מרחשת חלק א רלב

ושלשה, א"ל אילו לא הוזמו עדי האב לא נמצא הבעל לוקה ונותן מ"ס בשלשה והעדים נסקלין בכ"ג סבר ר' זעירא שני דינין הם ור"י בשם ר' אבוהו כולו דין אחד הוא מתניתא פליגא על ר' אבהו אל זקני העיר זה ב"ד של ג' השערה זה ב"ד של כ"ג פתר לה כר"מ דר"מ אמר לוקה ומשלם, תמן תנינן וכו' עכ"ל הירושלמי הנצרך לענינינו: והנה לכאורה מבואר כאן להדיא היפך מה שהעלינו דמלקות וממון מכא"ז לוקין ואין משלמין, וכאן הוא אומר בהדיא דהעדים לוקין ונותנין מ"ס, וכן לכאורה מבואר מזה ג"כ דירושלמי פליג על תלמודא דידן בסנהדרין דהעדים רק נהרגין ומשלמין ולא לוקין וכאן הוא אומר דלוקין ג"כ אלא דמספקא ליה אם דנים את המלקות ומ"ם בג' או בכ"ג אבל זה ודאי דלוקין ומשלמין אף דנהרגין ג"כ: והנה הפנ"מ וק"ע נדחקו מאד להוציא פשוטן של המלים כר"מ דאמר לוקה ומשלם ופרשו כוונה אחרת היינו דר"מ דלקמן דס"ל דהבעל לוקה ונותן מ"ם בשלשה, והנה לפי דבריהם עיקר הכוונה דבשלשה חסר מן הספר וגם היה לו לתפוס הלשון כמו שהוא לקמן בסמוך לוקה ונותן מ"ם בשלשה: ב) וע"כ נלענ"ד לפרש כפשוטו דר"מ דאמר לוקה ומשלם היינו מה דס"ל במכות (דע"ז) לוקין ומשלמין שלא מן השם וכו' ותבואר הכוונה בזה ע"פ אשר נקדים לפרש דברי הירושלמי מקודם דאמר הביא האב שני כתי עדים אחת אומרת עמנו הייתם וכו' ואחת אומרת הבעל שכרן וכו' אותן שאמרו עמנו וכו' נסקלין ואותן שאמרו הבעל שכרן לוקין ונותנין מ"ס (והיינו דכל אחד מתחייב במה שרצה לחייב דהעדים שאמרו עמנו הייתם רצו לחייב סקילה לעדי הבעל ע"כ חייבין הם סקילה והעדים שאמרו ששכרן להעיד עדות שקר שרצו לחייב הבעל מלקות ומ"ס. מתחייבים הם מלקות ומ"ס. ואף דהעדים שאמרו שהבעל שכרן וכו' לא מועילין כלום בעדותן לולא העדים שאומרים עמנו הייתם, מ"מ אין זה דבר ולא חצי דבר, דכאן הוי כולא דבר לכו"ע כמו דאמרינן בב"ק (ע' ב') מודה ר"ע בשנים אומרים קדש יכו' משום דעדי קדושין לא צריכי לעדי ביאה כולו דבר קרינא ביה, וה"נ כאן כיון דעדי עמנו הייתם לחייב סקילה להעדים ולחייב את הבעל כתובה אינן צריכין להעדים שמעידים ששכרן כולא דבר קרינא ביה, ועיין), וע"ז אמר ר"י בר בון ולא ע"י אילו ולא ע"י אילו לוקה ונותן (הגהת הק"ע, ולפנינו לוקין ונותנין) מ"ס וכוונת הקושיא פרשו הפ"מ והק"ע ולא פ"י אילו ולא ע"י אלו לוקה ונותן מ"ס בתמיה הלא אין הבעל לוקה ונותן מ"ס אלא ע"י עדות שתי כתות ולא הכת השניה לבדה שמעידה ששכרן גורמת לחייב את הבעל מ"ס ומלקות וע"כ אין לוקין אלא משום ל"ת וכו', ולכאורה אין כל הבנה לקושיא זו אמאי באמת לא ישלמו שתי הכתי עדים מ"ס ולוקין כיון ששניהם גרמו לחייב את הבעל מלקות ומ"ס ואמאי קאמר דלוקין משום ל"ת לבד, וגם אם נאמר דהירושלמי לא ס"ל סברת תלמודא דילן מיתה לזה וממון לזה ועדים שאמרו עמנו הייתם פטורים מממון מ"מ אמאי פטורין משום זה העדים שמעידים ששכרן: ג) והנה לכאורה היה אפשר לפרש כפשוטו ולקיים הגירסא כמו שהוא לפנינו לוקין ונותנין, ונאמר דהעדים שאומרים עמנו וכו' והעדים שמעידים ששכרן וכו' לא באו רצופין וע"כ אין העדים שאומרים עמנו הייתם מתחייבים כלל במ"ס ומלקות דמצי אמרי אנן מנא ידעינן דיבואו עדים ויעידו ששכרן להעיד שקר, אנן רק לחייבם לעדי הבעל מיתה באנו, וכמו דאמרינן בב"ק (כ"ד ב') אנן מנא ידעינן דבתר חלתא וכו', וע"כ אין העדים שאומרים עמנו הייתם מתחייבים כלל במלקות ומ"ס. ורק העדים שבאו אחרי כן ומעידים ששכרן להעיד שקר הם מתחייבין במלקות ומ"ס, וזהו שאמר ר''י בר בון לא ע''י אילו ולא ע"י אילו לוקין ונותנין מ"ס כלומר אין הדין נותן כן, שהדין הוא שאין הראשונים מתחייבים במ"ס ומלקות משום שלא באו כלל לחייב את הבעל וגם האחרונים שמעידים ששכרן ג"כ אין מתחייבין מ"ס והיינו כמו שנתבאר לעיל כיון שחייבין הם מלקות פטורים הם ממ"ס דאין לוקין ומשלמין וע"כ מסיק דלוקין לבד: אבל לא מתיישב לפ"ז מה שמסיים ר"י ב"ב אלא לוקין משום ל"ת ואמאי לא אמר כפשוטו דלוקין מכא"ז מחמת שרצו לחייב את הבעל מלקות, ומדנקיט קרא דל"ת משמע דגם מלקות דכא"ז ליתא כאן ואין לוקין רק משום ל"ת וכמו בב"ג וב"ח: ד) ואשר אחזה לי בכוונת ר"י ב"ב אלה נקדים סוגיא דמכות (ג' א') אמר"י א"ר עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם וכו' אלא כגון דאיתזים חד מינייהו דמשלם פלגא דידיה ומי משלם והתניא אין עד זומם משלם עד שיזומו שניהם אמ"ר באומר עדות שקר העדתי כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו וכו' אלא באומר העדנו והוזמנו וכו' כמאן דלא כר"ע דאי כר"ע הא אמר אין משלמין ע"פ עצמן אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחייבנו ממון סד"א כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה איהו נמי לא מיחייב קמ"ל, ע"כ הסוגיא, והנה רבו הקושיות והדקדוקים בסוגיא זו, א) קושית הראשונים מאי פריך כל כמיניה וכו' אדרבא כיון דאינו יכול לחזור הרי הוא צריך לשלם דנאמנים לגבי עצמם וכמבואר בשו"ע ריש סי' ל"ח דחייבים לשלם מה שהפסידו, ב) דברי רש"י ד"ה כל כמיניה שכתב בתמיה וכי יכול הוא לחזור בו ויפטר הנידון מלשלם תמוהין מאד דמשמע דתלי מה שפטורין מלשלם משום דאין הנידון נפטר מלשלם ומאי תלוי זב"ז דאדרבה אם הנידון פטור מלשלם ודאי דלא מחייב, ואם שייך הזמה ע"י עצמו א"כ מה לי אם הנידון נפטר או לא ועיקר הקושיא היא כמו שפירשו בתוס' כיון דאין יכול לחזור בו ע"כ הוי כלא סתר את דבריו וע"כ גם הוא בא אח"כ לידי הזמה אם שוב הוזמו שניהם, ועיין לח"מ פי"ח מה"ע ה"ח שהרגיש בדברי רש"י אלו, ויעיין בפנ"י למכות מה שטרח ליישב לשון רש"י ז"ל ג) קושית השמ"א בסוף קונטרס הזמה אמאי לא מוקי כה"ג דהי' עדות מיוחדת דשומעים דבריו של זה היום וכו' כדאיתא בסנהדרין (ל' ב') ולפמש"כ הנוב"י דעד הראשון יכול לומר לחייבו שבועה באתי א"כ כה"ג דעד הראשון פטור מתוקמי שפיר הא דעד זומם משלם לפי חלקו דעד השני מחוייב לשלם חלקו עכ"פ, וכן הקשה בס' בית הלוי האחרון להגאון מופת דורנו מהרי"ד ז"ל ד) קושית שו"ח שמן רוקח סי' פ' לדעת מהרש"ל ביש"ש פ' מרובה דהא דאמרינן שם דלרב מודה בקנס ואח"כ באו עדים שפטור דוקא באומר גנבתי דמחייב עצמו בקרן אבל באומר לא גנבתי ובאו עדים שגנב ואח"כ אמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים אח"כ דחייב, – דז"א אלא בגניבה וטביחה כטעם המבואר מדכפר תחלה בגנבה מוכח דהודאתו על הטביחה רק לפטור עצמו מקנס, אבל בדבר שלא היה כפירה מתחילה כגון ח"נ וכו' אף דלא מחייב עצמו בקרן ג"כ פטור לרב אף בבאו עדים אח"כ א"כ מאי פריך הכא כמאן דלא כר"ע, מנ"ל לומר דלא כר"ע דילמא אתי דוקא כר"ע וה"פ שאומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחבירו אינו מודה ואח"ז באו עדים שהעידו שהחמו, לכן זה שאמר העדנו והוזמנו פטור, מטעם מודה בקנס אף שאח"כ באו עדים דמרא דשמעתא דע"ז הוא רב ורב סובר מודה בקנס ואח"כ ב"ע פטור, וחבירו שלא הודה קודם שבאו עדים חייב, וזהו דקאמר ע"ז משלם לפ"ח היינו אותו שלא הודה ה) עוד יש להקשות דלוקמי כגון שמת אחד מהע"ז קודם שנתחייבו ועמדו בדין שהיורשים פטורין דלא נשתעבדו נכסיו עדיין כיון דע"ז קנסא ואינו מתחייב עד שעת העמדה בדין והעד השני שהוא חי משלם לפי חלקו ו) מאי קאמר סד"א כיון דלחבריה לא מצי לחייב איהו נמי לא מיחייב קמ"ל, יש לתמוה כלא מילתא דפשיטא היא דשנים שהזיקו או שנתחייבו