מרחשת חלק א רכג

אלא דיש לעיין לפ"ז לשיטת הפוסקים בח"מ סי' כ"ב במקבל עליו קרוב או פסול בתרתי לריעותא יכול לחזור בו, ובאו"ת שם סק"ו כתב דגם קרוב והוא פסול חשיב תרתי לריעותא ויעויין בפ"ת סק"ה שהביא בשם הבר"י שהוכיח מדברי הרשב"ם ב"ב (קכ"ח א') דס"ל כן, ואם קבל עליו קרובין ופסולין אין בהם דין הזמה, א"כ לעולם איכא תרתי לריעותא, דהא הוי פסולין וממילא גם עדות שא"א יכול להזימה *) וא"כ מנ"ל במקבל עליו קא"פ דאינו יכיל לחזור בו, הא הוי תרתי לריעותא, ומהא דנאמן עלי אבא וכו', אין ראיה דשם בדיינין עסקינן אבל בעדות כיון דהוי תל"ר א"כ אמאי לא יכול לחזור בו, וכן מהא דאמרינן שם בסנהדרין (כ"ג א') ל"צ דקבלוה עליו כבי תרי דמבואר דגם בעדות אין יכול לחזור בו, ג"כ אין ראיה דבמקבל עליו עד אחד כשנים אפשר דהוי עדות שאתה יכול להזימה, אף דליכא בתורת הזמה כדאמרינן בב"מ (ד' א'), מ"מ אפשר דלוקה משום ל"ת משום שמחייב לזה שבועה, והוי כמו במעידין שהוא ב"ח וב"נ, וע"כ הוי שפיר עדות שאתה י"ל, דהיכא דלוקה חשוב עדות שאי"ל כמש"כ התוס' ריש מכות, אבל במקבל עליו קרוב או פסול דליכא כלל דין הזמה א"כ הוי תר"ל, וכן מהא דאמרינן (שם כ"ה) נאמנין עלי ג' רועי בקר מאי לאו לעדות וכו', דמבואר מזה דגם בפסולין מהני קבלה לעדות ג"כ, יש לדחות לפי מש"כ הרשב"א בשבועות (ל"א א') דבפסולי עדות דרבנן מהני תפיסה, ולפ"ז ג' רועי בקר שפיר הוי עדות שאי"ל לפי מש"כ הכ"מ (פ"כ מהל"ע) דהיכי דמהני ע"י עדותן לתפוס מחויבין לשלם כאשר זמם יעו"ש, לפ"ז בפסולי עדות דרבנן דמהני לענין תפיסה דלענין זה כשרים הם א"כ עדות שאתה יכול להזימה הן, ואם כן מכל הלין סוגין אין ראיה דבמקבל עליו פסול מדאורייתא דאינו יכול לחזור בו, ולפמש"כ קרוב או פסול לענין עדות לעולם תרתי לריעותא הוי אמאי א"י לחזור בו, אם לא שנאמר דדעת הני פוסקים דלא בעינן בממון עדות שאתה י"ל אולם לפמש"כ הנוב"י מ"ק ת' אה"ח סי' ע"ב, דבעד אחד ליכא מלקות משום ל"ת משום דלא חשיב הרשעה מאי דמחייב שבועה, וא"כ מוכח בהדיא מהא דמקבל עליו כבי תרי דזה לא תשוב תרתי לריעותא דהא ע"א ג"כ הוי עדות שא"א יכול להזימה, ואעפ"כ מהני קבלתו כבי תרי: ולפי דברינו מזה הוכיח הרמב"ם ז"ל שהבאנו לעיל, דאם נמצא אחר גמ"ד אחד מהם קרוב או פסול אינן נעשין זוממין, ונושאי כליו לא הערו מקורו, ולמה שכתבנו דבריו נובעים מסוגיא זו דב"ק דאם העדים פסולין תו אינן נעשין זוממין, ולפי מה שהסברנו הטעם משום שהגמ"ד שנעשה על פיהם הוא בטעות ואין כאן גמ"ד כלל וע"כ אינן נעשין זוממין, ולפ"ז הוא הדין באם נמצא אחר גמר דין אחד מהם קרוב או פסול כיון דלא מהני עדותן משום נמצא קו"פ עדותן בטלה וא"כ נתקבלה עדותן בטעות ונגמר הדין בטעות, ע"כ גם הכשרים אינם נעשין זוממין ודו"ק: ג) אולם בעיקר קושית הקצה"ח, הציר אשר עליו יסבו כל דברינו. אף שאמרתי בזה דבר נאה ומתקבל, אחר העיון נראה דאין אנו צריכין לכל זה, ואני מתפלא על הגאון בעל קצה"ח אחר שהביא דברי הרמב"ם אלו והרגיש בקושיא זו, איך עבר בשתיקה על מה שכתב עוד שם רבנו ז"ל בסמוך דבהעידו שנמכר בע"ע הן לוקין, וע"ז יש לקרוא תמה תמה הא העדים באו לחייבו קרן וכפל שהעידו שגנב, וא"כ נהי שאין נמכרין בזממן. מ"מ הא חייבו לשלם קרן וכפל, ואף אם לית ליה כעת, מ"מ החוב נשאר עליו לעולם, וגם הדמים שנוטלין עבור שמוכרין אותו לעבד הא משלמין בזה להנגנב, וגם הכפל מחייב הוא לעולם אלא שאינו נמכר בכפלו, א"כ חייבו אותו ממון ואיך לוקין כאן, כיון דצריכין לשלם ממון, והתימה עצומה ופלא על הקצה"ח אחר ששקיל וטרי בדברי הרמב"ם, והרגיש כעין קושיא זו לעיל מיניה איך לא פקח עינו הטהורה גם על זה, דבזה הקושיא יותר גדולה ותירוצו לא שייך בזה: ע"כ נלע"ד בדעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן דע"ז משלמין ואינם לוקין היינו דוקא שהעידו בדבר אחד לחייבו ממון דאז יש כאן א' משני דרכים, או לחייבו מכת כאשר זמם ולשלם ממון שזמם להפסיד, או להלקותו מלקות משום ל"ת, ואמרה תורה דישלם ממון ולא ילקה והחליפה המלקות בממון. אבל אם מסתעף מעדותן שני דברים היינו חיוב ממון שבזה יש לקיים כאשר זמם, וגם עוד דבר אחד שבזה א"א לקיים דין הזמה, וכל היכא דא"א לקיים כא"ז אז אמרה תורה מקרא דוהרשיעו דנתחייבו מלקות בזה יש לנו לחקור היך לידיינו דייני להאי דינא, ואיזה נכריע על משנהו, דאפשר לומר בזה או דנחייבם מכא"ז כדי לשלם ממון וממילא פטורין גם ממלקות על הדבר שא"א לקיים בהם כא"ז משום דרשעה אחת ולא שתי רשעיות, או דנאמר להיפך כיון דא"א לקיים בהם דין כאשר זמם הדין הוא דלוקין וממילא פטורין הם גם מחיוב כאשר זמם בדבר שיש בו לקיים דין הזמה דכל הלוקין אין משלמין: ולענ"ד נראה דדבר זה תלוי במחלוקת דבכתובות (ל"ב ב') איתא דרבי אילעא ס"ל דהא דעדים זוממין משלמין ואינן לוקין הוא משום דבפירוש רבתה תורה ע"ז לתשלומין וילפינן לה מקרא דיד ביד, והיינו דבלאו קרא היה הדין נותן דע"ז יהיו לוקין ולא משלמין, ובאה תורה ורבתה ע"ז לתשלומין, וכיון דחזינן דדעת תורה נוטה דעדיף יותר לחייב ולקיים כאשר זמם מהלקותם מלקות, ומכש"כ אם נאמר ממונא לחומרא, א"כ ממון כאשר זמם חמור יותר ממלקות דלא תענה, א"כ ממילא אף היכי דאיכא מלקות משום דבר שא"א לקיים בהן דין הזמה, תו אין לחלק ובכ"מ אנו מקיימין בהם כא"ז ופטרינן להו ממלקות, כיון דדעת התורה היא שעדיף לחייבם מכאשר זמם. ע"כ מכריע דין הזמה על חיוב המלקות ומשלמין ואינן לוקין, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל כעין זה מה"ט דהחובל בחבירו ביו"ט וביה"כ חייב לשלם ואינו לוקה משום יו"ט ויה"כ והיינו דהממון של חבלה חמור יותר, ומכיון דאין המלקות של חובל בחבירו פוטרת אותו מממון גם המלקות מצד אחר אינו פוטר ממון של חבלה, וכמש"כ ההפלאה כתובות (ל"ב א') יעו"ש: אולם עוד שם (ל"ג א') איתא רבי אלעזר אומר ע"ז ממונא משלם מילקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו ופירש"י ע"ז ממונא משלם מלקא לא לקי ל"צ קרא דסברא *) ולשיטת הפוסקים דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמש"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ג, נלע"ד ליישב דעת הראבי"ה שהביא הש"ך ס' כ"ג ס"ק ז' דאף שני דיינים אין נאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו, והתפלא הש''ך איך אפשר להעלות על הדעת דשני דיינים לא יהיו נאמנין וכי גרעי מעדים, אולם אם בעינן בממון עדות שאי"ל, א"כ בשני דיינים לעולם הוי עדות שאי אתה יכול להזימה, דהא אמרינן בב"ק (ע"ה ב'), דאם אמר גנבתי וטבחתי בפני פו"פ הוי עדות שאאי"ל, כיון דהוא עצמו מודה לדברי העדים, ולפ"ז בדיינים האומרים לזה חייבנו ולזה זכינו איך אפשר להזימם ולומר ממנו הייתם, הלא הבעלי דינים בעצמם מודים שדנו לפניהם והם גמרו הדין להם אלא שבזה אחד מבעלי דינים מכחישם למי זכו ולמי חייבו, אבל עכ"פ בזה שאומרים העדים עמנו הייתם, הבעלי דינים מכחישים ואומרים כהדיינים, וא"כ אין לך עדות שא"א י"ל גדולה מזו, וע"כ גם שניה אין נאמנים משום דלא עדיפי מאחד, ועיין רפ"ק דב"מ וקדושין (ע"ד א') מה שיש להעיר לפ"ז ואכ"מ: