מרחשת חלק א רכא

''נהרגין'' משום דנהרגין היה ג"כ במשמע חיוב מיתה ולא מיתה בפועל ממש וע"כ הייתי אומר דאף בשאין מתקיים בהם המיתה בפועל ממש ג"כ משלמין ממון, אבל באמת זה אינו וכמו שנתבאר לכן פרט ויחד בפרטות *) ענין המיתה דבזה מורה ומרמז לן דדוקא היכא שנעשה המיתה בפועל ממש דאז פטורין ממלקות ע"כ חייבין ממון משום מיתה לזה ותשלומין לזה, אבל באופן שאין נסקלין ממש, דשוב יש כאן מלקות ממילא פטורים הם מממון מכח מלקות הפוטרתם, משא"כ בכל המימרות שהביא לעיל מיניה בסמוך דשם הם משלמין ממון של הזמה דשם ליכא כאשר עשה כמבואר למעיין שם, א"כ אף באופן דליכא בהו מיתה בפועל ממש, ג"כ חייבין ממון של הזמה, דממלקות פטורין הם דבפירוש רבתה תורה ע"ז לתשלומין, וע"כ נקט נהרגין סתם, ולא פרט ענין המיתה דשם אין הבדל בין נעשה בהם המיתה בפועל ממש או לא מ"מ חייבין הם לשלם ממון של הזמה, דוק בדברים אלה ותשכח כי ברורים הם ליודע ומבין צחות, ולמי שיש לו הרגשה דקה *ודקה בשמושי הדיבור ובלשונו של הרמב"ם ז"ל המזוקק שבעתים: ה) אבל אם כנים אנחנו בדקדוק לשונו של הרמב"ם ז"ל יש לנו לשית לב להבין מדוע באמת לא דייק רבא בעל מימרא זו בלשונו כן ונקט גם בפלוני רבע שורו נהרגין ומשלמין ממון כלשונו ממש לעיל, והלא לפי מש"כ רב החילוק ביניהם עוד יש לנו לעמוד במה שכתבתי דהממון הזה שמשלמין דמי שור לבעלים אינו ממון של הזמה רק ממון של גרמי, דמדברי ר"ת שבתוס' כתובות (ל' ב') תוס' ד"ה רב אשי שכתב דבעלמא מודה רבא דמיתה לזה וממון לזה פטור רק בע"ז אית ליה דממון לזה ונפשות לזה חייב משום דבעינן דתתקיים הזמה כלפי כ"א וכו' יעו"ש, הנה מוכח בהדיא שהממון הזה שמשלמין העדים היא ממון של הזמה ולא ממון של גרמי דבזה היה לן לומר דפטור מממון וכמבואר, ואף שאין מזה קושיא על הרמב"ם, דהרמב"ם ס"ל בזה כרש"י ור"י שגם בממון אחר שאינו של הזמה ג"כ אמרינן ממון לזה ונפשות לזה חייב. אבל עדיין יקשה עלינו דעכ"פ מוכח מדברי ר"ת אלו דממון זה הוא ממון של הזמה, וא"כ מוכח דלא חשוב זה כאשר עשה מטעם שנעשה הפקר עוד יש להעיר על דברינו לפמש"כ הקצה"ח סל"ח דרבא ס"ל כרי"ל, דחייבי מלקות שוגגין פטורין ממון, א"כ שוב א"א כאן לחייבו משום דינא דגרמי, משום שמחויב מלקות הוא, ואף דליכא כאן מלקות מכח חיוב מיתה שיש לו, מ"מ לא גרע מחייבי מלקות שוגגין שפטורין מממון לדעת רבא לפמש"כ הקצה"ח (ויעיין ר"ש פ"ז דתרומות שכתב באמת דלא כהקצה"ח יעיי"ש), וא"כ אי אפשר לומר דהחיוב כאן הוא בממון של גרמי דלרבא היה פטור משום ח"מ שוגגין, וע"כ בממון של הזמה עסקינן וא"כ מוכח לכאורה לא כמו שכתבתי: ו) וביישוב כל זה נקדים בזה דעת הריטב"א ריש מכות דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, ומיהו כתב שם בשם הרמב"ן דאם הוציאו ב"ד על פיהם ממון באופן שאי אפשר למיהדר עובדא חייבים הם לשלם משום דינא דגרמי, וכתב ע"ז הריטב"א דמדברי הרמב"ן אלו למדנו דאף דאמרינן גם בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה, מ"מ העדים פסולים ולא אמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, מדמחייב להו משום דינא דגרמי אלמא דאנו סומכין על דברי העדים האחרונים אף דאין אנו מקיימין בהם כאשר זמם. יעו"ש בריטב"א שסיים וכתב שכדאי הוא רבינו הרמב"ן ז"ל לסמוך עליו בזה, ומאחר שדבר זה אם העדים נפסלין היכא דהוי כאשר עשה אינו מבואר בגמ', רק מתורתו של רבנו הרמב"ן ז"ל אנו למדים כן, נלענ"ד דדין זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בעד זומם למפרע הוא נפסל או מכאן ולהבא נפסל, דלרבא דמפרש טעמא משום דעד זומם חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו, דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וע"כ אין לך בו אלא חדושו, לפ"ז יש לומר כיון דרק גזירת הכתוב הוא לסמוך על העדים האחרונים ולקיים כאשר זמם בעדים הראשונים, א"כ אין לך בו אלא חדושו דדוקא היכא שאנו מקיימים בהם כאשר זמם, אבל היכא דמיעטה תורה מכאשר זמם, וליכא חדוש דין תורה, שוב הדרינן לסברא הפשוטה מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואין העדים נפסלין והוי תרי ותרי **) אבל לאביי דס"ל למפרע הוא נפסל, וס"ל באמת דעד זומם לאו חדוש הוא וכמו שכתב הטור סי' ל"ח לפרש משום דבאין לסתור גופן של עדים והוי כמו שאמרו חלל פלוני את השבת או הרג את הנפש דנאמנים, ועיין בדורש לציון דרוש י"ג מבן המחבר, וכן כתבו הרבה אחרונים לפרש דבריו שכתב דעדים זוממין לאו חדוש הוא דזהו לדידן דקימ"ל כאביי דלמפרע הוא נפסל ונקטינן באמת דלאו חדוש הוא, ולפ"ז לאביי שפיר יש לפסול העדים אף באופן שלא נתקיים בהם דין הזמה ואף באופן דהוי כאשר עשה דמ"מ העדים האחרונים נאמנים לגבי ראשונים *) בעלי ההגיון ומחקרי הלשון יביעו אומר כל מקום שהמדבר צריך לחזק הפעולה לאמץ ולאמת הדברים בפועל ממש אז ישתמש במלים מורות על פרטי הענין ואופן הדבר בדיוק היטב כדי להורות שנתקיים הענין בפועל ממש בכל הפרטים והדקדוקים התלויים בו, אבל כשמדבר במלים מונחים על הענין בכללו אבל אינם מפרשים איכות ואופן המעשה בפרוטרוט ובדיוק, אז במשמע לשונו לא בפועל ממש דווקא כ"א גם בכח, וע"כ לשון נהרגין שהוא פעל כולל ענין מיתה בכל אופן שיהי' ע"כ הוא משמש גם במקום שלא נתקיים בפועל ממש, שהמיתה כ"ז שלא נתקיימה בפועל ממש יש לה הרבה דרכים ואופנים איך להוציאה לפעולות: ומאופן שמוש לשון זה מצאנו בדברי הרמב"ם בפ"א מהל' רוצח הי"ג כל היכול להציל באחד מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הר"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו, ויעי' בכ"מ שם שכתב דמה שנקט ר"י בן שאול נהרג עליו לומר שהוא חייב מיתה אבל אין ממיתים אותו יע"ש, וכן מצינו הרבה פעמים ברמב"ם שלשון נהרג יבוא גם לחיוב מיתה לבד ולאו דווקא למיתה ממש, אבל לשון נסקלין כיון שמציין ומורה פרטי ואופן המיתה אין לפרש רק באופן שנתקיים בו בפועל ולא בכח לבד, וזה מדוקדק למי שמבין צחות: **) ואף בבן גרושה וב"ח נאמנים האחרונים על הראשונים אף שאין כאן דין אשר זמם ואין אנו אומרים תרי ותרי, היינו טעמא משום דאופן ההזמה בב"ג וב"ח לא נשתנה מאופן הזמה שבכל התורה שהאמינה תורה האחרונים על הראשונים ולולא שאמרה תורה לו ולא לזרעו היינו מקיימים כאשר זמם גם בזה והיינו אומרים יעשה זה ב"ג וב"ח תחתיו אלא שאמרה תורה שאין אומרים כאן דין כאשר זמם, אבל מהי"ת נאמר דבזה לא יהיו נאמנים האחרונים על הראשונים ומאי שנא מכל הזמה, וזה אנו למדים ממה שאמרה תורה משפט אחד יהי' לכם משפט השוה לכולכם, וכאופן שאמרו בכתובות (ל"ג א') על הקושיא בב"ג וב"ח ליבעי התראה ומשנינן משפט אחד יהי' לכם וגם כאן כמו כן הוא משום דמשפט אחד כתב על כן כמו שבכל מקום הזמה האמינה תורה את האחרונים כמו כן הוא בבן גרושה כיון שנעשה אופן ההזמה כמו בכל הזמה, אבל בכאשר זמם ולא כאשר עשה שזה כולל הוא עיקר דין הזמה בכל עדיות שבעולם הן למיתה ולמלקות ולממון שאין דין הזמה רק קודם שנעשה מעשה על פיהם א"כ לא שייך לומר משפט אחד יהי' לכם כיון שמשפט זה כולל הוא שאין בזה האופן כל דין הזמה, וע"כ אם התורה כתבה שבזה אין דין הזמה ממילא הדר הוא לדין הכחשה והוי תרי ותרי לרבא דסבירא ליה עד זומם חדוש הוא, והבן: