מרחשת חלק א רלו

ע"פ מאי דאמרינן לעיל (צ"ח א') בנפל כיסו לים הגדול אף דלא חשוב אבוד בצלולין מ"מ לענין מעשר שאני דבעינן מצוי בידך ולא מהני חילולו, אבל לענין תו"מ יקשה אמאי לא מהני הפרשתו כיון דעדיין ברשותו עומד ולא יצא מרשותו, א"ו דיצא מרשותו מיד כיון דאינו יכול להציל כלל והוי כזוטו של ים דהוי הפקר מיד, ויעו' תשו' מהרי"ק סי' ג', ואי"ל דאף דעדיין חשוב שלו מ"מ כיון דלא יכול להציל חשוב כמו אינו ברשותו ואינו יכול להפריש תו"מ כיון שאינם ברשותו, וכמו בגזל ולא נתייאשו דהנגזל אינו יכול להקדיש כיון שאינו ברשותו, דזה ע"כ אינו, דא"כ מאי מוכיח הגמ' מכאן דהוי הפקר מדא"י להפריש תרו"מ דילמא הטעם מפני שאינו ברשותו אבל עדיין אינו הפקר ואינו יכול לזכות בהם, אלא מוכח מקושית הגמ' דהוי הפקר מיד כל שאינו יכול להציל כלל, וכמו"ש דכ"מ שאינו יכול להציל כלל הוי הפקר תורה ויוצא מרשות בעלים מיד: ה) והנה במה שכתב הנתיבות דיאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, חידושו בזה נכון מאד, אולם במה שרצה לתרץ בזה קושית התוס' בב"ק (ס"ט א') ד"ה כל שלקטו שהקשו הא דיאוש אינו פוטר ממעשר למ"ד יאוש לא קנה וכל המחזיק בו זכה, ולפמש"כ הדבר פשוט דכשהוא ביד גזלן דלא קנה הוי כלא אתי לרשות זוכה וברשותיה דבעלים קאי ואינו פוטר מן המעשר כמו שהפקר אינו פוטר מן המעשר לרי"ו קודם דאתי לרשות זוכה יעו"ש, ולענ"ד לא ידעתי היכן מצא דלרי"ו הפקר אינו פוטר מן המעשר קודם דאתי לרשות זוכה, הלא בנדרים שם אמרינן דגם לרי"ו הפקר פטור מן המעשר אף דהפקר הוי כמו מתנה, והיינו מטעם כיון דעיקר פטור הפקר מן המעשר ילפינן מקרא דאין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לו חלק ונחלה עמך א"כ לא שני לן אם הוא יוצא מרשות בעלים מיד או עד דאתי לרשות זוכה כיון דמ"מ כל אחד יכול לזכות שוב הוא פטור מן המעשר, וגם בזכה הוא עצמו בתורת הפקר פטור מה"מ אם לא שכוונתו לחזור בו דאז בטל ההפקר למפרע וכמש"כ הר"ן שם דלרי"ו דיכול לחזור בו וע"כ בזוכה בתורת חזרה שוב לא הוי הפקר למפרע וע"כ אינו פטור מה"מ, אבל כל שהוי הפקר שוב ל"ש לן אם יצא מרשות בעלים מיד או לא, ולפ"ז שפיר הקשו התוס' כיון דכל המחזיק בו זכה א"כ חשוב יש לו חלק ונחלה עמך ואמאי אינו פוטר מה"מ: ואדרבה מדברי התוס' אלו יש להוכיח דס"ל כסברת הנתה"מ דיאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה שכתבו דמשו"ה לא חשוב כהפקר לפטור מה"מ משום דלכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל שהרי מחוייב לשלם להנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכה"פ חייב לשלם דמים לגזלן וכו' יע"ש, וא"נ דיאוש כהפקר ממש היא ויצא מרשות בעלים מיד א"כ איזו סברא היא זו דלא יוכל כ"א לזכות בה משום דע"י זה יפסד הגזלן, דמה איכפת לן בזה דמ"מ הזוכה מהפקר הוא זוכה ורשות בעלים מסולקת ממנו, וה"ז דומה למה שכתב הרא"ש בב"ב פ"ג סי' ס"ה בנכסי עכו"ם הרי הן כהפקר דהמחזיק בהם אינו מחוייב לשלם להלוקח מתורת דינא דגרמי כיון דמן ההפקר הוא זוכה דנסתלק המוכר *) יעו"ש, אלמא דאף דהלוקח נפסד ע"י זכותו של זה מ"מ כיון שמן ההפקר הוא זוכה אין לו שום זכות למנוע מלזכות בו, וה"נ דכוותיה, וכעין זה אמרינן לעיל (י"ג ב') דנגח תורא דהפקר לתורא דידן ליזל וליתיה בשקדם וזכה בו אחר יע"ש, אלמא אף ע"י שזה זוכה השני נפסד ע"י מ"מ כיון דמן ההפקר הוא זוכה אין לו שום זכות למנוע מלזכות בו, ואיך כתבו התוס' כאן דכל אדם אסור להחזיק בו כיון דהפקר הוא, וע"כ נראה דגם דעת התוס' הוא כסברת הנה"מ דיאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכיון דעדיין רשות הבעלים על החפץ ושלהם הוא ע"כ שפיר אסור לכ"א לזכות בו כיון דע"י שמוציאין את החפץ מרשות הבעלים נפסד הגזלן