציאה לחבירו ל"ק וע"כ גם חצירו אינו זוכה, ומה שמקשה שם מדריב"ח היינו לדידן דק"ל דקנה חבירו א"כ אפי' אינו עומד בצדו, אבל עולא הא ס"ל לעיל (ט' ב') דמעשיר לעני מחלוקת ומוכח דקנה חבירו ולדידיה ממילא גם חצר זוכה דכל דשלוחו זוכה גם חצירו כן, וא"כ מאי דמוקי לה בעומד בצדו ע"כ משום דס"ל דאינה משתמרת לא קני כלל וע"כ הקשה שפיר מעובדא דר"ג אבל לריא"ש ולרבב"ח ל"ק כלל מעובדא דר"ג דשם ליכא חוב לאחריני והבן: ב) והנה בשבת (ק"כ א') אם היו פקחין יעשו עמו חשבון אחר השבת ופריך חשבון מאי עבידתי' מהפקירא קא זכו ופירש"י דהא הצילו לכם קאמר להו לצרכיהם, והר"ן שם כתב דא"צ לכ"ז דאפי' ל"א להו כן מ"מ הוי הפקר לכל כיון דאינו רשאי להציל ה"ז כמציל מזוטו ש"י ושלוליתו ש"נ, ולעיל מיניה הביא הר"ן שם בשם הר"י מטראני דהנך אחרים יכולין להציל אפי' כמה דדוקא לבה"ב הוא דחיישינן דילמא אתי לכבויי אבל באחרים ליכא למיחש, שהרי הדלוקה גורמת להם שיהיו יכולין לזכות מן הפקר דאילו כבתה הוי הכל לבעה"ב עכ"ל, ולפמש"כ הר"ן דזה הוי הפקר שחשוב כמו זוטו ש"י, א"כ איך כתב דאם כבתה הוי הכל לבה"ב דלמש"כ לעיל באבודה ממנו ומכ"א הוי הפקר ממש ויוצא מרשות בעלים מיד, וא"כ אם כבתה עדיין של הפקר הן וכל הרוצה לזכות יבוא ויזכה, ושפיר איכא למיחש דילמא אתי לכבויי, ומוכח לכאורה מדברי הר"ן אלו דגם באבודה ממנו ומכ"א ג"כ לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וע"כ בשכבתה שנסתלק היאוש שוב נעשה הכל של בה"ב, ואין אחרים יכולין לזכות בו עוד: ועפ"ז היה אפשר ליישב דברי רש"י שכתב הטעם משום דאמר להו בואו והצילו לכם ולא סגי להו בטעמו של הר"ן, משום שהוקשה לו לרש"י מאי דפריך מהפקירא קזכו דממ"נ מתי זכו, דתומ"י בשעת ההצלה הא אסור לזכות מהפקר בשבת כמו שאין קונין בשבת וכבר חקר בזה הגרע"א בתשו' קע"ד, ואם יזכו אחר השבת א"כ הא כבר כלה היאוש תיכף שהצילו וברשות בעלים הוא, ואינם יכולין לזכות בו כיון שלא זכו בשעה שהי' היאוש עודנו בתקפו, וע"כ פירש"י משום דהוי הפקר ממש ע"י שהפקירו בפיו ובזה קי"ל כרבנן דיצא מרשות בעלים מיד, וע"כ שפיר יוכל לזכות גם אחר השבת ופריך שפיר מהפקרא קזכו: ג) ויש לנו עוד פרפרת נאה בהא דאמרינן שם הכא בירא שמים עסקינן וכו' דכה"ג לאו שכר שבת הוי ופירש"י משום דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחית, ויש להבין ואם לא נחית אדעתא דפעולה מ"ט לא חשוב משום זה שכר, דמ"מ שכר שבת הוא נוטל, ועיקר הטעם מבואר בר"ן משום דמהפקירא קא זכו ע"כ לא חשיב זה שכר שבת כיון דיכולין ליטול הכל הר"ז כמו שזכו לעצמן שיעור שכרן, וכמש"כ במג"א סי' של"ד ס"ק י"ג בביאור דעת הרמב"ם, ומה"ט כתב הש"ג, הובא במג"א שם, דאם כבר החזירו, ואח"כ שואלין שכר אין להם ליטול משום דאז לא יוכלו עוד לזכות מן ההפקר, הרי אף דמעיקרא לאו אדעתא דפעולה נחית מ"מ כל שאינם יכולין עוד לזכות מן ההפקר אין להם ליטול שכר, ואיך נקט עיקר ההיתר ברש"י ז"ל משום זה, וגם לדברי הר"ן צריך ביאור דהכל טעמא מאי דנהי דיכול לזכות מההפקר מ"מ כל שרוצה ליטול בתורת שכר ולא בתורת הפקר מ"ט לא נחשב לשכר שבת: ד) אולם יבואר זה ע"פ מאי דאיתא שלהי ב"מ דלר"נ דס"ל המגביה וכו' ל"ק חבירו היה הדין בשוכר את הפועל לעשות בהפקר וא"ל טול מה שעשית בשכרך, אי לאו דפועל הוא וידו כיד בעה"ב, היו שומעין לו כיון דלא זכה זה עבורו ע"כ אין שכר פעולתו עליו יע"ש, ולפ"ז היינו טעמא דלא חשוב שכר שבת כה"ג דכמו דחזינן דכל שאינו זוכה עבורו ויכול לזכות לעצמו אין שכר פעולתו עליו וכיון שאין כאן דין שכירות ואין זה מתחייב בשכר פעולתו לא חשוב כה"ג שכר שבת אף אם נוטל בתורת שכר וזהו שכתב הר"ן דמהפקירא זכו: ולפ"ז י"ל משום דמרא דשמעתא כאן הוא רבא ורבא ס"ל בב"מ המגביה מל"ת ל"ק חבירו ואליבא דידיה רצה רש"י להשמיענו רבותא, משום דלדידן דק"ל דק''ח הא