מרחשת חלק א כג

אין משתלחים, וע"כ הכא כיון שהותרה טומאת סכין שגם היא בכרת אצל פסח ממילא הותרו גם הטמאים עכמם לכנוס למקדש. מיהו יש לדחות לפמש"כ לעיל דבמכניס כלים טמאים ליכא אלא לאו דלא יטמאו את מחניהם אבל לאו דלא תבא לא נאמר אלא באדם טמא עצמו הנכנס, א"כ נהי דבהכנסת כלים טמאים איכא כרת מ"מ לא עבר אלאו דלא תבא, וא"כ אכתי טמאים עצמם לא הותרו לכנוס למקדש כדי שלא יעברו אלאו דלא תבא ודווקא בזבין ומצורעין שפיר אמרינן דאינן משתלחין דכיון דטמאי מתים הותרו אף דאיכא לאו דלא תבא והותרו ממילא מותרין גם זבין, אבל לפ"מ דקיימינן השתא דטמאים עצמם לא יכנסו שוב אין לומר מדהותרה טומאת סכינים דשם ליכא משום ל"ת אבל טמאים עצמם איכא משום לא תבא, ודוק בזה: טז) אבל אי קשיא לי הא קשיא לי על מש"כ הרמב"ם (שם בה' בי"מ) שטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור ולוקה מכת מרדות, ולענ"ד צריך עיון טובא דהא הטעם דפטור דרך גגין הוא משום דדרך ביאה אסרה תורה ואין זה ביאה וע"כ אין כאן משום לאו דלא תבא, ומה"ט כ' המל"מ שם דאין הפטור רק אם לא שהה שיעור השתחוויה אבל אם שהה שיעור שהי' הא לא גרע מטומאת פנים שחייב בשיעור השתחוויה אף דשם ליכא לחייבו על הביאה דהא בשעה שבא טהור הי', וא"כ אין החיוב רק משום שלא יטמאו את מחניהם, ולפ"ז גם בבא דרך גגין אף שאין לחייבו מצד ביאה מ"מ חייב מצד טומאה שבפנים אם שהה שיעור שהי', ודברים נכונים וצודקים הם, אבל לפ"ז קשה טובא במה שכתב הרמב"ם שאם נכנס דרך גגין אינו חייב אלא מכת מרדות הא מ"מ יתחייב מלקות מטעם דלא יטמאו את מתניהם, דהא כתבו התוס' בשבועות הבאתים לעיל שאם התרו אותו שלא יטמא עצמו בפנים וטימא עצמו ודאי לא בעי שהי' וכמו בנזיר בביה"ק שאמר הריני נזיר שא"צ שהי', הרי שאם התרו אותו שלא יבא לידי טומאה בפנים וטימא עצמו חייב בלא שהי' א"כ בנכנס דרך גגין נהי משום ביאה ליכא מ"מ יתחייב משום שהביא עצמו בטומאה למקדש ולא גרע מטימא עצמו בפנים שאם התרו בו שלא יטמא חייב בלא שהי', והכ"נ בנכנס בהיכל אף דרך גגין יתחייב דהוי כמביא הטומאה על עצמו או יותר דומה לנזיר שמביא הנזירות על עצמו בשעה שעומד בביה"ק והכ"נ הוא מביא עצמו במקדש בשעה שהוא טמא וא"צ שהי' כלל לזה, וכמו במביא כלים טמאים אף דלא שייך שם ביאה וכמו שכ' לעיל, ובשלמא בדברי הש"ס עצמו דאמר שטמא שנכנס דרך גגין פטור לא קשיא דאפשר לומר דפטור הייני מקרבן או כרת אם לא שהה שיעור שהי', אבל הרמב"ם שכ' שאם נכנס דרך גגין אינו חייב אלא מכת מרדות הרי דקאי על עצם הכניסה שהוא פטור ממלקות וזה תימה הא יתחייב מלקות ארבעים אם יתרו אותו שלא יכנוס משום דהוי כמו ותו שלא יטמא עצמו בפנים, והיא תמיהה עגומה בעיני לא ידעתי לפותרה: יז) זאת תורת העולה מכל דברינו הנ"ל דבמכניס כלים טמאים לעזרה אין החיוב משום ביאה ורק החיוב הוא משום לאו דלא יטמאו את מחניהם וכמו טומאה בפנים, וע"כ כתבנו למעלה דלא שייך בזה דין ביאה במקנת וגם לא שייך לאסור בביאה במקנת משים ח"ש משום שאין החיוב על הביאה רק על מה שנמנא טומאה בפנים, וכל שלא הכניס כל שיעור טומאה ליכא איסור כלל מה"ת דאין בזה משום ח"ש וכמש"נ, ואפשר ג"כ דאיסור דרבנן ליכא, דאין ראי' מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בביאה במקצת דלוקה מכת מרדות דשם בביאת אדם ויש בזה איסור משום ח"ש אבל בכלים אין זה שייך כלל, ולפ"ז תתעורר קושיתנו ביתר שאת אמאי הוצרכו לקרוע בגד שנטמא דכיון דעכ"פ גם בנקרע ג"כ איסור דרבנן יש, א"כ יכניסו