מרחשת חלק א רלד

ברור דהכי מוכח פשט התוספתא שבאה להורות דאף בשהוזמו שניהם מ"מ כל שא"א לקיים דין הזמה בשניהם אין מקיימין אף באחד מהם: ומעתה ממילא ניחא כל הקושיות שהקדמנו לעיל דלוקי כגון שהיה עדות מיוחדת וכו' או משום מודה בקנס וכו' או שמת קודם העמדה בדין, דכל זה אינו לפ"ז דכיון דליכא דין הזמה באחד מהם ממילא אין מקיימין דין הזמה בהשני, וע"כ בעדות מיוחדת כו' כיון דפטור הוא מדין הזמה ממילא גם השני אינו משלם וכ"ז ברור: ולפ"ז נכון ומתורץ היטב מה שדקדקנו לעיל ע"מ דקאמר סד"א הואיל ולחבריה לא מצי למחייב איהו נמי לא מחייב, הלא מילתא דפשיטא הוא, ולפ"מ שנתבאר שפיר קמ"ל כיון דדין הזמה חלוק משאר דינים שבתורה דאין מקיימין דין הזמה אלא בשאפשר לקיים בשניהם, א"כ ה"א גם באומר שהוזמו ונתחייבו ממון כיון דלא מצי לחייב לחבירו לא מתקיים דין הזמה גם בו כמו שהוא הדין בהזמה קמ"ל דז"א, דע"כ לא אמרינן כן אלא היכא דלכתחלה בשעת הזמתן אין מתקיים דין הזמה אלא באחד אבל בכאן ששניהם נתחייבו ממון של הזמה אלא שהאחד כופר, אבל באמת לפי דבריו שניהם חייבין בהזמה שפיר אמרינן דמשלם לפי חלקו, והדברים ברורים לענ"ד: ואף שמדברי התוס' בסוגין (ד"ה באומר) בפירושם לקושית הגמ' כל כמיניה וכו' נראה קצת דאף אם א"א לקיים דין הזמה באחד מ"מ מקיימין דין הזמה בהשני, הנה לפמש"כ לפרש הסוגיא אין הכרח לכל פירושם בזה, ואף לפי דבריהם אין זה אלא לפי הוי אמינא ועדיפא מיניה פריך כל כמיניה וכו', אבל הדין דין אמת כמש"כ וז"ב: ז) מעתה אחרי הודיע ה' אותנו את כל אלה ועלה בידינו דאין ע"ז מתחייבין מלקות וממון או מיתה כל שא"א לקיים באחד מהם דין הזמה – שוב נשוב לפרש לפ"ז קושית הירושלמי ולא ע"י אילו ולא ע"י אילו לוקה ונותן (כהגהת הק"ע) מ"ם אלא לוקין משום לא תענה ברעך וכו' והיינו דבכאן א"א לקיים דין אחד של הזמה בשני הכתי עדים והיינו דכיון שבאו רצופין א"כ שני הכיתות גרמו לחייב את הבעל ממון ומלקות ושניהם מתחייבין בהם, אלא דא"א לקיים בשניהם דין אחד של הזמה דדינה של הכת שהעידה עמנו הייתם להתחייב סקילה וממון משום דהוי מיתה להעדים וממון לבעל, אבל כנגד זה הכת שהעידה ששכרן להעיד שקר שבאו ג"כ לחייב את הבעל ממון ומלקות ועתה כשהוזמו הדין לפ"מ שהעלינו לעיל דאף במלקות וממון דכא"ז לוקין ואין משלמין, א"כ כת זו הדין בה שלוקה ואינה משלמת, וממילא כיון שהיא פטורה מלשלם גם הכת שמעידה עמנו הייתם אף דבה אפשר לקיים דין הזמה בממון משום דהוי מיתה וכו' ג"כ פטורה כיון דא"א לקיים דין הזמה של ממון בשניהם כמו כן במלקות הוא להיפך, דהכת שמעידה עמנו הייתם כיון שמתחייבת סקילה תו אינה לוקה אף דהוי מיתה לעדים ומלקות להבעל לפמש"כ לעיל משום דא"א לענוש שתים משום לאו אחד, וממילא כיון שהיא אינה לוקה תו גם הכת שמעידה ששכרן להעיד שקר ג"כ אינה יכולה ללקות משום דכאשר זמם כיון שאין לקיים כא"ז במלקות בהראשונה, ולזה מסיק ריב"ב אלא לוקין משום ל"ת וכו' והיינו כיון דא"א לקיים דין הזמה לא במלקות ולא בממון מכא"ז חזר הדין כמו בב"ג וב"ח כיון שא"א לקיים דין כאשר זמם לוקין משום לא תענה וכו', דוק בזה והפוך בה ותמצא כי נכונים ונחמדים הם