מרחשת חלק א רכט

הוא מל"ת וכמו שפירש התוס' שם. וזהו שאומר כאן שבעסקי ממון וכו' ובעסקי מכות וכו'), וחכ"א כדי רשעתו וכו' כך היא הגירסא האמתית והנכונה, וכן מצאתי אח"כ שהגיה ותקנה בעל מנחת בכורים בפירושו על התוספתא: מעתה מבואר מהרישא דמפרש טעמא שע"מ כן העידוהו שילקה וישלם, דע"כ ז"א מדברי ר"מ, דאליבא דר"מ לא היה צריך טעמא דע"מ כן וכו' תיפוק ליה שאף לא אכלה מחויבין הם ממון ומלקות כמו בסיפא, וע"כ רישא היא אליבא דרבנן, והנה מפורש דממון ומלקות דכא"ז עדים זוממין לוקין ומשלמין וכמו שנתבאר לעיל: והנה אוסיף כאן להביא עוד ראיה אחת נגד מה שכתב בעל ההפלאה דעדים פסולין שנזומו ואח"כ נמצאו פסולין אף דליכא בהו דין הזמה, מ"מ לוקין משום ל"ת, מהא דמכות (ח' ב') כגון שהעיד בו והוזם דכוותיה גבי עבד שהעיד בו והוזם עבד בר עדות הוא, ואם גם בעדים פסולים שנמצאו זוממין ונודע פסולן אח"כ לוקין משום לא תענה, מאי פריך עבד בר עדות הוא, אף דאינו בר עדות מ"מ שפיר לוקה משום לא תענה אלא ודאי דהא ליתא, וכמו שנתבאר לעיל מילתא בטעמא, וזו ראיה נצחת שאין עלה תשובה: ד א) והנה בסוף ספר ההפלאה בחדושי בן המחבר הגאון ז"ל שכתב ליישב קושית מהרש"א ב"ק (ע"ד א') אמאי לא מוקי ר"א שם לפי המסקנא רישא וסיפא בג' כתות ובגוונא חדא דאפכינהו ואזמינהו מציעאי לקמאי דהשתא לא אתכחשי מציעאי כלל, וכתב ליישב דאפכינהו והדר אזמינהו כיון דהכחשה לאו תחלת הזמה היא ואינן חייבין לשלם מכא"ז תו איכא מלקות משום ל"ת דכיון דלא שייך בהו הזמה לוקין, וא"כ כשהוזמו כת מציעאי אח"כ חייבין מלקות מכא"ז ואמאי קתני משלמין דמי עין לעבד הא קי"ל מלקות פוטר מתשלומין, ואף דהוי מלקות לזה משום קמאי ותשלומין לזה לעבד הא מ"מ ר"א לשיטתיה לפמש"כ רש"י בכתובות (ל' ב') ס"ל מיתה לזה ותשלומין לזה ג"כ פטור, וא"כ א"א לאוקמי באפכינהו ואזמינהו מציעאי לקמאי דממ"נ אי דאזמינהו לקמאי בתחלה ואח"כ אפכינהו הו"ל למיתני דמשלמי דמי עין לקמאי, ואי דאפכינהו תחלה ואח"כ אזמינהו קשה אמאי חייבין בתשלומין הא הו"ל ממון ומלקות וכנ"ל: והנה לפ"מ שהעליתי לעיל הדברים הנ"ל נדחים לכאורה משני פנים דחדא דכבר הוכחתי דהיכא שנתחייבו ממון ומלקות מכא"ז אז חייבין העדים ממון ומלקות ולא אמרינן לוקה ואינו משלם, ועוד הא מוכח מגמ' (שם ע"ב) דבהוכחשו ואח"כ הוזמו ליכא מלקות משום ל"ת מדלא משני כגון שהוזמו אח"כ וכמו שהוכחתי לעיל וע"כ הטעם משום דאם אמרינן הכחשה לאו תחילת הזמה היא כשהוזמו אח"כ הוי כאלו הוזמו קודם גמ"ד וליכא מלקות וכמו שנתבאר לעיל, וא"כ באפכינהו ואח"כ אזמינהו ליכא מלקות משום ל"ת, ונסתר תירוצו: ב) אמנם כדי לקיים דברי חכמים נראה דיש להשיב תירוצו על מכונו, דלעיל תרצתי קושית הגרע"א אמאי העדים של האב נהרגין ומשלמין ואמאי לא אמרינן ג"כ דלוקין כיון שרצו לחייב הבעל מלקות של מוש"ר, והעליתי לעיל כיון דנהרגין תו א"א לקיים בהם מלקות מכא"ז כיון דאזהרה אחת היא תו א"א לעשות בהם שתים משם אחד, משא"כ בממון דלא בעי אזהרה שפיר מתחייבין מלקות וממון מכא"ז, אולם עדיין לא יצאנו ידי חובת הישוב להקושיא שהקשה הגרע"א עוד שם על זה מהא דאמרינן עדי הבעל נהרגין ואין משלמין והא רצו לחייב מיתה ולהפסיד הכתובה להאשה וא"כ מתחייבין העדים שניהם מכא''ז, ואמאי אין משלמין גם הכתובה להאשה, ומה שתי' הגרע"א לעצמו דהתם מה שמפסידין האשה הכתובה אינו בכלל עונש דא"כ איך דנים אותה ב' רשעיות, אלא הטעם דכיון שזנתה ממילא פקע חיוב