מרחשת חלק א רלג

ממון והאחד מודה והשני כופר דהמודה חייב דהודאת בע"ד כמ"ע דמי ומאי איכפת לן במאי דלא מצי לחייב לחבריה, ואם גם זה יש לנו להשמיענו ישמיענו דין זה בשותפים שלו או שהזיקו וכה"ג, ומאי שנא ע"ז דנקיט: ה) ומה שנ"ל ביישוב הקושיות מאות א' ב' אציע בזה שלש הקדמות: א) מש"כ התוס' בב"ק (ק' א') ד"ה טיהר דבדיין שטעה כל היכא דקם דינא אפי' בדבור חשוב כמעשה ולא כגרמא ומחוייב אפילו לרבנן דל"ד דינא דגרמי, אבל היכא דאי הוי קמן הוי הדר כמו מראה דינר וכגון דטעה בדב"מ אז לר"מ דדאין דינא דגרמי חייב ולרבנן פטור דהא ודאי גרמא הוא מה שהאכילו אח"כ על פיו או מה שעירבו עם פירותיו יעוש"ה, ב) דעת הסוברים בחו"מ סי' ת"י סל"ז דשנים שהזיקו ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שאין לו מה לשלם משתלם מן האחר דכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ג) דעת המלחמות בב"ק דהאי דינא כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, אם אמרינן פלגא ניזקא עביד, אינו אלא מדינא דגרמי דע"י השתתפותו במעשה ההיזק גרם ליה שיזיק גם השני וכיון דא"א להשתלם מהשני מחוייב הוא מכח דד"ג, ועפ"ז העלה בס' נחל יצחק סכ"ה דדינא דר"נ ליתא אלא במזיק ממש אבל אם עיקר ההיזק הוא רק גרמא ואינו חייב אלא מדד"ג אז לא אמרינן כל היכי דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי משום דזה הוי גורם דגורם והש"ך בחו"מ סי' שפ"ו סק"ג הביא בשם בעה"ת דגורם דגורם פטור, יעו"ש בספ' הנ"ל באורך: והנה לפי שיטה זו דאף באין לאחד לשלם או ברח ג"כ אמרינן כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי לא תקשי מהא דאמרינן בסוגין דע"ז משלם לפ"ח בשהשני כופר ואמאי לא אמרינן דהמודה ישלם כל הקנס כיון דליכא לאישתלומי מהשני הכופר דלא גרע מברח או שאין לו לשלם – דלא אמרינן דין זה אלא בנזקין אבל בקנס דע"ז דאין כאן היזק רק התורה ענשה אותם ע"מ שזממו להפסיד לחבירם בזה לא מתחייב אחד אלא לפי חלקו, ואין מוטל עליו לשלם חלק חבירו כיון שהנידון לא נפסד ע"י, וכן כתב השע"מ בח"מ סי' כ"ה סקי"ג יעוש"ה, ומכש"כ הוא לפמש"כ דאף בהיזק דגרמי ליכא דין דכל היכא דליכא לאישתלומי אף שזה נפסד ע"י ק"ו היכי דלא ניזק כלל ודאי לא שייך דין זה דר"נ כלל: מעתה בוא נבוא לפרש קושית הגמ' כל כמיניה וכו' בסגנון זה ונאמר דרבא דמשני באומר עדות שקר העדתי רצה באמת לומר דמשו"ה חייב לשלם משום שהפסיד ממון בעדותו וכיון שהוא עצמו מודה שהפסיד מחוייב לשלם לפי חלקו, וכדין המבואר בשו"ע דעדים שהוזמו או שהודו שהעידו שקר שמחוייבין לשלם מה שהפסידו בעדותן, ומאי דפריך כל כמיניה וכו' כיון שהגיד וכו' אין הכוונה לומר כיון שא"א לחזור מעדותו ע"כ אין כאן דין הזמה ופטור מלשלם אבל לענ"ד הכוונה בזה להיפך ופרכת הגמ' היא אמאי משלם רק לפי חלקו לבד ואמאי אינו משלם כל מה שהזיקו בעדותן. והיינו לפ"מ שהקדמנו לעיל דברי התוס' בב"ק דכל היכא דקם דינא הוי מזיק ממש ולא דינא דגרמי לבד רק היכא דהדר דינא אלא דא"א למהדר עובדא כגון שהאכילו ע"פ לכלבים או ערבו עם פירותיו זה הוי גרמי לבד, וא"כ היינו דפריך כל כמיניה כיון שהגיד וכו' וכיון שדבריו הראשונים קיימים ואנו מחזיקים דבריו הראשונים ואין הנידון נפטר מלשלם א"כ קם דינא והוי מזיק ממש, א"כ אמאי מלשלם לפ"ח לבד הא צריך לשלם כל ההיזק דכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי, דבשלמא אם היינו אומרים דיכולין לחזור מעדותן, והיה הדין חוזר מה שדנו ב"ד ע"פ עדותן הראשונה, אז אם לא היה אפשר למהדר עובדא כגון שהלך זה למד"ה או גברא אלמא וכדומה דבזה לא היו חייבין רק מכח דד"ג וכמו שכתבו התוס' דכל היכא דהדר דינא לא הוי אלא גרמי, וע"כ הוי אתי שפיר מה שמשלם לפ"ח ותו לא דבדינא דגרמי ליתא לדינא דר"נ כל היכא דליכא לאישתלומי וכו' משום דהוי גורם דגורם, אבל כיון דאין חוזר ומגיד וקם דינא והנידון מחוייב לשלם, ע"כ הוי מזיק ממש, וא"כ אמאי משלם לפ"ח ותו לא דבמזיק ממש הא איכא דינא דר"נ, וזהו שפירש"י וכי יכול לחזור בו ויפטור הנידון מלשלם והיינו כיון דק"ד והנידון מחוייב לשלם א"כ הוי מזיק ממש ואיכא דינא דר"נ, ומיושב קושיא א' וב': ולפ"מ שבארנו יצא לנו הדין דעדים שהעידו שקר והוציאו ממון ע"פ והוזמו, וא"א למהדר עובדא. אז אין חיובן של אלה אלא מכח דד"ג כיון דהדר דינא אלא דא"א למהדר, אין זה אלא גרמי, אבל בעדים שאומרים שקר העדנו דנאמנים לגבי עצמם וחייבין לשלם, חיובן זה הוא מתורת מזיק ממש כיון דקם דינא, ונ"מ הרבה בין מזיק ממש לגרמי: ו) וביישוב הקושיות מאות ג' ד' ה' ו' נלענ"ד ליישב כולם בחדא מחתא ע"פ מה דאיתא בתוספתא (פ"ו מסנהדרין) וז"ל: אין אחד מן העדים נעשה זומם עד שיהיו שניהם זוממין ולא לוקין עד שיהיו שניהם לוקין ואין נהרג עד שיהיו שניהם נהרגין ולא משלם עד שיהיו שניהם משלמין עכ"ל, ונ"ל ברור דהאי ולא לוקין עד שיהיו שניהם וכו' אין הכוונה דהיינו שאין נעשין זוממין עד שיזומו שניהם, דזה הא כבר אמר ברישא אין נעשה זומם עד שיהיו שניהם זוממין. וע"כ מה שהוסיף עוד ולא לוקין, ולא נהרג, ולא משלם, היינו אפילו שהוזמו שניהם מ"מ כל שאין האחד מתחייב בהזמה ע"פ איזה סיבה שוב אין השני ג"כ מתחייב אף שהוזמו שניהם, וכמו דאמרינן דאין נעשין זוממין עד שיזומו שניהם, והיינו מקרא דכתיב והנה עד שקר העד, ואמ"ר כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים וכמו שפירש"י במכות (ה' ב') ד"ה שהרי, ה"נ אין מתקיים דין הזמה גם בשהוזמו כל שא"א לקיים באחד מהם מפני איזו טעם, דעל מה דאמר והנה עד שקר העד שהוא שנים קאי קרא דועשיתם לו כא"ז, זה נ"ל ברור *) וקצת טעם יש לומר עוד דדין זה דר"נ הוא כעין ערבות כיון שנשתתפו יחד במעשה ההיזק נתערבו יחד זה ע"ז, ולפ"ז י"ל דבממון הזמה לא שייך ערבות לפ"מ דאמרינן בב"ב (קע"ג ב') דליכא דין ערבות בכתובה משום דלאו מידי חסרה, ולפ"ז כאן גם בע"ז כיון דלא מידי חסריה ליכא דין ערבות, אבל איננו קובע בזה מסמרות. ומה שהקשו הקצה"ח והשע"מ שם אמאי אמרינן בשני דיינים שטעו דחלק השלישי מפסיד ולא אמרינן כל היכי דליכא וכו' משתלם מהאי וישלמו שני הדיינים כל ההיזק, לענ"ד לא דמי לדין דר"נ, דדינא דר"נ אינו אלא בשגם השני עשה ההיזק כמו האחד אלא דמהשני א"א לאשתלומי מאיזה טעם שיהיה, או משום שפטרתו תורה או גם היכא דלית ליה לפי שיטה הנ"ל בזה אמרינן דההיזק שעשה השני מוטל על הראשון על מי שיש בידינו לחייבו, אבל בדיינים דהשלישי שלא טעה באמת לא עשה היזק כלל דאם היינו שומעין לדבריו אז לא נעשה בזה היזק כלל, א"כ אין שייך להטיל על הדיינים שטעו מה שהזיק זה כיון דבאמת השלישי לא הזיק כלל, ומ"מ לא נוכל לומר ג"כ לפ"ז דהשני דיינים ישלמו הכל שהם הזיקו הכל כיון שהשלישי לא הזיק דגם זה אינו כיון דמ"מ אם לא נצטרף השלישי עמהם אז לא נעשה הדין כלל ולא נעשה ההיזק כלל, א"א לחייבם הכל דלא על ידיהם לבדם נעשה ההיזק והבן זה כי החילוק ברור למעיין. אלא דלפמש"כ הדין זה דר"נ הוא מטעם גורם תו אין לחלק וא"ר להאריך בזה