מרחשת חלק א רכה

כלו' על הדבר שהוכחשו ונשתקרו בתחלה חזרו ונזדממו, שרי"ח ס"ל שקר שקר כלו' הכחשה תחילת הזמה היא דשניהם שקר נקראו דגם הלאו דל"ת ברעך עד שקר שקאי גם על הכחשה וגם העד שקר ענה באחיו שקאי בהזמה כולם אחד הם ודא ודא אחת היא, וע"כ מה שחזרו ונזדממו אף שהוכחשו ע"ז מקודם מ"מ חייבין לשלם גם על ההכחשה, אבל ר"א ס"ל דהכחשה לאו תה"ז ולא מהני תו הזמה על הדבר שנתכחשו, וכיון דעל הדבר שנתכחשו אין כאן הזמה ממילא חייבין מלקות וכמו דס"ל לר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין, וע"כ ממילא גם על הדבר שנזדממו בתחלה ג"כ פטורין, משום דיש כאן ממון ומלקות ולוקין ואינן משלמין ור"א לשיטתיה בזה בכתובות דמפרש טעמא דע"ז משלמין ואינן לוקין משום דלאו בני התראה נינהו, ולפי טעם זה הא כתבנו לעיל דאם יש כאן מלקות מצד הדבר שא"א לקיים דין הזמה, אז פטורין הם לשלם גם בדבר שיש לקיים כאשר זמם, וזהו שאמר רשע רשע שאין דין ממון אצל מכות ומשום שיש כאן מלקות ע"כ אין חייבין ממון דכאשר זמם, ונקט רשע רשע משום דמאן דס"ל ג"ש דרשע רשע לענין זה באמת לא צריך קרא דכדי רשעתו דלוקה ואינו משלם כמו שכתבו התוס' בכתובות (ל"ה ע"א) ד"ה רבא יעו"ש, ועוד יותר יש להמתיק מה שנקט ר"א הגז"ש דרשע רשע והוא דלכאורה איך ס"ל לר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין משום ל"ת והא בכתובות (ל"ג א') אמרינן דטעמא דעדים נענשין בלא התראה משום מי איכא מידי דאינהו בעי קטיל בל התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן כאשר זמם וליכא ופריך שם א"מ ב"ג וב"ח דלאו מכא"ז ליבעי התראה ותי' משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם ופירש"י וכיון דרוב זוממין לאו ב"ה נינהו הני נמי לא בעי התראה יעו"ש, א"כ אין זה אלא בשמתחייבים מתורת הזמה אבל בשהוכחשו בנפש דלאו מטעם הזמה מתחייבין אלא בתורת הכחשה ל"ש משפט אחד דלאו זוממין הם אלא מוכחשין א"כ ליבעי התראה (ולפירש"י התם בכתו' דר"א לית ליה כאביי יעו"ש בשמ"ק ניחא), ולזה נראה דר"א ס"ל דמותרה לד"ח הוי מותרה לדבר הקל וכיון שעדים אלו מותרין ועומדין שאם יזומו יקיימו בהם כאשר זמם ויהיו נהרגין ממילא מותרין הם על לאו דל"ת ואם הוכחשו לוקין, ולפ"ז אין זה אלא בשהוכחשו בנפש דמותרין הם לד"ח אבל בשהעידו על גנבה וטביחה ונמצאו מוזמין על הגנבה ומוכחשין על הטביחה דלאו מותרין הם לד"ח דהא אם יזומו לא יתחייבו אלא ממון וא"כ ממילא בשנעשו מוכחשין צריכין התראה ללקות משום ל"ת וכיון שבאמת לא הותרו אין לוקין, וכיון שכן שפיר צריכין לשלם על הגנבה כיון שאין כאן מלקות על הכחשת הטביחה דלא הותרו ע"ז, לזה נקט ר"א גז"ש דרשע רשע דמזה ילפינן דחייבי מלקות שוגגין ג"כ פטורין מממון וע"כ כאן אף שלא התרו בהם ג"כ פטורין מממון, והבן, והדברים לענ"ד נכונים מאד בפירוש הירושלמי. ג. שבתי וראיתי מה שכתבתי לעיל דעדים שהוזמו עד שלא נגמר הדין או שנמצאו קרובין או פסול דאין לוקין משום לא תענה וכמו שמוכיח להדיא לשונו של הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל. – ראיתי כעת להגאון בעל ההפלאה ז"ל בתוד"ה דאין (ל"ב א') על מה שכתבו שם דע"ז אין לוקין ומשלמין בכל ענין אף בשנתחייבו קנס כגון בשעה שהעידו טבחו או מכרו שור של גנבה וכו', ועמד הגאון בעל ההפלאה בטבחו שור של גנבה דאיגלאי מילתא למפרע דפסולין הוי ליכא כלל דין הזמה וכמו דאמרינן בב"ק ע"ג, ותירץ דס"ל דמ"מ לוקין משום ל"ת יעו"ש, הנה מתבאר מדברי התוס' אלו דעדים זוממין שנמצאו פסולין א שהוזמו קודם שנגמר הדין דהכל חדא הוא וכמו שנתבאר לעיל, אף דליכא בהו. דין הזמה מ"מ לוקין משום ל"ת, וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל דמוכח מדבריו דליכא מלקות כלל כה"ג: אולם לאידך גיסא נראה עוד להוכיח דגם דעת הש"ר מקוצי במרדכי פ' ז"ב דליכא מלקות בשהוזמו עד שלא נגמר הדין על פיהם, דכתב דמה"ט אין עד נעשה דיין משום דהו"ל עדות שא"א י"ל משום דקי"ל ע"ז למפרע נפסל ואם נמצאו זוממין נמצא שבשעה שדנו פסולין הוי ואין דינם דין, ואין עליהם תורת הזמה יעו"ש, ואם נאמר דאם הוזמו עד שלא נגמר הדין מלקות מיהא איכא, א"כ שפיר הוי עדות שאתה י"ל, וכמו שכתבו התוס' ריש מכות דכל היכא דלוקין הוי עדות שאתה יכול להזימה, ומוכח מזה דגם דעתו דבלא נגמר הדין ליכא מלקות כלל וכדעת הרמב"ם, אם לא שנאמר כמש"כ הנוב"י מה"ק סי' ע"ב דבממון חשוב עדות שאי אתה י"ל אף אם יהיו לוקין, יעו"ש משום דבעינן דתתקיים בהם יד ביד, אבל באמת דבריו אינם, דבהדיא מבואר בשטמ"ק (ב"ק ע"ה ב') בשם הרא"ש דכל היכי דלוקין לא חשוב עדות שא"א י"ל אף בממון וקנסות יעו"ש, וכן מש"כ שם לקמן בסמוך בשם הרמ"ה בפרטיו שמהם תשובה נצחת לחדושו של הנב"י בכל תשובתו שם ואכ"מ להאריך בזה אולם יש לדחות ראייתי מדברי הש"ר מקוצי דהתם שאני כיון שהדיינים פסולין וא"כ לא נתקבלה עדותן בב"ד ולא היה כאן הגדה בב"ד כלל וע"כ אין לוקין משום ל"ת, דדמי כאילו לא העידו כלל: ונראה לי דבאמת התוס' והרמב"ם לא פליגי מידי דבאמת דינו של הרמב"ם דאין לוקין משום ל"ת כ"ז שלא נגמר הדין על פיהם כמעט מוכרח הוא, ויצא לו מכח מאי דאמרינן (כתובות ל"ג א') דהא דע"ז לוקין במעידים שהוא ב"ג וב"ח אף בלא התראה הוא משום דאמר קרא משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם. ולפ"ז בהוזמו קודם גמ"ד דבזה איך שייך לומר משפט אחד לכם, דקודם גמ"ד אף מכאשר זמם ליכא, ממילא גם בלאו דל"ת אין לוקין בלא התראה ושוה לכל לאוין שבתורה שאין לוקין עליהם בלא התראה, ולפ"ז ניחא הכל דהתוס' שכתבו דבנמצאו פסולין דלוקין משום ל"ת היינו משום דהתורה אמרה בכל גווני דלוקין ואין משלמין, אף אם. אירע שהתרו בהם וכמו בכל לאוין שבתורה (וכש"כ לרי"ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין, א"כ אף בלא התרו בהם פטורין מממון) והרמב"ם ז"ל ג"כ שפיר כתב דאין לוקין היינו לפ"מ דקיי"ל באמת דאין מתרין בעדים ואין ב"ד נוהגין להתרות בהם כלל, וממילא אין לוקין משום שקודם שנגמר הדין אין לוקין עד שיתרו בהם ככל לאוין שבתורה, והדברים לענ"ד נכונים ומוכרחים: ב) ועוד קצת ראיה לדין זה דאין ע"ז לוקין משום ל"ת כל שלא נגמר הדין ע"פ מתוס' סנהדרין (ח' ב') ד"ה חוששין שכתבו דנראה להו דוחק לומר דהיכא דדינא אחרינא הוא ליכא למיחש לכבודן של ראשונים יעו"ש בסוגיא, ומשמע דאם היה ניחא להם לפרש כדעת רש"י אז היינו יכולין באמת לומר כמו שכתב רש"י דאביי ושאר אמוראי מוקמי ברייתא דתבעו ממון כגון שהביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום, ואם נאמר דאם הוזמו קודם שנגמר הדין לוקין משום ל"ת, איך אפשר לפרש כן הא התוס' לעיל מיניה ד"ה והביא כתבו דהאי והזימום היינו קודם שנגמר הדין, והיינו דאם הזימום לאחר גמ"ד, אז היינו חוששין ללעז כיון דאיכא מיתה בע"ז יעו"ש ובמהרש"א, ואם יש מלקות בשהוזמו קודם גמ"ד אכתי תקשי לרב אשי דמוקי פלוגתייהו דר"מ ורבנן באתרו בה למלקות וס"ל לרבנן כר"י דמלקות בכ"ג, א"כ אכתי אף בשהוזמו קודם גמ"ד איכא לעז דהא העדים זוממין לוקין וצריך כ"ג ויש כאן לעז, ואיך אמרו רבנן תבעו ממון בג', הא איכא לעז משום מלקות דע"ז דצריך כ"ג, א"ו דקודם גמ"ד ליכא מלקות כלל בע"ז, וכמו שנתבאר לעיל והנה מסוגיא זו דסנהדרין מתבאר לכאורה לא כמוש"כ לעיל דלרבא דס"ל דע"ז חדוש הוא כל היכי דליכא משום כא"ז אז לרבא באמת