מרחשת חלק א רכז

דגם לדידן ע"ז לוקין ומשלמין בעדות שהוציא ש"ר והוזמו והדרא קושית הגרע"א ז"ל לדוכתא: ד) ונלענ"ד בעיקר קושיתו אמאי אין העדים נהרגין ומשלמין ולוקין. הנה מלבד מה שיש לספק אם גם במיתה ומלקות שייך סברא זו דמיתה לזה ומלקות לזה, דאפשר דבמיתה ומלקות בכל אופן פטור מן המלקות משום מיתה הפוטרת משום דהוי תרתי בגופו לא עבדינן וכמו דמצרכינן בכתובות (ל"ז ב'), ולפ"ז י"ל אף דהוי מיתה לזה ומלקות לזה, מ"מ כיון דהעונש הוא בחד גופיה לא עבדינן, משא"כ במיתה וממון דהוי חדא בגופיה וחדא בממונא בזה אמרינן דמיתה לזה וממון לזה אינו פטור מן התשלומין כיון דלגבי דידיה ג"כ אין העונש בגוף אחד. הנה מלבד זה נלענ"ד דיש לתרץ קושיתו ע"פ מאי דאמרינן במכות (ד' ב') דרבנן האי ל"ת מאי דרשי ביה ההוא מיבעי ליה לאזהרה לע"ז וכתבו התוס' (שם ד"ה לאזהרה) דה"ק לאזהרת ע"ז שמעידים באיש פלוני שחייב מלקות דלא הוי לקי מכא"ז אי לאו הזהיר דלא ענש הכתוב עונש הגוף אא"כ הזהיר אבל לעיל דמיירי בכא"ז דממון ודאי לא בעי אזהרה יעו"ש, וביותר ביאור כתבו התוס' בסנהדרין (י' א') ד"ה משום דבמלקות כיון דלקו מ' מכא"ז וא"א להלקותם בלא אזהרה דלא וכו' ונמצא הך דלקי מכא"ז הוי משום אזהרת דל"ת ולכך א"א להלקותם פ' על לאו אחד וכו' אבל גבי מאתים זוז אי לא כדי רשעתו הוי לקי משום ל"ת דממון לא בעי אזהרה עכ"ל התוס', ולפ"ז מבואר מדברי התוס' כיון דהך לאו דל"ת הוא ג"כ אזהרה לכא"ז במלקות ובמיתה א"כ א"א להלקות פ' מחמת דהוי רק לאו אחד, ולפ"ז לא קשיא ממילא מאי דאמרינן דנהרגין ומשלמין ולא אמרינן ג"כ דלוקין דז"א כיון דגם הא דנהרגין הוא ג"כ משום לאו דל"ת דלא ענש הכתוב מיתה אא"כ הזהיר וכיון דמתחייב מיתה משום לאו דל"ת תו א"א ללקות עליו ג"כ משום לאו זה, דא"א לענוש שתים משום לאו אחד וכמש"כ התוס' דא"א ללקות פ' משום לאו אחד, והנ"מ גם מלקות דכא"ז ג"כ א"א ללקות משום לאו דל"ת כיון דמה שמתחייב מיתה הוא ג"כ משום לאו דל"ת ושני עונשין משום לאו אחד א"א, משא"כ מאי דמשלמין ממון דבזה לא בעי אזהרה ואין עונש ממון משום לאו דל"ת ע"כ שפיר משלמין ממון ונהרגין, וכן שפיר כתבו התוס' להר"מ אשכנזי דבעדות מוש"ר לוקין ומשלמין ממון משום דממון לא בעי אזהרה, וזה נכון מאד לענ"ד *). ועוד דבמיתה ומלקות כיון דתרווייהו הוא מאזהרת לאו דל"ת א"כ כיון דמתקיים בהם מיתה תו א"א ללקות משום לאו דל"ת משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכמו שכתבו התוס' בב"ק (ע"ד ב') דעל לאו דל"ת אינו לוקה היכי דאפשר לבוא לידי מיתה, וא"כ מכש"כ היכא דבאים לידי מיתה ממש תו א"א ללקות ג"כ, כיון דמיתה ומלקות דכא"ז ג"כ הוא משום לאו דל"ת דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר, וגם זה נכון: ולפי דברינו יצא לנו הדין דבמעידין על אחד שחייב ללקות שמונים והוזמו שאינם לוקין רק ארבעים כיון דהא דלקו מכא"ז הוא משום אזהרת לאו דל"ת, א"כ א''א ללקות שתים משום לאו אחד ולפ"ז יהיה ג"כ מוכח דבלא נגמר הדין ליכא מלקות כלל משום ל"ת דאי אף בלא נגמר הדין על פיהם מ"מ לוקין משום ל"ת, א"כ למאי הלכתא שאלו בגמ' מכות (ה' ב') חייבי מלקיות מנין דאין לוקין עד שיגמר הדין למאי נפ"מ כיון דגם בהעידו על אחר שהוא חייב ללקות שמונים או יותר מ"מ העדים אינם לוקין רק ארבעים ולא יותר, וארבעים הא בלא"ה לוקין גם עד שלא נגמר הדין, א"כ למאי נפ"מ אם מקיימים בהם כא"ז עד שלא נגמר הדין או לא לענין מלקות, א"ו דאין העדים זוממין לוקין ג"כ משום ל"ת אא"כ נגמר הדין על פיהם, שוב ראיתי דאין צורך לכל זה דהדבר מתבאר מפורש ממאי דשאל (שם) חייבי גלות מנין דאין לוקין עד שיגמר הדין על פיהם, ואם