ומחוייב לשלם אחר עבורו, הר"ז גורם לממון עוד יותר משור הנסקל שנגנב מבית שומר דכממון דמי וכאן גם רבנן מודו כמוש"כ התוס' בב"ק (ע"א ב') דבשוה לכל העולם ממון הוי גרמי יעוש"ה, ואכ"מ להאריך בפרט זה, אבל עכ"פ מוכח כסברת הנתהמש"פ: ו) כן מש"כ הנה"מ לתרץ קושית התוס' בב"ק (קט"ז א') במה שהקשו על מה דאמרינן שם אדעתיה דארי אפקרא אדעתא דכו"ע לא אפקרא, הא אמרינן בב"מ המציל מן הארי וכו' ה"ה שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם. וכתב ליישב דשאני מציל מפי ארי לניצל בעצמו מפי ארי דהמציל מפי ארי כלה היאוש אחר שבא ליד זוכה אבל ניצול מפי ארי כלה היאוש קודם דאתי לרשות זוכה וכו' יעוש"ה, לענ"ד גם בזה לא צדקו דבריו, דהרא"ש בב"מ (פ"ב סי' ו') על הא דרשב"א המציל מפי הארי וכו' מזוטו של ים ומשלילותו של נהר והמוצא בסרטיא ובפלטיא גדולה הר"א שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם, כתב דהאי מתיאשין אסרטיא ופלטיא ורבים מצויין שם קאי אבל אינך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל יעו"ש, הנה מבואר בהדיא דבפי ארי חשוב לה אבודה ממנו ומכ"א ואין צריך יאוש בעלים, ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דבפי ארי כיון דהוי אבודה ממנו ומכ"א הוי הפקר מיד כמוש"כ הנה"מ עצמו, א"כ אמאי קאמר אדעתא דארי וכו' וע"כ הוצרכו לחלק דדוקא בבא טרוף הוי אבודה ממנו ומכ"א אבל בארי זה שהיה מלוה אותם לשמור בהמותיהם וכו' אין כאן הפקר גמור ושפיר אמר אדעתא וכו' ואף אם נאמר שמתיאש מ"מ כיון שלא בא לטרוף הוי רק כיאוש דעלמא וכאן כלה היאוש קודם דאתי לרשות זוכה, וכסברת הנה"מ דגם התוס' ס"ל כן אלא *) ועיין ברשב"ם שם שהביא בשם יש מפרשים דמעות מיהו יחזיר ללוקח ראשון ולי אין נראה כלל דא"כ מאי הרי הן כמדבר, ונראה ליישב קושייתו ע"פ מש"כ הרשב"א בתשובה הביאה המח"א ה כ' זכיה מהפקר סי' ה' וכן האב"מ סי' ק"ב ס"א דזוכה בנכסי הגר או הפקר חשוב כיורש וע"כ גם מלוה ע"פ גובה מן הזוכה מההפקר, ועיין במח"א שם שכתב דמדברי הרא"ש כאן מוכח דזוכה מן ההפקר חשוב כמשועבדים מדאינו גובה מן הזוכה החוב שיש לו על העכו"ם יעו"ש, אולם עכ"פ לדעת הרשב"א כאן הלוקח ראשון שפיר יוכל לגבות חובו מן הזוכה, מיהו לא קשיא קושית הרשב"ם דלשון הרי הן כמדבר משמע דלגמרי זכה, דלפ"ז ניחא דמרא דשמעתא כאן הוא ר"י אמ"ש ושמואל הא ס"ל לקמן (קע"ה ב') דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים ע"כ שפיר אמר ה"ה כמדבר דמתורת חוב ג"כ אינו יכול לגבות משום דזוכה מן ההפקר ה"ה כיורש, אולם הי"מ שפיר כתבו דיכול לגבות חובו מן הזוכה היינו לדינא לפ"מ דקי"ל דמלוה ע"פ גובה מן היורשים ע"כ שפיר צריך להחזיר מעות ללוקח ראשון מכח גביית חוב. אולם בעיקר ראית המ"א מכאן דמלוה ע"פ אינו גובה מן הזוכה מהפקר יש לפקפק דאפשר דכאן המעות שנתן לעכו"ם מעות פקדון נינהו לפ"מ שכתבו התוס' דשרי לישראל לתבוע מעותיו דלא נתן לו מעות אלא ע"מ שתבוא הקרקע לידו וכיון דמקח טעות הוא הוי להו מעות פקדון ביד עכו"ם, וכמש"כ הר"ן בכתובות פ' נערה באשה שמכרה נכסי מלוג ומתה שהבעל מוציא מיד הלקוחות דאם איתנהו להני זוזי שנתן הלוקח מהדר ללוקח משום דאיגלאי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו יעו"ש, וה"נ כיון שזכה בו אחר איגלאי מילתא דממכרו בטל והני זוזי ביד עכו"ם פקדון נינהו, ובפקדון קי"ל דאין מתחייב רק משעת אונסין כדאיתא בכתובות, ומכש"כ בעכו"ם דאפשר לומר דעכו"ם אינו מחוייב בשמירה לישראל כמו שאין ישראל חייב בשמירתו ועיין בקצה"ח סי' ע"ב, ולפ"ז אין העכו"ם משתעבד בנכסיו רק כששלח יד בהמעות, ובזה כבר קדם ההפקר להשעבוד דתיכף שקבל המעות נעשה נכסיו הפקר, וע"כ אין הלוקח גובה מהזוכה מהפקר משום שנעשה הפקר קודם החוב, והבן: