מרחשת חלק א רכ

מלקות משום ל"ת, כמו שכתב הרמב"ם בחייבי מלקות דלוקין באף שלקה זה על ידם, והוא משום לאו דלא תענה כמו שכתב הפנ"י במכות דכל היכי דליכא לקיומי בהו דין הזמה, אז עדים זוממין לוקין כמו בגלות וב"ג וב"ח, ועכשיו שאנו עונשין אותו ממון מן הדין ליכא מלקות, וה"ז ק"ו שסופו להקל: ונראה לי בתירוץ זה דהר"י כתב כן לפי סוגיא דב"ק שם דקאי אליבא דר"ע דעדים זוממין קנסא, ובמכות (ד' ב') מפרשינן טעמא דר"מ דס"ל ע"ז לוקין ומשלמין משום דס"ל כר"ע דע"ז קנסא ויליף ממוציא שם רע, ומוכח מזה דלר"ע דע"ז קנסא ס"ל באמת דע"ז לוקין ומשלמין וכן כתבו התוס' בכתובות (ל"ב א') ד"ה דאין לתירוצם הראשון שם, ולפ"ז שפיר כתבו התוס' דעונשין ממון מה"ד בעדים זוממין ולא אמרינן ולא כאשר עשה, משום דאף אם נילף בק"ו ויענשו אותן ממון לא הוי מ"מ סופו להקל דיהו חייבין ג"כ מלקות משום ל"ת אף שמשלמין ממון וכמו דס"ל לר"ע דע"ז לוקין ומשלמין. והנה הרמב"ם ז''ל פסק (פ"כ מהלכ' ע' הל"ב), שאם יצא הממון מיד זה ליד זה ממון חוזר לבעליו ומשלמין לו, ולפמש"כ לדידן דקי"ל דע"ז משלמין ואינם לוקין, אי אפשר לומר כטעם הר"י דמשו"ה לא אמרינן ולא כאשר עשה בממון משום דעונשין ממון מה"ד, דזה הוי ק"ו שסופו להקל, וע"כ הרמב"ם שפסק דבממון ל"א כאשר זמם ולא כאשר עשה הוא משום דס"ל כסברת ריב"א משום דאפשר בחזרה: ג) מעתה נבוא לכלל ישוב דברי הרמב"ם ז"ל מקושית הקצה"ח שהבאנו לעיל ע"פ מה דאיתא בכריתות (כ"ד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה, ולפ"ז נראה לענ"ד דבשור הנסקל ליכא דין הזמה לפי מה שהקדמנו לעיל דכל עיקר מאי דאמרינן דבממון לא אמרינן כ"ז ולא כ"ע הוא משום דאפשר בחזרה, אבל בשור הנסקל שנעשה הפקר ע"י עדותן, שוב א"א בחזרה ואין להשיב עוד, ואף דיכול לזכות מן ההפקר, אינו אלא כאינש דעלמא, אבל מ"מ רשותו וזכותו נפקע ע"י עדותן של אלו, וממילא ליכא כאן דין הזמה, ולפ"ז ניחא מש"כ הרמב"ם דע"ז לוקין ואין משלמין את הכופר משום דליכא כאן לשלם דמי שור לבעלים משום הזמה, משום דהוי כאשר עשה וליכא דין הזמה ומכיון שזכינו לזה נתן לב ליישב קושית הקצה"ח מהא דסנהדרין דמבואר שהעדים משלמין דמי שור לבעלים, ואען ואומר: הן אמת ונכון הוא מש"כ דליכא בשור הנסקל דין הזמה משום דהוי כאשר עשה, אבל יש כאן עדיין חיוב תשלומין מצד אחר, לפי המבואר בשו"ע חו"מ סי' א' סע"ד, עדים שהעידו עדות שקר והוזמו והוציאו ממון ע"פ ואי אפשר למהדר עובדא מחויבין לשלם משום דינא דגרמי שהפסידו ממון בעדותן, ובנהמש"פ (סי' שס"א א"ק ד') כתב בשיירא שעמד עליה גייס שנעשו נכסיהם הפקר מיד שעמד עליהם הגייס וכל הזוכה מהפקר הוא זוכה, והגייס מחויב לשלם משום דינא דגרמי משום דגרם להשיירא להפקיר ממונם יעו"ש, ולפ"ז נראה דגם בשור הנסקל שהוזמו עדיו שנעשה הפקר ע"י עדותן וכל הקודם זכה, שוב חייבין העדים לשלם מכח דינא דגרמי, שגרמו להבעלים להפקיר שורם ולהפקיעו מרשותם. והנה הא דע"ז משלמין ואינם לוקין אמרינן בכתובות (ל"ב ב') משום דבפירוש רבתה תורה ע"ז לתשלומין, אולם כ"ז בממון של הזמה דבזה רבתה תורה לשלם וכיון שמשלמין אינם לוקין, אולם במקום דליכא ממון של הזמה וכמו בנידון דידן, ממילא א"א לחייבם ממון של גרמי דבממון אחר שאינו של הזמה לא רבתה תורה לתשלומין, והדר לדין של תורה, כל היכא דאיכא ממון ומלקות מילקו לקי ממונא לא משלם, וכדברים אלו ממש כתב הקצה"ח בסי' ל"ח, ולפ"ז בע"ז היכי דליכא לקיומי בהו כאשר זמם ויש כאן מלקות משום ל"ת, שוב ליכא לחייבם ממון של גרמי' דאדרבה המלקות של ל"ת