איתא הא בחייבי גלות אין העדים רק לוקין בלבד וכמו שפירש"י שם ומלקות גם קודם שנגמר הדין לוקין, א"ו דאין העדים לוקין עד שיגמר הדין על פיהם, וכמו שנתבאר לעיל וז"ב: ה) וע"פ דברינו ניחא לי מה שקשה לכאורה במאי דאמרינן בכתובות נתרי בהו וכו' והתוס' שם היקשו תיפוק ליה דהוי התראת ספק ותרצו דלא הוי הת"ס משום דלהעדים לא הוי ספק דהמותרין יודעין שמעידין שקר, ולדידי אכתי קשה דהוי התראת ספק דילמא יבואו עדים להזימם קודם שיגמר הדין על פיהם, ולא יהיו נהרגין כלל ולא לוקין והוי ה"ס דילמא לא יתחייבו לעולם, וגדולה מזו הקשה הגרע"א בדו"ח בכתובות (מ"ה א') סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק הא הוי ה"ס דילמא לא יוגמר דינה עד שתתבגר והוי בחנק וא"כ לעולם בנה"מ הוי ה"ס לענין סקילה יעו"ש **), אולם לפי דברינו יש ליישב קושייתנו דהא המהרש"א הבאתיו לעיל, כתב הא דבעי בע"ז התראה בעונש הגוף הוא דוקא במלקות דלא תענה אבל במיתה ומלקות דכא"ז בזה עונש הגוף לא בעי התראה, וא"כ עיקר מאי דאמרינן *) ואף שיש לחלק, דהתוס' לא כתבו אלא במלקות דלא תענה דכיון דלוקה משום כאשר זמם שאזהרתו הוא הלאו דלא תענה שוב אי אפשר ללקות עוד משום לאו דלא תענה, אבל היכא שכל העונשין שנתחייבו הע"ז הוי הכל משום כאשר זמם בזה אפשר שיתחייבו כמה שרצו לחייב כיון שחיוב כל העונשין הוא הכל מכאשר זמם, א"כ אזהרה אחת היא לחייב לע"ז לעשות להם כא"ז, שהאזהרה שלא יעידו שקר פן יתחייבו כאשר זמם כמה שזממו, מ"מ אחר העיון נראה שאין לחלק דמ"מ אי אפשר לחייב שני עונשים מלאו אחד, והבן וצ"ע עוד: **) אולם נראה דבלא"ה לק"מ דע"כ לא אמרינן ה"ס לש"ה דוקא בשהספק הוא בעיקר העבירה, אבל אם העבירה הוא ודאי והספק רק אם יבוא לידי עונש זה מיקרי התראת ודאי, וע"כ בע"ז כיון דהאיסור הם עושין בודאי הספק אם יענשו זה לא מיקרי ה"ס, ועיין תוס' יבמות (פ' א') ד"ה נעשה ובמה שכתב הפנ"י בקו"א לקדושין אות צ"ג לחלק כן דאם האיסור ודאי ורק הספק אם המותרה בר עונשין לא אמרינן דהוי ה"ס יעו"ש, והנ"מ כן ולפ"ז מכש"כ דאין מקום לקושית הגרע"א לקמן מהא דסרחה ולבסוף בגרה כיון דהאיסור ודאי ורק הספק הוא באיזה עונש, לא חשוב משום זה הת"ס. שוב מצאתי כן להגרע"א ז"ל בעצמו שכתב לחלק כן בהגהותיו לשבועות (ל"ז ב') יעו"ש: ואגב אכתוב מה שנראה לי בכוונת דברי הרמב"ם (פ"כ מה' עדות ה"י) ז"ל: וכן שנים שהעידו על זה שבא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין הקנס לאביה עכ"ל, והם דברים מתמיהים דנראה דהרמב"ם מפרש לא כמו שפרש"י האי שמשלמין היינו טובת הנאה של כתובתה מה שרצו להפסידה, והוא ז"ל מפרש אותה לענין קנם מאה כסף, אבל תמוה איזה מאה כסף רצו להפסידו דהא אם לא באו להעיד לא היה כאן מאה כסף כלל וכמו שהרבה לתמוה בזה הלח"מ שם והניח בצ"ע טובא, ועיין בתומים סוף סי' ל"ח שהגיה והוסיף בדברי הרמב"ם אבל אין נראה דהרמב"ם לא מיירי כאן כלל בקנס דמאה כסף, דהא לא הזכיר מידי דהבעל הוציא ש"ר והביא הוא את העדים ולא איירי כלל במוצש"ר, וע"כ נראה לי מצד חומר התמיה דהרמב"ם מפרש דהאי והוזמו אינו על ענין הבעילה, אך הוזמו על, העדות שהיא נערה המאורסה, והיינו דבאו העדים והעידו שפלוני בא על בתו של פלוני, והעידו עוד שבתו של פלוני היא נערה המאורסה, ובלעדם לא ידענו שמאורסה היא, אך החזקנו אותה בחזקת בתולה אשר לא אורסה, ושתים זו שמענו מעדותן שפלוני בא על בתו ש"פ, וגם שבתו ש"פ זאת נתארסה לאיש ביום פלוני ופלוני, ובעדותן זו האחרונה באו עדים והזימום איך אתם מעידים שפלונית מאורסת היא הלא ביום זה עמנו הייתם' והזמתן היה על ענין הקדושין והאירוסין, אבל מה שהעידו לפלוני