מרחשת חלק א כב

והיינו כמ"ש ושמחתי שכוונתו אל האמת ת"ל, יעו"ש היטב: יא) אולם לדעת רש"י ז"ל דס"ל דגם על טומאת בגדים הוי בכרת עדיין לא אתי שפיר דאיך אפשר דעשה דוישלחו ידחה לל"ת דלא יטמאו דהוי בכרת וא"ע דוחה לל"ת שיש בה כרת כדמסקינן ביבמות בסוגיא דעליה: אמנם גם זה ניחא ע"פ המבואר בשבועות (י"ז א') דלענין קרבן גמירי שהי' בטומאת פנים, ולאו דווקא לענין קרבן בשוגג אלא דגם במזיד ולכרת ג"כ אינו חייב אלא בששהה, כדמוכח שם מהא דמתקיף לה ר"ז טמא ששמש במקדש במיתה היכי משכחת לה אי לא שהה היכי עביד עבודה ואי דשהה בר כרת הוא, יעו"ש. אלמא דפשיטא ליה להגמ' דגם בכרת צריך שהיה ופחות מכשיעור שהי' אינו חייב כרת אף דלעיל מספקא ליה לרבא אי צריך שהי' למלקות או לא והכא פשיטא ליה דבלא שהי' לא מחוייב כרת מוכח מזה דלענין כרת דעליה מחוייב קרבן ודאי גמיר שהי', וכמו כן נראה פשוט דגם בטמא עצמו בפנים במזיד שכתבו התוס' שם דבהתרו אותו אל תטמא דודאי לקי ולא צריך שהי' וכמו בנזיר שאמר הריני נזיר בביה"ק, מ"מ כ"ז אינו אלא לענין מלקות אבל כרת ודאי אינו מתחייב אלא בששהה. ולפ"ז הכא שמטמא את האבנט אין בו אלא לאו גרידא דלא יטמאו אבל כרת לא מתחייב אלא בשהי' וכיון שכאן תיכף שמטמא את האבנט הרי הוא מוציאו ביחד עם השרץ חוץ לעזרה נמצא שאינו שוהה שיעור שהי' בעזרה וליכא כרת אלא לאו לחוד ואתי עשה דוישלחו ודחי לל"ת לחוד דלא יטמאו: יב) ועיין במל"מ שם שכתב דהא דמוציאו בצבת של עץ ומשהה את הטומאה כדי להוציאו בפשוטי כלי עץ היינו דווקא בשרץ שאינו מטמא במשא ואם מוציאו בצבת אינו מטמא את גופו וע"כ ס"ל דבצבת של עץ עדיף כדי שלא לרבות את הטומאה ולא יוציאו בהמיינו, אבל בדבר שמטמאו במשא שאף אם יוציאו בצבת ג"כ נטמא גופו ויטמא בגדיו, א"כ ודאי אין להשהות את הטומאה ומותר להוציאו בהמיינו, ולכאורה קשה בזה החופן איך אפשר להוציא את הטומאה ולטמא עצמו הא אין עשה דוחה לל"ת שיש בה כרת כיון שמטמא גופו הרי היא טומאת גופו בפנים ולכו"ע הוי בר כרת, אולם לפמש"כ דבכרת ודאי אינו מתחייב כ"ז שלא שהה שיעור שהי' א"ש דשפיר מוציאו בהמיינו ואי משום דמטמא גופו הא אכתי לא שהה שיעור שהי' ואינו מתחייב כרת יג) ומה"ט נראה דזה שכתב הרמב"ם ז"ל (שם בפי"ג מה' בי"מ) שהמכניס אדם טמא למקדש חייב כרת אף דבמכניס דבר טמא שלא בביאת עצמו בטומאה לא שייך חיוב מצד ביאה בטומאה מבחוץ ועיקר החיוב הוא משום לאו דלא יטמאו את מחניהם ולא גרע מטומאת פנים אף דאין שם חיוב משום ביאה מ"מ חייב, א"כ לפ"מ שנתבאר אין חיוב כרת ע"ז רק בששהה אותו שיעור שהי' אבל בלא זה אינו חייב כרת ע"ז כיון שאין כאן חיוב על הכניסה רק על הטומאה בפנים א"כ גמר שהי' לענין כרת, ודברי רבינו אמורים דווקא בששהה אותו שיעור שהי' שזה הוי שיעור חיוב לענין טומאת פנים, אבל ודאי בלא שיעור שהי' אין כאן חיוב כרת או קרבן משום שאין במכניס דבר טמא חיוב משום ביאה אלא משום הויית טומאה במקדש שבזה גמרינן שהי' וכמו שנתבאר: יד) ובזה נראה לישב דעת רש"י ז"ל שכ' דעל טומאת בגדים ג"כ חייב כרת וכמו שפירש בעירובין שם ד"ה חייב וכ"כ עוד בסנהדרין (פ"ח א') הביאו המלמ"ל כאן, והוא תמוה שזה סותר דין מפורש בתו"כ שעל טומאת בגדים אינו חייב כרת וכמו שפסק באמת הרמב"ם ז"ל מפורש כן, וביותר תמוה שרש"י ז"ל עצמו הביא דין זה שבתו"כ בפירושו לס' ויקרא, וכבר עמד ע"ז התויו"ט (רפ"ד דנדה ד"ה ואין חייבין) ובהגהות הגר"א ז"ל על עירובין שם כ' שהוא ט"ס ברש"י וצ"ל חייב מלקות, אבל מה נעשה שרש"י ז"ל שנה משנתו זו עוד בסנהדרין (פ"ח א') ד"ה לפריחה שכ' דהיכי שפרחה בבגד כולו והכניסו למקדש או הנוגע בו נכנס למקדש לרבנן חייב, הרי מבואר דגם על הכנסת הבגד חייב והתם ג"כ חייב כרת קאמר דשם בזקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת יעו"ש, אולם לפ"מ שנתבאר דבהכנסת כלים או בגדים טמאים אין החיוב משום לאו דלא תבא דלא נאמר אלא על אדם עצמו שנטמא שלא יכנוס למקדש ואינו חייב על הכנסת בגדים רק משום לאו דלא יטמאו את מחניהם שזה נאמר על טומאה שבפנים ואינו חייב על הכנסת בגדים מחמת ביאתם לעזרה אלא מחמת טומאת המקדש כמו באדם שנטמא בפנים שאזהרתו משום לא יטמאו אף שאין כאן משום ביאה בטומאה דהא טהור הי' בשעת ביאתו, הכ"נ בהכנסת בגדים וכלים טמאים אין חיובם מחמת ביאתם לעזרה אלא מחמת טומאה בפנים, וכיון שנתבאר דעל טומאה בפנים אינו חייב כרת אלא בששהה שיעור השתחוואה, א"כ גם בהכנסת בגדים טמאים בפנים שאין חיובם אלא כמו טומאת פנים אין מתחייב כרת גם לדעת רש"י ז"ל גם בהכניס בגדים וכלים שנטמאו בחוץ אלא בששהה שיעור שהי' אבל פחות מכאן אינו חייב כרת אלא מלקות, מעתה א"ש דברי הספרא דעל רחיצת גופו חייב כרת ועל כבוס בגדיו בארבעים, והיינו דהספרא קאי בשהכניס בגדים טמאים מבחוץ ולא שהה שיעור השתחוויה דבזה חלוק דין גופו מבגדים דבגופו חייב כרת דבטומאת חוץ לא נאמר דין שהי' משא"כ בבגדים שאין חיובם אלא כעין טומאת פנים, א"כ אינו חייב כרת אלא משום טומאת פנים וצריך שהי' לכרת ופחות מכאן אינו חייב אלא מלקות, ומש"כ רש"י ז"ל בעירובין דחייב כרת היינו בששהה שיעור השתחוויה שבזה גם בטומאת פנים חייב כרת, ע"כ חייב גם בבגדים בששהה כרת וזה נכון לענ"ד ביישוב דעת רש"י ז"ל: טו) וע"פ שיטת רש"י ז"ל נראה לישב קושית התוס' בפסחים (ע"ט א' ד"ה בטומאת) שהקשו שישחטו בסכין ארוכה ולא יכנסו לעזרה וכוונתם הוא לרב חסדא שם דס"ל טומאה דחוי' בצבור וכל דאפשר לאהדורי אטהרה מהדרינן, א"כ בכל פסחים שבאים בטומאה שישראל טמאין וכהנים טמאים לא יכנסו ישראל כלל לעזרה וישחטו בסכין ארוכה וכיון שאפשר לקיים מצות ק"פ בלי שיעבור על טומאת ביאת מקדש מהדרינן, ואף שהפסח ע"כ יהי' נאכל בטומאה מ"מ לא יעברו לפחות על ביאת מקדש בטומאה, שהוא בכרת: אולם לדעת רש"י ז"ל דס"ל דגם במכניס כלים טמאים ג"כ איכא כרת לק"מ לכאורה קושית התוס', דאף אם לא יכנסו הם עצמם מ"מ כיון שהסכין נטמא וקאי באיסור כרת בהכנסת כלים טמאים למקדש א"כ לא ירויחו מידי דאכתי יעברו על איסור ביאת מקדש בהכנסת הסכין בטומאה במקדש דאיכא כרת, ואין לומר דעכ"פ נרויח שהם עצמם לא יכנסו למקדש ולא יעברו על ביאת גופם, זה אינו דכיון דעכ"פ אתה צריך להתיר ביאת טמאים למקדש היינו הכנסת הסכינים ממילא אין איסור כרת גם על ביאת גופם כדאמרינן לקמן (צ"ה ב') דבפסח שנעשה בטומאה אף אם דחקו זבים ומצורעין למקדש פטורין משום שבשעה שטמאי מתים משתלחין גם זבין ומצורעין משתלחים אבל בשעה שאין טמאי מתים משתלחין אין זבין וכו' משתלחין, וא"כ כאן כיון שטמאי מתים היינו טומאת סכין אין משתלחין ממילא גם בביאת עצמם ליכא כרת בכניסתם למקדש ואפי' לרבנן דפליגי התם אר"א היינו בזבין ומצורעין שלא נתנה טומאתם במקדש להדחות אצל פסח אבל טומאת גופו שנתנה להדחות אצל פסח גם רבנן מודים דגם שאר טמאי מתים אין