מרחשת חלק א רל

מסיפא, חזר הבעל והביא עדים והזימום לעדי האב נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה. ולמאי צריך טעם דממל"ז ונל"ז תיפוק ליה כיון דשניהם מתחייבין מכא"ז לא אמרינן כה"ג מת ואינו משלם לוקה ואינו משלם, וזה קושיא עצומה ותמהני שלא הרגיש בזה הגרע"א ז"ל: ד) לכן נראה לענ"ד בדרך אחר דעיקר דין זה כשמתחייבין ממון ומלקות מכא"ז דלא אמרינן בזה לוקה וא"מ וחייבין שניהם יהיה תלוי ג"כ בפלוגתא דרבי אילעא ורבי אלעזר בעיקר הטעם דע"ז משלמין וא"ל, דלטעם רבי אילעא דבפירוש רבתה תורה ע"ז לתשלומין, ולפי הצד דאמרינן ג"כ ממונא לחומרא, דלפ"ז חזינן דממון של הזמה חמור ממלקות, ומה"ט גם כשנתחייבו מלקות מצד לאו אחר ג"כ אין המלקות פוטרתם ואדרבה יתחייבו ממון ולא מלקות, וכמש"כ כה"ג ההפלאה בטעם הרמב"ם שכתב דהחובל לחבירו ביוה"כ חייב בתשלומין ואינו לוקה כיון דממונא לחומרא א"כ ממון של חובל חמור ממלקות וע"כ משלם ואינו לוקה יעו"ש, והנ"מ בממון של הזמה חמור ממלקות, ולפ"ז בנתחייבו ממון ומלקות מכא"ז א"א לומר דלוקין ואינן משלמין, דהא מנ"ל, דמקרא דכדי רשעתו דסמיך ליה ארבעים יכנו דמוכח דכל היכי דאיכא ממון ומלקות לוקה ואינו משלם אין ראיה לממון של הזמה דדוקא בממון דעלמא אמרינן דמלקות חמיר מממון מדכתיב ארבעים יכנו אבל בממון של הזמה אדרבה הא חזינן דממון זה חמור ממלקות, א"כ יש לנו לומר ג"כ דבנתחייבו ממון ומלקות של הזמה אין המלקות פוטרתן מממון דאדרבה דממון של הזמה חמור ומשלם. אלא דאעפ"כ אין לנו לומר להיפך דישלם ולא ילקה וכמו בע"ז של ממון לבד דמשלמין ואין לוקין דגם זה לא ידענו. דעד כאן לא ידענו דממון של הזמה חמור ממלקות דוקא ממלקות דל"ת, אבל היכי דהמלקות ג"כ הוא של הזמה אפשר דחמור ג"כ כמו ממון של הזמה, וע"כ כיון דשקולין הן ואין להוציא אחד מפני משנהו דמקרא דכדי רשעתו אין ראיה וכמש"כ, וע"כ אמרינן דלוקה ומשלם כיון דלא מצינו בזה דמלקות של הזמה חמור מממון של הזמה וע"כ יבואו שניהם כיון שנתחייבו שניהם, אבל אי אמרינן הטעם דהא דע"ז משלמין וא"ל הוא משום דלאו בני התראה נינהו ולא משום דממון של הזמה חמור ממלקות וממילא הדרינן לדין התורה דחזינן דלעולם מלקות חמור מממון מדסמוך ארבעים יכנו, ולפ"ז בממון ומלקות של הזמה דבזה לא שייך הטעם דלאו בני התראה נינהו דבעונש של הזמה לא אמרינן דבעי התראה וכמש"כ לעיל בשם מהרש"א ז"ל, באמת לוקין ואינן משלמין: ולפ"ז יש ליישב דשפיר כתבו התוס' דבהעידו שהוציא ש"ר דלוקין ומשלמין וכמו שנתבאר דממון של הזמה חמור כמו מלקות וע"כ יבואו שניהם כיון שרצו לחייב שניהם, ולא קשה מהא דנהרגין ואינן משלמין, דלפ"מ שכתבתי דהטעם דממון של הזמה חמור כמו מלקות, אבל כל זה במלקות וממון, אבל במיתה וממון דמיתה ודאי חמורה מממון כמו דחזינן דמיתה חמורה מממון של חובל דאמרה תורה לא תקחו כופר וכו' אף דממון של חובל חמור ממלקות, וא"כ ה"נ במיתה וממון של הזמה ודאי מיתה חמורה ע"כ שפיר נהרגין ואין משלמין: ה) ולפי דברינו יש ליישב מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל בהעתיקו מימרא דרב יוסף וכתב וז"ל: מוציא ש"ר על אשתו שהביא עדים שזנתה כשהיא ארוסה והביא אביה עדים והזימום הרי עדי הבעל נהרגין חזר הבעל והביא וכו' הרי עדי האב נהרגין ומשלמין ממון לבעל וכו' עכ"ל, ועמד הכ"מ מדוע לא כתב הרמב"ם ברישא נהרגין ואין משלמין כלישנא דר"י בגמ' יעו"ש מש"כ דסובר רבנו דעיקר חדושא של ר"י הוא הסיפא ממון לזה ונפשות לזה, ואין בזה כדי ישוב א"כ למאי הוצרך ר"י להשמיענו כזאת דאין משלמין כאן דמילתא דפשיטא הוא ומדוע פשיט ליה לרבנו יותר מרב יוסף אולם לפמש"כ הדבר נכון מאד, דר"י ס"ל דממון של הזמה חמור ממלקות וע"כ הוצרך היה להשמיענו דאעפ"כ במיתה וממון של הזמה בזה מיתה חמורה מממון של הזמה ונהרגין ואין משלמין, משא"כ להרמב"ם לפמש"כ לעיל ס"ל כר' אלעזר דהא דע"ז משלמין וא"ל זה אינו משום דממון של הזמה חמור אלא משום דלאו בני התראה נינהו. ולפ"ז במיתה וממון של הזמה פשיטא דמיתה חמורה דגם מלקות חמור מממון של הזמה, ומכש"כ מיתה. דלדידיה באמת גם מלקות וממון של הזמה מלקות חמור מממון וכש"כ מיתה, לפ"ז מילתא דפשיטא היא ולא הוצרך להשמיענו דנהרגין וא"מ, משא"כ בסיפא דנהרגין ומשלמין ממון משום דמיתה לזה ונפשות לזה דמלקות של כא"ז שרצו לחייב הבעל מלקות ג"כ ליכא כאן משום מיתה הפוטרתו, וממילא חייב ממון לבעל כיון דליכא מלקות לא גרע מחייבי מלקות שוגגין דחייבין לשלם, והמיתה אינה פוטרת מממון משום דהוי מיתה לזה וממון לזה והבן: ומעתה לפי דברינו הא שכתבו התוס' דבהעידו שהוציא ש"ר דחייבין מלקות וממון וכן מה שכתב הריטב"א שהבאתי לעיל לפרש כן פרכת הגמ' שכן יש בהם צד חמור, אין זה אלא לפ"מ דס"ל דממון של הזמה חמור ממלקות, ופרכת הגמ' היא להאי מ"ד, אבל לדעת הרמב"ם דפסק לפמש"כ, כרבי אלעזר דממון של הזמה אינו חמור ממלקות ואדרבה מלקות חמור, באמת אם העידו שהוציא ש"ר והוזמו לוקין ואין משלמין, ומה שהבאתי לעיל ראיה מתוספתא פ"א דמכות יש לומר דהרמב"ם ז"ל מפרשה דהכל מדברי ר"מ הוא ואליבא דידיה הוא דאמר בהעידו שגנב לחלבו של חבירו ואכלה דלוקין ומשלמין, ומה שהוצרך לטעם דע"מ כן העידוהו שילקה וישלם ולר"מ הא בלא"ה לוקין ומשלמין באף שלא אכלו יש לומר דהאי לוקין ומשלמין היינו לוקין שמונים וכמו דס"ל לר"מ במכות שם דבהעידו שחייב פלוני מלקות שלוקה שמונים וע"כ הוצרך לטעם שע"מ כן העידוהו כדי שיתחייב ג"כ מלקות של כא"ז ולוקה פ' לעולם. ואזדא לה ראיה זו: ובזה מקויימים דברי בנו של הגאון בעל ההפלאה ז"ל שכתב דבממון ומלקות של הזמה לוקין ואינן משלמין דלפמש"כ לדינא וכמו שפסק הרמב"ם כר' אלעזר באמת אמרינן דלוקין ואין משלמין. וע"כ שפיר ניחא תירוצו של הגאון הנ"ל בהא דלא משני רב אשי רישא וסיפא בג' כתות, וכמו שנתבאר: ו) ולענין מה שהקשיתי על מה שכתב הגאון הנ"ל דבהוכחשו ואח"כ הוזמו כיון דליכא דין הזמה למ"ד הכחשה לאו תחילת הזמה היא א"כ העדים לוקין משום ל"ת, דמוכח מגמ' (ע"ד ב') דפריך לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית וכו' ולא משני דאח"כ הוזמו מוכח דאף דאח"כ הוזמו אינן לוקין משום לאו דל"ת, – הנה ודאי לפמש"כ לעיל הטעם דבהוכחשו ולבסוף הוזמו אינן לוקין הוא משום דלמ"ד הכחשה לאו תה"ז היא חשיב כאלו הוזמו קודם שנגמר הדין, א"כ וודאי הדין נותן שאין לוקין ג"כ משום ל"ת וכמו שנתבאר לעיל, אולם ההוכחה מקושית הגמ' ראיתי כעת דיש לדחות, ומאי דלא משני כגון שהוזמו אח"כ נלענ"ד דיש לתרץ, והוא דהא לעיל מיניה בסמוך אמרינן תסתיים דר"א הוא דאמר הרגו אין נהרגין דאר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואס"ד ר"א הוא דאמר נהרגין אמאי לוקין ה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו, והנה מוכח מזה דכל דאפשר לבוא לידי מיתה בשום פעם שוב אין לוקין על לאו דל"ת משום שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ולפ"ז גם אם נאמר הכחשה לאו תה"ז היא ובהוכחשו ולבסוף הוזמו אין נהרגין מ"מ אין לוקין ג"כ משום דאפשר לבוא לידי מיתה אף שהוכחשו מקודם, דהא אכתי אפשר שיבואו עדים ויזימו את העדים האחרונים המכחישים אותם, ונמצא תו דעדות הראשונים הוי עדות מעליא ולא מוכחשת וכמו שכתבו התוס' (שם ע"ג ב' ד"ה אמר) דכיון דהוזמו ממילא קיימי עדות קמאי יעו"ש ושוב