הדברים למעיין מבין: ח) ונחזור עוד לדברי הירושלמי ר"ב בר חייה בעי קומי ר"ז הביא האב וכו' עדי האב לוקין ונותנין מ"ס בשלשה והעדים נסקלין בכ"ג א"ל אילו לא הוזמו עדי האב לא נמצא הבעל לוקה ונותן מ"ס בשלשה והעדים נסקלין בכ"ג (כלומר כיון דאם לא הוזמו היה הבעל נותן ולוקה בג' ועדים בכ"ג ה"נ אם הוזמו מקיימין בהם כא"ז ולוקין ונותנין מ"ס בג' ונסקלין בכ"ג) סבר ר"ז שני דינין הם ור' בשם ר"א כולי דין אחד הוא (והכל נידון בכ"ג) מתניתא פליגא על ר"א אל זקני העיר זה ב"ד של שלשה השערה זה ב"ד של כ"ג (אלמא דשני דינין הם, ונשאר בקושיא ולא תירץ כלום כדרכו של הירושלמין פתר לה כר"מ דאמר לוקה ומשלם, לענ"ד אין זה תירוץ על ר"א אלא מילחא באפה נפשה היא וקאי על דר"ז דאמר דהעדים נסקלין ולוקין ונותנין מ"ם דזהו אליבא דר"מ דס"ל לוקה ומשלם ולדידיה שפיר מקיימין הכל בהעדים, ואף דר"מ מת ומשלם לית ליה היינו משום דכיון דהוי מיתה לזה וממון לזה ע"כ שפיר משלמין מ"ס להבעל, וע"כ יש כאן מיתה וממון, ומלקות ג"כ יש כאן אף דהוי כאן מיתה היינו משום דהוי מיתה לזה ומלקות לזה ואף שכתבנו לעיל דמיתה ומלקות א"א לחייב ביחד משום דהוי שניהם משם אזהרה אחת, אבל ז"א דכל זה אליבא דרבנן דנפקא לן אזהרה לע"ז מקרא דל"ת ע"כ א"א ללקות ג"כ משום אבל ר"מ הא ס"ל במכות דאזהרה לע"ז מקרא דלא יוסיפו, וע"כ לדידיה שפיר לוקה ג"כ מקרא דל"ת, ואף דלוקה מ"מ משלם משום דס"ל לוקה ומשלם, ומתקיימין הכל מיתה ומלקות ומ"ם אליבא דר"מ, וזהו דקאמר פתר לה כר"מ דאמר לוקה ומשלם דלדידיה שפיר ניחא מה דנהרגין לוקין ומשלמין, כנלענ"ד: ומעתה לפי דברינו בפירוש הירושלמי מבואר להדיא כמו שכתבנו דלדידן גם בממון ומלקות דכא"ז לוקה ואינו משלם ואין מקיימין שתיהם בהם דכ"ז דאמר לוקין ונותנין הוא אליבא דר"מ: אולם אחרי כל אלה ראה זה מצאתי להריטב"א בכתובות (ל"ב ב') ד"ה וחכמים דבמלקות וממון דכא"ז משלם ואינו לוקה וזה כדעת הגרע"א ולא מטעמיה רק מדכתיב יד ביד היינו ממון ולמאי צריך לקרא זה תיפוק ליה מכא"ז לעשות וודאי ממון ולא מלקות ומשום זה כתב הריטב"א דקרא אתי גם היכי דמתחייב ממון ומלקות דמשלם ואינו לוקה ועי"ש דהקשה ג"כ א"כ במיתה וממון יתחייבו ממון ולא מיחה ותי' משום דמיתה חמור מממון אבל בממון ומלקות ממון חמור ממלקות יעו"ש, ולכאורה סותר משנתו שהבאתי לעיל דבחדושיו למכות כתב בהדיא דבעדים שהעידו שהוציא ש"ר והוזמו משלמין ממון ולוקין וכאן כתב דמשלם ואינו לוקה וצ"ע ואולי יש לחלק והבן: קונטרס בענין יאוש א. א) כעת נשובה לראשית דברינו במה שכתבנו דשור הנסקל שהוזמו עדיו הוי כאשר עשה משום דכל הקודם בו זכה *) לכאורה יש לבעל דין לחלוק בזה דלא שייך לומר כאשר עשה אלא היכא שהמעשה נעשה עפ"י ב"ד, דע"פ העדים וע"פ הדין שנגמר ע"פ עשו ב"ד מה שעשו, הרגו או הוציאו ממון ע"פ, אבל בשור הנסקל הא אין הב"ד מפקירין את השור שנאמר שהב"ד עשו מעשה ע"פ, אלא שהבעל שור בעצמו מאחר שנגמר דינו לסקילה הוא מפקיר שורו, א"כ אין זה נעשה ע"פ גמ"ד ב"ד, אך מבעל שור בעצמו, ולא חשוב זה כאשר עשה *) אח"ז רב מצאתי כי בתשו' הגרע"א סי' קע"ו עמד בזה הרב השואל ויעו"ש מה שכ' הגרע"א ז"ל בזה: