מרחשת חלק א רכח

דאמרינן ע"ז לאו בני התראה נינהו קיימינן לענין מלקות דלא תענה, ולענין מלקות דלאו דל"ת לעולם לקי אף שלא נגמר הדין על פיהם, אף לפמש"כ לעיל דע"ז אין לוקין קודם גמר דין אף על לאו דל"ת, הא זהו לפמש"כ לעיל הטעם משום דלא מלקינן להו משום דלא הוי בהו התראה, וע"כ ממילא אין לוקין, אבל לפי מאי דקיימינן השתא דשייך בהם התראה ויתרו בהם, א"כ באמת ילקו אף אם יזומו אף קודם שיגמר הדין, ולא הוי ה"ס כיון דאף קודם שיגמר הדין לוקין משום ל"ת אם היה בהם התראה וא"ש: ו) שוב ראיתי במה שכתבתי לתמוה על דברי הרמב"ם בהעידו שנמכר בעבד עברי שלוקין והא חייבין לשלם לו מה שרצו לחייבו קרן וכפל – כעת מצאתי בהר"ן ריש מכות שכתב לפרש בשם יש מפרשים דהאי ואין נמכרים בע"ע היינו כגון שהעידו על אחד בן חורין שהוא עבד אין נמכרים הם בע"ע אלא לוקין יעו"ש, ולפ"ז כיון דאין כאן חיוב גניבה וממון כלל, אפשר לפרש דגם הרמב"ם מפרש כן האי אין נמכרים וכמש"כ הר"ן וע"כ לוקין וכמו שכתב הר"ן ג"כ דלוקין, ולכאורה משמע כן ג"כ מל' הרמב"ם שכתב העידו שנמכר בע"ע בל' עבר ולא כתב שחייבוהו להמכר בע"ע ע"י שגנב, ולפ"ז לא קשה כלל מה שהקשיתי לעיל אבל עדיין דברי הטור חו"מ סי' ל"ח תמוהין שגם הוא ז"ל בהעתיקו הארבעה דברים שע"ז לוקין עליהם כתב או שהעידו באחד שגנב ואין לו לשלם ובאו לחייבו להיותו נמכר בגנבתו והוזמו באחד מכל אלה לוקין יעו"ש, הרי בהדיא שמפרש כפשטיה וכמו שפירש"י ואפ"ה כתב דלוקין, והתמיה קיימת עדיין לדברי הטור ובאמת דברי היש מפרשים שהביא הר"ן תמוהין לי איך יפרנסו לפי פירושם כל השקלא וטריא בגמ' (מכות ב' ב') סבר ר"ה למימר ה"מ היכי דאית ליה לדידיה דמיגו דאיהו לא מזדבן וכו' ואם במעידין שהוא עבד הא לפי דברי העדים נזדבן. ושיטת הגמ' לפי פירושם צע"ג: ו) ולענין מה שהעליתי לעיל דעדים שמתחייבין ממון ומלקות מכא"ז לוקין ומשלמין גם לדידן ולא כמו שכתב הגרע"א ז"ל בדו"ח – הנה שמחתי למצוא כעת ראיה מפורשת לדברינו מתוספתא (פ"א דמכות) וז"ל: העדים שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שגנב חלבו של חבירו ולא אכלה גנב נבלות של חברו ולא אכלה ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמין שע"מ כן העידוה ע"מ שילקה וישלם, גנב חלבו של חבירו ואכלו נבלתו של חבירו ואכלה הר"ז לוקין וחייבין בתשלומין שבעסקי ממון הוא אומר לא תענה ברעך וכו, ובעסקי מכות הוא אומר ועשיתם לו כא"ז דברי ר"מ, וחכ"א כדי רשעתו מת אינו משלם לוקה אינו משלם עכ"ל התוספתא, והנה הגירסא כמו שהיא א"א להולמה מכמה פנים: ברישא אמר ע"מ כן העידוהו שילקה וישלם, והא ברישא אדרבה מעידין שלא אכלו, וא"כ אין הוא לוקה על ידם, וכן בסיפא שבעיסקי ממון הוא אומר לא תענה וכו' אדרבה דבסיפא דאכל א"כ גם ממון מכאשר זמם הוא דבגונב חלבו של חבירו חייב לשלם כדאיתא בכתובות (ל' ב') שכבר נתחייב בגנבה וכו', ואם נדחוק דאיירי באופן שתחב לו חבירו ויש כאן מלקות ולא ממון, א"כ מאי חייבין בתשלומין כיון שלא חייבוהו ממון ועוד הא לר"מ קיימינן ולר"מ לוקה ומשלם וא"כ יש כאן ממון ומלקות מכא''ז הוא, ועוד מהו שאומר שבעסקי ממון הוא אומר ל"ת וכו' ובעסקי מכות הוא אומר ועשיתם לו וכו' אדרבה מלקות בעי אזהרה וממון לא בעי אזהרה: וע"כ הדבר ברור כשמש שהגירסא משובשת וחילוף הם הדברים וכך צריך להיות: העדים שאמרו וכו' גנב חלבו של חבירו ואכלו נבלתו ואכלה וכו' לוקין ומשלמין שע"מ כן העידוהו ע"מ שילקה וישלם (היינו כיון שרצו לחייבו ממון ומלקות דבגנב חלבו וכו' ואכלו כבר נתחייב בגנבה קודם שבא לידי איסור אכילה כדאמרינן בכתובות. וחייב שנים ע"כ גם הם חייבין שתים מכאשר זמם, גנב חלבו של חבירו ולא אכלו נבלתו וכו' ולא אכלה הר"ז לוקין וחייבין בתשלומין שבעסקי מכות הוא אומר לא תענה ברעך וכו' ובעסקי ממון הו"א ועשיתם לו כאשר זמם (היינו דבלא אכל שלא רצו לחייבו רק ממון ולא מלקות מ"מ חייבין לשלם ולוקין וכמו דס"ל לר"מ במכות (ד' א') וכדפירש התם טעמא שלא השם וכו' מביאו לידי תשלומין דהממון הוא מכאשר זמם והמלקות הוא שפלוני בא עליה בזה באמת לא הוזמו ומעתה נמצא לפ"ז. לפי עדות הראשונים היה הבועל מחוייב מיתה וממילא פטור מקנס של אונס ומפתה דארוסה היא לפי עדותן וקלבד"מ, אבל כשהוזמו בזה שמעידין שמאורסה היא נמצא שרצו לחייב את הבועל מיתה, או גם אותה אם היתה מפותה, ולהפסיד את האב קנס של אונס ומפתה דעתה שהוזמו בעדותן שמאורסה היא הנה הבועל מחוייב לשלם קנס של אונס ומפתה דבזה שבא עליה לא הוזמו ועדותן קיימת לענין זה, וע"כ נהרגין משום שרצו לחייב מיתה הבועל, או גם הנערה, ומשלמין הקנס לאביה והיינו קנס של אונס ומפתה שרצו להפסידו בעדותן, דממון לזה ונפשות לזה דלפי עדותן היה הבועל מחייב מיתה ופטור מקנס ועתה לפי שנזומו הוא להיפך שפטור ממיתה וחייב קנס, וזהו שכתב הרמב"ם ז"ל ומשלמין הקנס לאביה כנ"ל: אבל הפירוש הזה היא יותר נכון עוד בגמ' דמרא דשמעתתא זו הוא רבא, ורבא הא ס"ל דמכאן ולהבא הוא נפסל א"כ א"ש כפשוטו שהעידו שתים כאחת שפלוני בא עליה וגם היא נעה"מ, ואף שהוזמו בזה שמעידין שהיא נערה המאורסה מ"מ עדותן לענין הביאה קיימת דעל האירוסין דאיתזום איתזום ועל הביאה דלא איתזום לא איתזום וכמו דאמרינן בב"ק (ע"ג א') לרבא דמכאן ולהבא הוא נפסל, אבל לפי"מ דקי"ל כאביי דלמפרע הוא נפסל וא"כ נמצא כשהוזמו על האירוסין איפסלי, ואיפסלי נמי אעדות של הביאה. וצ"ל דאיירי כגון שהעידו זה אחר זה לאחר כדי דיבור דעדותן של הביאה לא נפסלה, וע"כ שפיר משלם קנם, זה נלענ"ד בכונת דברי הרמב"ם ז"ל התמוהים מאד: וענין נה"מ הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא ליישב קושית הפנ"י על דברי עצמו בכתובות (ל"ח ב') ארוסה בת סקילה היא סד"א חדוש הוא שחדשה תורה וכו' ולרבה דאמר חדוש הוא וכו' והק' הפנ"י שם לפמש"כ לעיל מיניה דהאי והדין נותן דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה דילפינן מכסף קדושין היינו בושת ופגם וממילא ידעינן גם קנס דלמי שזה ניתן זה ניתן. א"כ מאי מקשה הכא לרבה וכ' לימא דהכי דרשינן אשר לא אורסה לאביה הא אורסה לעצמה דהא לא שייך הכא למי שזה ניתן וכו' כיון דליכא הכא בו"פ דבת סקילה היא אלא קנם לבד הוי חדוש וכ' יעו"ש שהניח בצ"ע, ולענ"ד נראה ליישב והוא לכאורה קשה מאי פריך ארוסה בת סקילה היא והיינו משום דקלבד"מ, והא רש"י כתב בב"מ (צ"א א') דבקילב"מ מהני תפיסה, א"כ להכי אתא קרא למעט ארוסה מדין קנס דליכא כלל קנס בארוסה ואף תפיסה לא מהני, ומאי פריך, אולם באמת דזה לק"מ דהא דמהני תפיסה בקלב"מ היינו משום דחייב לצאת ידי שמים כדאיתא שם בב"מ, אבל בקנס הא ליכא חיוב לצאת ידי שמים כמו שכתבו התוס' לעיל (ל"ג ב' ד"ה לאו) דקנס לא מחייב עד שעת העמדה בדין, ולפ"ז שפיר לא מהני תפיסה בקנס, וע"כ שפיר פריך ארוסה בת סקילה היא, ולפ"ז ממילא מיושב קושית הפנ"י דלימא דהכי דרשינן דארוסה לעצמה דלא שייך למי שזה ניתן וכו'. דז"א בבושת ופגם דממונא הוא תו מהני תפיסה וא"כ עדיין יש כאן לומר למי שזה ניתן היינו לענין תפיסה דהא יש לו זכות להאב בבושת ופגם לענין תפיסה ושייך ג"כ למי שזה ניתן וא"א לומר דארוסה קנסה לעצמה דז"א כיון דלענין תפיסה הבו"פ האב דוקא יש לו זכות ממילא גם הקנס לו, וא"ש קושית הגמ' והבן