פחות פחות מג' דליכא בזה איסור דאורייתא ולא יצטרך להפסיד את הבגד: ולזה נראה ליישב זה בפשיטות ע"פ מה דאמרו בזבחים (שם ל"ג א') ולסמוך להדיא דרחמנא אמר א''ר אדא בר מתנה גזירה שמא ירבה בפסיעות ופירש"י שאם יכניס פסיעה לצד פנים יותר יהי' ענוש כרת יעו"ש, ולפ"ז י"ל דהיי"ט שאסור להכניסו פחות מג' בכל בגד שנטמא גזירה שאם יתירו להכניסו פחות מג' דילמא יכניס מעט יותר ויהי' כשיעור ויעבור אלאו דלא יטמאו דאורייתא, משא"כ בקורעו אף דאיכא טומאה דרבנן מ"מ ליכא חשש שמא יעבור אדאורייתא כיון דמדאורייתא הבגד טהור בנקרע ונשתייר כדי מעפורת משא"כ בהכנסה פחות מג' בקל יוכל לבא לידי איסור דאורייתא, וע"כ לא התירו בכל בגד, ודווקא במעיל דאי אפשר בקריעה התירו בהכנסת פחות מג'. ומצאתי כה"ג בירושלמי סוף מס' עירובין (פ' המות"פ הי"ד) שמתרץ על הא דס"ל לת"ק דר"י במס' נגעים (פי"ד מ"ט) דמצורע מכניס ראשו ונותן על תנוך אזנו, ידו ונותן על בהן ידו וכו' ואינו מכניסן כולם כאחת משום שמא יכניס ראשו ורובו ויהא ענוש כרת, יעו"ש ): והנה וע"פ דברי הירושלמי אלו ניחא לי מה שהי' קשה לי על הא דאיבעי לן במנחות (ס"ד א') בחולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מנייהו מייתינן שתים מייתינן דחזי ליה או דילמא שלש מייתינן דקא ממעט בקצירה, ומסקינן שם דשלש מייתינן דטוב יותר להרבות בשיעורין מלהרבות במלאכה ולענ"ד איכא למידק טובא דלכאורה דבר זה במחלוקת שנוי במס' נגעים הנ"ל (פי"ד מ"ט) ששנינו התם הכניס ראשו ונתן על תנוך אזנו ידו ונתן על בהן ידו רגלו ונתן על בהן רגלו ר"י אומר מכניס שלשתן כאחד, וע"כ טעם פלוגתייהו הכי מתפרש, דרבנן סברי דמוטב להרבות בביאות מלהרבות בשיעורין וע"כ ס"ל דאסור להכניס שלשתן ביחד כיון שבשעה שצריך ליתן על תנוך אזנו עדיין אין צריך לבהן ידו ורגלו, וא"כ אם יכניסן כולם כאחד נמצא שהוא מרבה בשיעורין בשעה שא"ל עדיין לזה, וע"כ ס"ל דאסור להכניס שלשתן כאחד ומוטב להכניס כל אחד בלבד אף דהוא מרבה עי"ז בביאות שהוא עושה שלש ביאות, ור"י ס"ל להיפך דטוב יותר להרבות בשיעורין מלהרבות בביאות דעל כל חדא וחדא ביאה איכא איסור דלא תבא אל המקדש הרי לנו מפורש יוצאה מחלוקת בדין זה בין חכמים ור"י והתימא על הש"ס דמיבעי לן ולא זכר כלים ממחלוקת ר"י וחכמים שנחלקו בזה, ולא מיבעי לעולא דס"ל דביאה במקצת שמה ביאה א"כ בכל הכנסה והכנסה לבדה של ראש יד ורגל איכא איסור דאל המקדש לא תבא או אפי' למה דקימ"ל ביאה במקצת ל"ש ביאה מ"מ באדם איכא איסור דאורייתא משום ח"ש כמש"נ לעיל בארוכה, אלא אפי' לפ"מ שיבואר לפנינו אי"ה בפנים דהא דס"ל לעולא ביאה במקצת שמה ביאה היינו משום דחשוב ביאה במקצת כאלו נכנס כולו, כמבואר מדברי התוס' זבחים (צ"ה א') ד"ה מכניסו, א"כ אין זה אלא כשכל הביאה אסורה מתחלתה ועד סופה, אבל במקום שהותרה מקצת ביאה שוב ליכא איסור על השאר כיון שמקצתה הותרה שוב השאר לא הוי ביאת כולו, וממילא גם לפמש"כ דביאה במקצת אסורה אפי' לדידן משום ח"ש, מ"מ זה אינו אלא במקום שחזי לאיצטרופי לכולה ביאה אבל במקום שהותרה מקצתה שוב לא חזי לאיצטרופי לביאה כולה דאיסורא, דהא מקצתה הותרה, וממילא במצורע שהותרה מקצת ביאה לא שייך לאסור כל מקצת ממנה משום ביאה במקצת או ח"ש כיון דליכא ביאה כולא באיסורא וליכא ממילא איסור תורה. אף אם כנים אנו בזה מ"מ הא איסורא דרבנן מיהא איכא, וא"כ עכ"פ רואין אנו מזה שרש מחלוקת ר"י וחכמים וסברתם, דרבנן ס"ל דטוב להרבות בביאות מלהרבות בשיעורין בב"א ור"י ס"ל להיפך