פוטרם מלשלם ממון, וא"כ דברי הרמב"ם נכונים במה שכתב דלוקין ואין משלמין את הכופר דמכיון דליכא כאן לשלם משום דין הזמה, אי אפשר ממילא לחייבם ממון של גרמי, דבזה המלקות של ל"ת פוטרתם מממון דגרמי, ושפיר כתב דלוקין: מעתה ע"פ המבואר מתורץ היטב קושית הקצוה"ח מהא דסנהדרין, דשם בפלוני רבע שורו של פלוני דנהרגין שפיר משלמין ממון, והממון שמשלמין היינו ממון של גרמי, היינו משום דהתם כיון דאיכא מיתה ג"כ, וקי"ל דכל היכא דאיכא מיתה ומלקות חייב מיתה ופטור ממלקות, וממילא בפלוני רבע שורו של פלוני דנהרגין, שוב א"א לחייבם מלקות משום ל"ת, דהמיתה פוטרת ממלקות *), וכיון דליכא מלקות שוב מחייבין הם לשלם ממון של גרמי אף דליכא ממון של הזמה וכמו שנתבאר, והמיתה אינה פוטרת אותם ממון זה משום דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה כדמפרש טעמא, ומלקות ליכא משום מיתה הפוטרת, וממילא יש כאן ממון, והוא כפתור ופרח ת"ל: נמצא למדים לפי דברינו פירוש חדש בהא דפלוני רבע שורו של פלוני דנהרגין ומשלמין ממון. דהממון הזה אינו ממון של הזמה דזה אינו כאן משום דהוי כאשר עשה, ומה שמשלמין אינו אלא משום דינא דגרמי: ד) ובזה נבין לענ"ד דקדוק לשונו של הרמב"ם ז"ל (פ' כ"א מה"ע) שכתב וז"ל: פלוני רבע השור ונעשו זוממין נסקלין ואין משלמין ממון פלוני רבע שורו של פלוני והוזמו נסקלין ומשלמין דמי השור לבעלים ע"כ, והנה יפלא איפוא שינוי לשונו המזוקק של הרמב"ם ששינה מלשון הגמרא, דבגמ' איתא נהרגין ומשלמין ממון, והוא ז"ל שינה וכתב הלשון ''נסקלין'' ויפלא עוד יותר שהרי לעיל מיניה בסמוך בהעתיקו מימרות דסנהדרין, הביא הבעל עדים וכו', פלוני בא על נערה המאורסה וכו' העתיק הלשון כצורתו בגמ' ''נהרגין'' ומשלמין ממון, והלא נערה המאורסה ג"כ מן הנסקלין היא, וכאן ברבע שור כתב ''נסקלין'' ושנה לשונו מיניה וביה, והלא דבר הוא אולם ע"פ דברינו יהי' מדוייק לשונו, דעיקר מאי דמשלמין העדים ממון בפלוני רבע לפמש"כ משום דאין כאן מלקות הפוטרתו מממון של גרמי משום המיתה הפוטרתם ממלקות, לפ"ז לפ"מ דאיתא בחולין (פ"א ב') דחייבי מיתה שוגגין חייבין במלקות, א"כ אין המיתה פוטרת אותו ממלקות רק כשעבדינן בו החומרה ונעשה בו מיתה בפועל ממש, אבל אם רק מחוייב מיתה הוא ולא נעשה בו מיתה ממש שוב הוא חייב מלקות, ומעתה בעדים זוממין אם הוזמו אחר שכבר נהרג הרובע על פיהם דקימ"ל הרגו אין נהרגין, שוב יש בהם מלקות משום ל"ת משום עדות השור, ומעתה ממילא יפטרו מממון של גרמי משום מלקות הפוטרתן מממון של גרמי, ומעתה מדוייק היטב לשונו של הרמב"ם וכתב ''נסקלין'' במקום נהרגין *) וכאן אין לומר גם לענין מיתה ומלקות מיתה לזה ומלקות לזה וא"כ יהיו עליהם מלקות מל"ת וממילא יהיו פטורין מממון של גרמי דלענין תשלומי גרמי אמרינן לוקין וא"מ, ז"א לפי מה שהעליתי לקמן אות א"א לומר בע"ז שיהיו לוקין ונהרגין כמבואר שם בארוכה וגם מלבד מש"כ שם בפשוטו יש לחלק דאף אם אמרינן מיתה לזה ומלקות לזה חייבין אין זה אלא אם מה שלוקה הי' מחמת כאשר זמם דאז הי' בא המלקות מכח מה שנתחייב לחבירו מלקות וכמו במיתה וממון משום שנתחייב לזה מיתה ולזה ממון, אבל כאן המלקות הוא משום ל"ת לא משום שנתחייב לחבירו מלקות, דאדרבה דלחבירו לא בא רק לחייבו ממון רק התורה ענשה אותו משום שהעיד שקר ועבר אמימרא דרחמנא דל"ת, א"כ הר"ז כמו שנתחייב מיתה ומלקות לשמים דלא שייך לומר בזה מיתה לזה ומלקות לזה וכמש"כ התוס' בכתובות (כ' א') החילוק בזר שאכל תרומה ובמדליק גדיש בשבת שאין החיוב בא מצד שנתחייב לחבירו והבן: