מרחשת חלק א רלז

אלא שהוצרכו לחלק כי היכי דלא יהיה אבודה ממנו ומכ"א דבזה יצא מרשות בעלים מיד: וזהו לענ"ד כוונת התוס' בב"ק סו' א') ד"ה כיון דבאיסורא שכתבו דמכאן משמע דיאוש אינו כהפקר גמור דא"כ אפילו בתר דאתי לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר, ויעויין במ"א סי' ז' מה' זכיה מהפקר דמשמע מדברי התוס' דאם הפקיר הנגזל מה שנגזל ממנו הוי הפקר וזה תימא דאמרינן לקמן (ס"ט א') דכמו שאין הנגזל יכול להקדיש כך אינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו יעו"ש במח"א, ולענ"ד כוונת התוס' להוכיח מכאן דיאוש אינו כהפקר גמור היינו לאמר שאין יוצא מרשות בעלים כ"ז שלא זכה ביה אחר, דאם הוי הפקר מיד ויצא מרשות בעלים מיד, א"כ אפילו אתי לידיה באיסורא נמי ואמאי לא יוכל הגזלן לקנות מן ההפקר כמו אחר דמה לי הוא מ"ל אחר כיון דהפקר גמור הוא ונסתלק רשות הבעלים ממנו מאי איכפת לי מה שמקודם בא לידיה באיסורא כיון דעתה אין להבעלים בהחפץ כל זכות ורשות בו, וכמו שאחר יכול לזכות מן ההפקר ה"נ הגזלן, וע"כ מוכח מכאן דיאוש אינו כהפקר ועדיין החפץ ברשות בעלים עומד, ע"כ אין הגזלן שבאיסורא אתי לידיה ונתחייב בהשבה, יכול לזכות ולהוציא מרשות במלים אחרי שאדרבה בעמוד והחזר קאי ומחוייב בהשבתו א"כ זכיתו לא מהני מידי, דאיך יכול להוציא מרשות בעלים כיון שאדרבה מחוייב הוא להשיב לבעלים וע"כ יאוש אינו קונה, ואינו ענין כאן לקושית המ"א דלא מטעם הפקר בעלים נגעו בה רק שהתוס' רצו להוכיח דיאוש זה אינו מוציא מרשות בעלים לגמרי, ועיקר יאוש הא הוי בדבר שאינו ברשותו, והבן. ועיין נה"מ שגם הוא טרח להבין ע"פ סברתו דברי התוס' בכאן אבל נטה לדרך אחר וא"י מה הוזקק לזה הלא דברים פשוטים הם וכמ"ש: ז) והיינו יכולין לאמר לכאורה דביסוד זה אם יאוש כהפקר הוא או לא נסתפק רבה אם יאוש קונה בגזלן מדאורייתא והיינו דאם יאוש הוי הפקר גמור שוב גם הגזלן קונה וזוכה מן ההפקר אף אם באיסורא אתי לידיה כיון שכבר נסתלקו הבעלים ממנו שוב דמי לאבדה דמה לי הוא ומ"ל אחר, אבל אם יאוש אינו כהפקר ועדיין ברשות בעלים עומד א"כ אינו דומה לאבדה כיון דבאיסורא אתי לידיה שוב לא יוכל לקנות ולהוציא מרשות בעלים כיון דבעמוד והחזר קאי ועיקר ספיקו של רבה הוא ביסוד זה דיאוש אם הוא הפקר ממש או לא: והנה בב"מ (כ"ג ב') בההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא דאתי לקמיה דרב וא"ל זיל שקול לנפשך הקשה הנמ"י שם בשם הר"ן דליקני ליה גיתו לבעל הגת ותירץ משום דקודם יאוש בא לידיה ולא עדיפא חצירו מידו דכל היכי דבאיסורא אתי לידיה לא זכי בה מעולם יעו"ש, והקשה לי חכם אחד דאכתי קשה איך אמר ליה זיל שקול לנפשך הא רב ס"ל בב"ק (ס"ח ב') דיאוש קונה בגזילה והתוס' כאן (ס"ו א') ד"ה הכ"נ כתבו דלמ"ד יאוש קונה בגזילה גם באבידה היכא דבאיסורא אתי לידיה קני גוף החפץ ורק דמים הוא מחוייב להשיב יעו"ש, וא"כ נקנה כאן לבעל הגת גוף החפץ ואיך אמר ליה רב זיל שקול לנפשך ' ולענ"ד לק"מ, דהנה באמת הרמב"ן כתב הא דבאיסורא אתי לידיה לא מהני יאוש באבדה היינו משום דנעשה שומר שכר של הבעלים וידו כיד הבעלים והוי יאוש ברשות ול"מ וכמו שמבואר במלחמות בפ' א"מ, ולפ"ז לכאורה לק"מ קושית התוס' בב"ק הא דבאבדה לא מהני יאוש היכא דבאיסורא אתי לידיה, דלפמש"כ הרמב"ן אין הדמיון עולה יפה דבאבידה שפיר לא מהני יאוש משום דברשות שומר הוא וידו כיד הבעלים משא"כ בגזלן דלא שייך לומר כן שפיר מהני יאוש אף דבאיסורא אתי לידיה, וא"כ אין מקום לכאורה