כתובה דאדעתא דהכי לא נתחייב הבעל, וא"כ העדים לא היו מחייבין אותה ב' רשעיות – לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא מ"מ לגבי האשה הוי שתיהם מכא"ז שרצו להפסידה כתובה ולחייבה מיתה, דמה לי אם באו לחייב או לפטור את הבעל דע"י זה מפסידים להאשה, ומש"כ דאיך דנים אותה שתי רשעיות, התם שאני דלא שייך לומר שתי רשעיות דמעידין שלא נתחייב הבעל כלל בכתובה, וא"כ אף שמחייבין אותה מיתה מ"מ האיך יתחייב הבעל כתובה כיון שאין עליו חיוב כתובה כלל, וה"ז כשמעידין שפלוני הרג את פלוני וגם שאינו מגיע לו מפלוני ממון וכי משום שאנו דנין את האיש במיתה נחייב פלוני בממון, אבל כשהוזמו עדי הבעל שפיר חייבין שתיהם מכא"ז כיון שרצו להפסיד המגיע לה א"כ אמאי אינן משלמין: ג) ולכאורה היינו יכולין לתרץ קושיא זו לפ"מ שכתבתי לעיל דהיכי דמסתעף מעדותן שני דברים דבר שאפשר לקיים בו דין הזמה ודבר שא"א לקיים בו דין הזמה שדינו שלוקין, דאז למאן דאמר הטעם בכתובות דע"ז משלמין מילקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו, א"כ כשמזדמנים שני דברים אלו ביחד אז הדין דמכריע המלקות על הממון ולוקין ואינן משלמין, ולפ"ז יש לומר דרב יוסף ס"ל כר' אלעזר דע"ז לאו בני התראה נינהו, והנה כאן בעדים שהעידו שזנתה הא ע"י עדותן ג"כ נאסרת לבעלה, ומתבאר בתוס' ריש מכות דהיכא דבאו לאוסרה לבעלה אז העדים לוקין כמו שמעידין שהוא ב"ג וב"ח כיון שא"א לקיים בהם דין הזמה יעו"ש, ולפ"ז בכאן מלבד שמתחייבין העדים מיתה מכא"ז עוד חייבין מלקות משום ל"ת דע"י עדותן היא נאסרת לבעלה וכיון שכן ממילא פטורין הם מתשלומי הכתובה כיון דלוקין אין משלמין וכמו שכתבנו לעיל דאם מסתעף מעדותן שני דברים כאלה אז המלקות מכריע ולוקין ואין משלמין, וע"כ הנ"מ לוקין ואין משלמין ואף דבאמת כאן אין לוקין משום דהמיתה דכא"ז פוטרת ממלקות דל"ת מ"מ הא לא גרע מחייבי מלקות שוגגין, ולפ"ז י"ל דר"י ס"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין כר"ל וע"כ שפיר אין משלמין ממון הכתובה, ובבאו עדי הבעל והזימו לעדי האב שפיר נהרגין ומשלמין ממון משום מיתה לזה וממון לזה דשם ליכא מלקות משום ל"ת דאדרבה עדי האב הא באו להתיר האשה ואיזה רשע יש כאן וליכא מלקות משום ל"ת, וע"כ שפיר משלמין ממון לבעל משום דליכא בהו מלקות דל"ת, ויעיין בית מאיר סי' קכ"ז ס"א שכתב כה"ג דבעדים מעידים שגרשה ליכא מלקות משום שאין כאן רשע, וליכא מלקות דוהרשיעו יעוש"ה: ובזה נדחה תי' מהר"מ שיף על קושית התוס' (שם ד"ה עידי) אמאי נהרגין דמצו אמרי לא לחייב עדי הבעל באנו אלא לחייב הבעל ממון קאתינא והמהרמ"ש תי' דא"כ היה די להם להכחיש דלדעת ר"ת גם בהכחשה משלם הבעל ק' סלע יעו"ש, אולם לפ"מ שכתבתי דיש כאן בעדי הבעל מלקות דל"ת משום שבאו לאוסרה על בעלה א"כ אכתי יכולין עדי האב לפטור עצמם לאמר דלא באו לחייב עדי הבעל מיתה רק באו לחייבם מלקות משום ל"ת, ואף דבאמת עדי הבעל נהרגין ופטורין ממלקות, מ"מ לפי טענתם דלא ידעו דיתחייבו מיתה שפיר יכולין לטעון לחייב מלקות באנו ולא מיתה ובזה לא סגי בהכחשה לבדה וצריכין היו להזימם והבן: אולם אף אם רפאנו קושית הגרע"א הנ"ל על נקלה עדיין אין דעתי נוחה ולבי מגמגם לומר דרב יוסף ס"ל כר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין דלא כהלכתא, ועוד שהרמב"ם ז"ל פסק ג"כ כר"י, דנהרגין ולא משלמין, אף דקימ"ל כר' יוחנן דח"מ שוגגין חייבין, ועוד יותר קשה עוד מסיפא