מרחשת חלק א רלה

אמנם נראה דהא דאמרינן כאן דכל הקודם בו זכה ומשמע ג"כ דכל אחד יכול לזכות אף שהוזמו עדיו קודם שזכה, ע"כ אינו מטעם הפקר בעל השור, דהא קי"ל קנין בטעות חוזר וא"כ ה"נ הפקר בטעות, (יעויין פסחים נ"ו א', ויש לדחות הפקר לעניים לאו כלום הוא) ואין לך טעות גדול מזה שסבר בעל השור שדינו בסקילה והוזמו עדיו, וא"כ אמאי הוי הפקר, וע"כ הפקר זה אינו מטעם הפקר בעל השור, וצריכין בזה לדברי הנתה"מ (סי' רס"ב סק"ג) שכתב בתוך דבריו שהעלה דיאוש חלוק מהפקר דביאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וע"כ בשכלה הייאוש קודם שאתי ליד זוכה הוי ממילא של הבעלים ואין אחר יכול לזכות בו עוד, וע"ז כתב הא דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה היינו משום דהוי אבודה ממנו ומכל אדם, דבזה יש לו דין הפקר ממש ואפילו לא אתי ליד זוכה יעו"ש, הנה מבואר מדבריו דהא דשור הנסקל דכל הקודם בו זכה היינו מטעם אבוד ממנו ומכל אדם, ולא מטעם הפקר בעלים לבד, דהפקר זה הפקר בטעות הוא, וכמו שהקשה כעין זה הנתה"מ לקמן (סי' ער"ה ס"ק א') על מה שכתב הר"ן בנדרים פ"ה יעו"ש, וה"נ ולא מטעם הפקר לבד של בעלים אתינן עלה דהפקר בטעות הוא, וע"כ הוא מטעם הפקר תורה הוא משום דאבודה ממנו ומכל אדם רחמנא אפקריה כדאיתא בב"מ (כ"א ב'), וכיון שכן דהפקר זה של השור אינו מטעם בעל השור רק ע"י שנגמר דינו לסקילה נעשה אבוד ממנו ומכל אדם והוי הפקר מיד, א"כ נמצא דהפקר זה נעשה ע"י גמר דין של ב"ד ולא ע"י בעל השור בעצמו, ולפ"ז שפיר כתבנו דהוי כאשר עשה דההפקר זה נעשה ע"י ב"ד, ולא מבעל השור בעצמו, וכדברי הנהמש"פ שכתב דאבודה ממנו ומכל אדם הוי הפקר מיד ויצא מרשות בעלים תיכף שאבד מתבאר מדברי השמ"ק (ב"מ כ"א ב') ד"ה זוטו בשם הרשב"א דאבודה ממנו ומכל אדם אינו מטעם יאוש ולא תלוי בדעת הבעלים ולא מידי רק רחמנא אפקריה ומשעת נפילתו הוי הפקר יעו"ש, הרי בהדיא כדברי הנהמש"פ דאבודה ממנו ומכל אדם הוי משעת נפילה הפקר גמור ויצא מרשות בעלים מיד: ב) והנה עיקר חילוקו של הנה"מ בין יאוש ליאוש, דבדבר האבוד ממנו ומכ"א הוי הפקר ויצא מרשות בעלים מיד, ובדבר האבוד ממנו ומצוי אצל כל אדם אין היאוש מוציאו מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, נראה דהסברא בזה הוא דדוקא דבר שתלוי בדעת הבעלים דכל זמן שלא נתייאשו הבעלים לא חשוב יאוש ואינו הפקר, ע"כ אמרינן אף היכי דנתיאשו, אין היאוש מוציאו מרשותו כ"ז שלא זכה בו אדם, אבל דבר האבוד ממנו ומכ"א, דיאוש זה אינו מכח הבעלים ויאושן רק רחמנא אפקריה כדאמרינן בב"מ (כ"א ב') זוטו של ים ושלוליתו של נהר רחמנא שריא וכמו שכתב הרשב"א בשמ"ק שם דרחמנא אפקריה אף היכי שהבעלים צווחים שלא נתייאשו, וכיון דיאוש זה אינו תלוי בדעת הבעלים ואף שלא ביאוש הבעלים הוי הפקר, א"כ אפקעתא דמלכא הוא והפקר תורה, ע"כ הוי הפקר ויצא מרשות בעלים מיד, והר"ז דומה למה שאמרו בנדרים (מ"ד א') לר"י הפקר כמתנה ולא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ולכאורה קשה כיון דעיקר הפקר ילפינן משביעית ובשביעית הא הוי הפקר מיד אף לר"י כדמוכח שם במתניתין (מ"ג א') דבשביעית יורד ואוכל ולא פליג ר"י אלמא דבזה גם ר"י מודה, וע"כ לומר דדוקא בשביעית דהוי הפקר תורה ואפקעתא דמלכא ואינו תלוי בדעת הבעלים ע"כ הוא יוצא מרשות הבעלים מיד משא"כ הפקר אף דילפינן משביעית מ"מ כיון דאתי מכח הבעלים ומדעתן ס"ל לר"י דלא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ומצאתי מפורש כן בירושלמי (פ"ד דנדרים ה"י) רבב"ח בשם ר' יוחנן מודה ר"י בהפקר תורה שהוא מותר יעו"ש: והכי מוכח עוד דלר"י הפקר תורה הוי מיד מהא דנדרים (פ"ג ב') ויכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה, והא אמרינן לעיל (פ"ב א') דכולא פירקין ר' יוסי היא, והא לר"י במודר הנאה ממנו אסור ליהנות מהפקירו, אלא ע"כ דהפקר תורה כגון לקט שכחה ופאה דרחמנא זכייה לעניים יוצא מרשות בעלים מיד, ואף בפאה דלא הוי פאה כל זמן שלא הפרישו הבעלים כמש"כ הרמב"ם (בפ"ב מהלכ' מתנות עניים הי"ד) שאין לעניים כלום עד שיפרישנה בה"ב מדעתו לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיודע לו שהיא מדעת בעה"ב עכ"ל והוא מתוספתא פ"ב דפאה, הרי דפאה דלא הוי הפקר עד שיפרישנה בעה"ב, מ"מ כשהפרישה הוי הפקר מיד כיון שהתורה אמרה תעזוב אותם והוי הפקר תורה, ועיין ב"מ (י"ב א') ומי אמר רי"ו קטן אית ליה זכיה מדאורייתא והא אמרי"ו מציאת חש"ו גזל גמור מדבריהם, ואם נאמר דהפקר דלשו"פ לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה א"כ מאי מקשה יתרץ דבלשו"פ הוי דעת א"מ וכמו מתנה, וע"כ קטן יש לו זכיה מדאורייתא משא"כ מציאת חשו"ק איירי במציאת דבר הפקר שלא היה לו בעלים דבזה ליכא דעת א"מ אותו, אע"כ דבלשו"פ לא הוי הפקר מכחו ויוצא מרשות בעלים מיד כיון דהפקר תורה הוא: ג) ובחילוקו זה של הנהמש"פ נראה ליישב דברי התוס' בחולין (קל"ט א') ד"ה כיון דמרדו פקעה קדושתייהו שמעינן מהכא דאווזין ותרנגולין של חולין שמרדו בבעליהם והלכו להם הוי הפקר והמחזיק בהם זכה, והקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא מוכחי התוס' בפשיטות מהא דאמרינן לקמן לפניך לאתויי שהיו לפניך ומרדו, אלמא כיון דמרדו הפקר הוי וחייבין בשלוח יעו"ש שהניח בצ"ע, אולם לפי חילוקו של הנתיבות יש לומר דהתוס' רצו להוכיח דאווזין ותרנגולין שמרדו הוי הפקר ממש והוי כאבודין ממנו ומכל אדם וכמו זוטו של ים ושלוליתו של נהר וכמו"ש הרשב"א הריטב"א ור"ן כאן דהוי כמו שיירא שעמד עליה גייס ושטף נהר חמורו דהוי הפקר מיד, וע"כ המחזיק בהם זכה בהם אף לאחר שנודע להבעלים מהם, וע"כ אין ראיה מהא דלקמן דהיו לפניך ומרדו דזה אפשר לומר דהוי רק יאוש ולא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ומ"מ שפיר חייבין בשילוח כיון דהיה מותר לכל אדם לזכות בהם אין זה חשוב מזומן וחייבין בשלוח, אבל אין מזה ראיה דהוי הפקר ממש מחמת דהוי אבודה ממנו ומכ"א, וע"כ הוכיחו התוס' מהא דאמרינן כיון דמרדו פקעה קדושתייהו דמשמע דמיד שמרדו נפקע ממנו ההקדש, ואם איתא דכ"ז שלא זכה בו אדם עדיין ברשות בעלים עומדים, א"כ רשות גבוה כרשות הדיוט, וגם ההקדש לא נפקע עדיין, א"כ איך חייבין בשלוח ומותר לזכות בבנים הא מוציא מרשות הקדש לרשותו ומועל, וכמו לרי"ו אסור להמודר לזכות מהפקירו של המדיר כיון דס"ל הפקר כמתנה, ומכש"כ לפמש"כ הר"ן בנדרים (ל"ג ב') דהכל גזברים אצל הקדש והכל חשובים בעלים, ואם עדיין לא פקע רשות הקדש ביאוש הגזבר, א"כ ממילא בראה אותו אחד שוב פקע היאוש של הגזבר דחשוב כמו שהבעלים בעצמם ראו החפץ קודם שזכה בו אדם דשוב כלה היאוש וא"א לכל אדם לזכות בו וכמש"כ הנתיבות, ואיך חייבין בשלוח כיון דשל הקדש הם, וע"כ מוכח מזה דמיד שמרדו נעשים הפקר ממש ויצאו מרשות בעלים מיד, וע"כ המחזיק בהם זכה בהם, אף שנודע להבעלים מקודם לכן: ד) וכן מתבאר עוד כהנתיבות מהא דב"ק (קט"ז ב') ואמאי לימא מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון וכו' לא יאמר הר"ז תו"מ על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום ופירש"י אלמא כיון דלאיבוד אזיל לית ביה זכיה והפקירא הוא וכן אמרינן שם במי שבא בדרך ואנס כנגדו בשאינו יכול להציל אינו יכול לחלל פירות שיש לו בתוך ביתו על מעות הללו, אלמא דדבר האבוד ואינו יכול להצילו כלל הוי הפקר מיד דאל"כ אמאי אינו יכול לקרוא תו"מ עליהם כיון דעדיין ברשותו הם, ובשלמא בחילול מע"ש א"ל