לקושית התוס', אמנם נראה דקושית התוס' היא לפמש"כ המח"א ה' קנין חצר סי"ח להוכיח מלשונו של הרמב"ן דהא דכתב שומר ידו כיד הבעלים היינו משום דשומר אבדה כש"ש הוא וע"כ דין פועל יש לו וידו כיד הבעלים יעו"ש, לפ"ז שפיר הקשו התוס' כאן בב"ק דקיימינן אליבא דרבה ורבה הא ס"ל ש"א כש"ח דמי ואין ידו כיד הבעלים, וע"כ הוכרח לחלק דגם באבדה לרבה קני גוף החפץ אלא שחייב בדמים היכא דבאיסורא א"צ, – וניחא ממילא הקושיא שהבאתי לעיל דלדידן באמת דקי"ל כר"י דש"א כש"ש דמי תו באמת לא קני גוף החפץ במוצא אבדה קודם יאוש משום דידו כיד הבעלים, אף אם בגזילה יאוש קונה וכמש"כ הרמב"ן לחלק, ולפ"ז שפיר כתב הנמ"י דלא זכה ביה בעל הגת משום דבאיסורא אתי לידיה ולא זכי ביה כלל, ושפיר אמר ליה רב זיל שקול לנפשך: ולפ"ז יש לאמר דרב ס"ל בב"ק (ס"ח ב') יאוש קונה היינו משום דס"ל דיאוש הוי כהפקר ממש ויוצא מרשות בעלים מיד, ועפ"ז יונח לן מה שתמהו הצל"ח והקה"י בפסחים (ו' א') אמר"י אמ"ר המוצא חמץ בתוך ביתו כופה עליו כלי אמר רבא ואם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדיל בדילי מיניה ואמר"י אמ"ר חמצו של עכו"ם וכו' ואם של הקדש הוא אינו צריך וכו'. ותמהו הגאונים הנ"ל אמאי לא מסיק רב בעצמו במימרא הראשונה אם של הקדש הוא כו' כמו במימרא הסמוכה חמצו של עכו"ם וכו' ורק רבא הוא דמסיק כן, אולם יש לומר דלפ"מ דאיתא בחולין (קל"ט א') דרב ס"ל בתרנגולת שמרדה שפקעה ממנה קדושתה משום דיאוש מוציאה מידי הקדש ולפ"ז יש לומר במוצא חמץ של הקדש בביתו כיון שבדק בע"פ ולא מצא כבר נתיאש מן החמץ, וממילא לרב פקעה הקדושה מהחמץ, וע"כ לא אמ"ר אם של הקדש הוא אינו צריך דלשיטתו דפקע ההקדש שוב אינו הקדש ולא שייך לומר מיבדיל בדילי מיניה, וע"כ רק רבא הוא דמסיק כן משום דס"ל כרי"ו בחולין שם דהקדש אינו יוצא ע"י יאוש ועדיין של הקדש הוא, ושפיר מיבדיל בדילי מיניה כן יש לומר לכאורה: אולם כ"ז אם נאמר דלרב דס"ל יאוש קונה הוא יוצא מרשות בעלים מיד וע"כ שפיר פקע ההקדש אבל אם נאמר דגם לרב יאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה א"כ גם ההקדש אינו נפקע ביאוש בלבד, ודוקא שם בחולין בתרנגולת שמרדה דחשיב אבודה ממנו ומכ"א בזה הוי הפקר ממש ויוצא מרשות בעלים מיד אבל ביאוש דעלמא דעדיין ברשות בעלים עומד אז לא נפקע ההקדש, וכמש"כ לעיל בכוונת התוס' בחולין, לפ"ז כיון במוצא חמץ של הקדש דהוי רק יאוש לבד בזה לא נפקע ההקדש: ובזה היינו יכולין ליישב עוד קושית התוס' בב"ק (ס"ו ב') ד"ה דגזל קרבן דחבריה והיינו שאינו עולה לחובת בעלים הראשונים כיון שנתיאשו פקעה רשותם ושם בעליו הראשונים נסתלק מעליו, ואף דאין יאוש מוציא מרשות הקדש היינו לגבי דהקדש אבל מרשות בעליו הוא מוציא וע"כ אף בשנשחט לשם בעליו מ"מ כיון דנתיאשו ופקעה רשותם הוי כמו שנשחט שלא לשם בעלים ולא עלה לבעלים לשם חובה, וזהו דאמרינן ולא הגזול דהבעלים הראשונים אינם יוצאין בו ידי חובתם, ומאי דאמרינן לקמן חזרה קרן לבעלים הייני משום דשם איירי קודם יאוש ולא נפקע שם בעלים ממנו, וע"כ עולה לשם חובה: אולם מהוכחת הקצה"ח בסי' ת"י ס"ק א' מהא דאמרינן כאן זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות דמוכח מזה דיאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה דאל"כ איך מצי לומר הש"ל כיון דתו לאו דמאריה הוא מוכח מזה דגם למ"ד יאוש קונה ג"כ אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, אלא דבעיקר הוכחת זאת של הקצה"ח יש לגמגם ואכ"מ: *דה"ל