מרחשת חלק א רכב

ראשונים משום שבאים לסתור גופן של עדות, ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ן ז"ל דהעדים זוממין משלמין מכח דינא דגרמי ושפיר הוכיח מזה הריטב"א דהעדים נפסלין ולא אמרינן מאי חזית וכו'. והיינו לדידן דקימ"ל כאביי, וע"ז לאו חדוש הוא, וכן כתב הרמב"ם (פ"כ מה"ע ה"א) דע"ז שהוזמו קידם גמר דין שאין נענשין מ"מ נפסלו לכל עדות שבתורה, ואף שאין אנו מקיימין בהם דין הזמה קודם גמר דין מ"מ העדים האחרונים נאמנים על הראשונים, והראשונים נפסלים: ומעתה אחרי שזכינו לדין זה דלרבא באמת היכא דהוי כאשר עשה וליכא עוד דין הזמה שוב אין בהעדים האחרונים נאמנות יותר מבראשונים, ואמרינן מאי חזית וכו' והוי תרי ותרי, לפ"ז לרבא שפיר יש לקיים ק"ו הר"י שכתב דעונשין ממון מן הדין ואמרינן בממון אף כאשר עשה, דשוב אין להקשות מה שהקשינו לעיל הא הוי ק"ו שסופו להקל דאם נחייבם ממון שוב ליכא מלקות, משא"כ אם נאמר גם בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה אז יתחייבו מלקות, דזה אינו לרבא דאם נאמר גם בממון כאשר זמם ולא כ"ע, אז ממילא לא יתחייבו מלקות ג"כ, דאז נאמר כיון דליכא בהו דין תורה, עדים זוממין חידוש הוא ואמרינן מאי חזית וכו' ולא יהיו לוקין כלל משום דהוי תרי ותרי, וכיון שאף אם נאמר בממון כאשר זמם ולא כ"ע ג"כ לא יתחייבו מלקות, שוב נוכל שפיר ללמוד בק"ו דלא אמרינן בממון כאשר זמם ולא כ''ע, משום דלא הוי סופו להקל משום דאם נדרוש ולא כאשר עשה בלא"ה לא יהי' מלקות ממילא שפיר אנו עונשין ממון מן הדין ואמרינן בממון גם כאשר עשה משום ק"ו משום דלא הוי סופו להקל לרבא וכמו שנתבאר: ז) ומעתה אחר שהעלינו דלרבא לא דרשינן כלל כאשר זמם ולא כ"ע, ועונשין ממון מה"ד, ולפ"ז לרבא אף באופן דאי אפשר בחזרה ג"כ יש דין הזמה בממון משום ק"ו, וא"כ מיושב שפיר מה שכתב ר"ת דמש"ה אמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה כי היכי דלקיים הזמה בכל אחד, כיון דמרא דשמעתא זו בסנהדרין הוא רבא, ולרבא באמת חיוב ממון שבכאן בשור הנסקל הוא משום דין הזמה, אף דא"א בחזרה וכמו שנתבאר ומיושב ג"כ מה שדקדקנו לעיל אמאי נקט רבא בלשונו נהרגין ומשלמין אחרי שהרמב"ם שינה לשונו וכתב ''נסקלין'' וכמו שכתבנו לעיל בכוונתו, אבל מעתה נכון הוא מאד דלרבא באמת החיוב ממון שבכאן הוא מתורת הזמה, א"כ אין נ"מ אם נהרגין ממש או לא, מ"מ הם חייבין ממון דליכא בהו מלקות עוד משום ממון של הזמה, וא"ש ונכון: ב. א) אולם אי קשיא לי הא קשיא ע"מ שכתב הרמב"ן ז"ל דלעולם העדים האחרונים נאמנים אף היכא דליכא דין הזמה דלדידן דקי"ל כאביי דע"ז לאו חדוש הוא לעולם האחרונים נאמנים, מהא דאיתא בב"ק (ע''ד ב') תסתיים דר"א הוא דאמר אין נהרגין דאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס"ד וכו' אלא לאו ר"א הוא דאמר אין נהרגין תסתיים, לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית וכו', אמר אביי כגון שבא הרוג ברגליו, ואם לאביי העדים האחרונים לעולם נאמנים אמאי לא משני אביי בפשיטות כגון שהוזמו אח"כ דאין נהרגין משום דהכחשה לאו תחילת הזמה היא, ומ"מ שפיר לוקין משום לא תענה ולא קשיא מאי חזית וכו' דהא הוזמו והעדים האחרונים נאמנים, ולמאי הוצרך אביי לתרץ שבא הרוג ברגליו: ואשר אחזה לי בזה נראה דהטעם דלמ"ד הכחשה לאו תחילת הזמה היא, שוב לא מהני אח"כ הזמה, כיון העדים נעשין זוממין עד שיגמר הדין על פיהם, כדאיתא במכות (ה' ב'), ואם הוזמו קודם גמר דין אין בהם דין הזמה כלל, לפ"ז בעדים שהוכחשו מקודם נמצא דהגמר דין בטעות היה, דאם באו העדים המכחישים קודם שנגמר הדין על פיהם, אז לא גמרו ב"ד הדין כלל על פיהם משום דהוי תו"ת. א"כ גם עתה שבאו עדים המכחישים אח"כ נמצא שהג"ד בטעות היה, והוא כלא היה כאן גמ"ד כלל ובטל הוא הדין שהוציאו ב"ד על פיהם, וממילא אם באו אח"כ עדים והזימום שוב א"א עוד לחייבם משום שנעשו זוממין קודם גמר דין וליכא דין הזמה כלל, משא"כ למ"ד הכחשה תה"ז היא ס"ל דהכחשה היא חלק מההזמה, וההזמה שהיתה אח"כ באה למלאות ולגמור את ההזמה ודא ודא אחת היא, א"כ שפיר נעשין זוממין משום שנגמר הדין על פיהם, כיון שהזמתן התחילה מראשית ההכחשה: ולפ"ז א"ש מה שלא תירץ אביי כגון שהוזמו אח"כ דז"א, כיון דס"ל הכחשה לאו תחילת הזמה היא וכבר נתבטלה עדותן ונתבטל ג"כ הדין שדנו על פיהם, שוב אי אפשר לחייבם מלקות משום ל"ת, דגם מלקות דל"ת ליכא אלא בנגמר דין על פיהם, כמו שמוכיח לשון הרמב"ם שכתב (פ"ב מהלכ' עדות ה"א), אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא משלמין וכו' ויזומו שניהם אחר גמר דין וכו' הוזמו שניהם קודם גמ"ד או אחר גמ"ד ונמצא אחד מהם קרוב או פסול אין נענשין ע"כ, מבואר דאין נענשין ולא לוקין כלל קודם גמ"ד, והטעם הוא לענ"ד משום דהא דעדים לוקין משום ל"ת הוא מקרא דוהרשיעו את הרשע וכו' (מכות ב' ב') א"כ קודם גמ"ד דעדיין לא הרשיעו כלל ליכא מלקות כלל, וע"כ הוצרך לשנות בבא הרוג ברגליו, ובזה שפיר לוקין דקודם שהוכחשו ונתברר לנו שקרותם ע"י זה לא נתבטלה עדותן כלל ולא נתבטל הדין, וע"כ חייבין מלקות משום ל"ת דהכחשה זו היא כמו הזמה אלא דדין כאשר זמם ליכא אלא בעמנו הייתם דסותרין גופה של עדות, וזה ברור לענ"ד: ב) וזהו לענ"ד, מאי דאמרינן לעיל שם (ע"ג א') ואס"ד למפרע נפסל הני כיון דאיתזמו להו אגנבה אגלאי מילתא למפרע דכי אסהדי אטביחה פסולין הוי אמאי משלמין אטביחה ומבואר מזה דעדים פסולין שהוזמו אינם נעשין זוממין אף שלא הכירו ב"ד בפסולן ונתקבלה עדותן, ולפי דברינו הדברים מבוארים בטעמן דכיון דפסולין הוי בשעה שהעידו עדות, נמצא שהדין שנגמר על פיהם בטעות היה ע"פ עדים פסולין ולא הוי גמר דין כלל, ואין העדים נעשים זוממין עד שיגמר הדין על פיהם וע"כ אינן משלמין: ובזה ניחא לי לתרץ מה ששמעתי מקשים, איך העדים מחללין שבת לקדש את החודש, הא הוי עדות שאאי"ל להזימן, שאם יזומו נמצא למפרע שחללו שבת והוי פסולין קודם הגדה ואינם נעשין עוד זוממין וכמו דאיתא בב"ק שהבאתי, אולם ע"פ האמור ניחא שהטעם הוא שלא נעשו זוממין משום שלא נגמר הדין על פיהם, וא"כ בקידוש החודש דקיימ"ל אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידים אפילו מוטעין וא"כ לעולם הגמ"ד מתקיים ע"פ העדים הללו, וא"כ מתחייבין העדים מלקות אף דהוי פסולין כיון שנגמר הדין ע"פ: ועפ"ז נראה לי לפשוט ספקו של הגרע"א ז"ל בתשובה (סי' קע"ט) בקבל עליו קרובין או פסולין והוזמו אם מחוייבין לשלם כאשר זמם, ויעו"ש מה שהאריך בזה והראה פנים לכאן ולכאן, אולם לפ"מ שנתבאר אין מקום לספק זה, דהא במקבל עליו קרוב או פסול, לא קבל עליו רק באופן שלא יזימו אותו. (דאם גם באופן שיזימו אותו הא לא שייך כלל להסתפק בזה דהא האמינו עליו יותר ונאמן עליו כמוהו) ולפ"ז בשהוזם הקרוב או הפסול נמצא למפרע שלא קבל עליו זה כלל, וא"כ הגמר דין נעשה בטעות ולא היה כאן גמ"ד וממילא לא נעשה זומם וכמו דאמרינן בטביחה כיון דאיגלאי מילתא למפרע דפסולין הוי לא משלם אטביחה, זה ברור לענ"ד: