מרחשת חלק א ריט

קונטרס בענין הזמה א. הרמב"ם בפ"כ מהלכ' עדות הלכ"ח כתב: עדים שהעידו שורו של פלוני הרג את הנפש והוזמו הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר, והקצה"ח (סי' ל"ח) עמד בזה מהא דאיתא בסנהדרין (י' א'). פלוני רבע שורו של פלוני נהרגין ומשלמין ממון, ופירש"י דמי השור שרצו להפסידו והעתיקה הרמב"ם להלכה (פכ"א מהל"ע), וכיון שיש כאן לשלם דמי שור איך לוקין דעדים זוממין משלמין ואינן לוקין א) והנה לכאורה יש להתפלא על קושיתו, הלא שור שמשלם את הכופר מועד הוא, וא"כ עדים אלו שהעידו שנגח בהעדאתו לחייבו כופר לא הזקיקו אותו בעדותן זאת למיתה משום שמחויב הוא מיתה מנגיחות הראשונות. ונראה דכונתו להקשות לפ"מ שכתב הרמב"ם (פ"י מהלכ' נ"מ הל"ג), דמועד משכחת לה כגון שהיה מועד לבהמה או טריפה וכו', א"כ יתכן שפיר שהיה מחויב סקילה רק בעדותן של אלו העדים, וקמה קושיתו גם נצבה, איך סתים לה רבנו דלוקין, הא צריכים הם לשלם דמי שור לבעלים ? ועל תרוצו של הקצה"ח שכתב דהרמב"ם מיירי כגון שהרג שלא בכונה שמשלם כופר ואינו נסקל, לענ"ד יש עוד לפקפק בזה כיון שאמרו שהרג את הנפש פסלוהו מע"ג המזבח כדין נוגח, וא"כ גרמו לו הפסד במה שפסלוהו למזבח, ואף דאמרינן (ב"ק צ"ח א') הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור משום דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי והוי היזק שאי"נ כמבואר שם בתוס', ויש לומר לפ"ז כיון דבמזיק פטור כה"ג ליכא ג"כ דין הזמה ואין מחויבין לשלם כאשר זמם אבל זה אינו דא"כ איך כתב הקצה"ח לדון בעדים שהעידו שנתנסך יינו של חבירו ונמצאו זוממין דמשלמין כאשר זמם, הא בכה"ג מזיק פטור מה"ת דקי"ל היזק שאי"נ לש"ה, ואי משום דמדרבנן הוי היזק ע"כ יש כאן ג"כ דין הזמה, א"כ גם בפוסלין אותו לגבי מזבח יש כאן ג"כ חיוב ממון כמו שפסק הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהלכ' חו"מ ה') דהצורם אוזן פרתו של חבירו חייב לשלם, וא"כ אכתי איכא כאן לשלם ממון במה שפחתו דמו לגבי מזבח וליכא מלקות, ועיין ריטב"א ריש מכות שהקשה במעידין שהוא ב"ג וב"ח הא הפסידוהו מתנות כהונה, ותירץ שם משום דלא קיץ, ועוד משום דלא ברי היזקא והוי גרמא וע"ז אין חייבין על גרמא אלא על היזק ממש משום דכאשר זמם לעשות אמר רחמנא ולא לגרום, ולכאורה מאי קשיא ליה, הא לא גרע ממזיק מת"כ דקי"ל דפטור, וכיון דמזיק כה"ג פטור ליכא דין הזמה, א"ו דע"ז חייבין אף שמזיק כה"ג פטור וכמו שכתב הקצה"ח לדון באומרים נתנסך יינך חייבין מדין הזמה אף שהיזק שאי"נ הוא, ודוקא גרמא פטור משום לעשות אמר רחמנא: אולם לפי הנתיבות שם שדעתו דבאיסורין אין דין הזמה, דהזמה לא שייכא רק בב"ד, ואיסורין א"צ הגדה בב"ד, יש מקום לקיים תי' הקצה"ח דמשום הא שהפסידוהו ולגבי מזבח ליכא דין הזמה דאיסורין הוא, וגם ע"פ בעלים וע"א נאסר לגבוה כדאיתא בזבחים ר"פ התערובות אולם לפי"ד הקצה"ח עצמו דגם באיסורין שייך דין הזמה קשה כנ"ל. וקצת ראיה להקצה"ח, דלפ"ד הנתיבות דליכא דין הזמה רק בדבר שצריך הגדה בב"ד, א"כ איך יליף ר"מ (כריתות י"ב א') דעדים מחייבין אותו חטאת מק"ו ממיתה דאם הביאוהו וכו' לא יביאוהו לידי קרבן הקל ואם ליכא דין הזמה באיסורין א"כ ק"ו פריכא הוא דאיך יחייבו אותו עדים חטאת כיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, ומאי ק"ו הוא ממיתה שיכולין להזימם. ואולי נאמר לדעת הנתיבות דדין כאשר זמם ליכא אבל מ"מ חייבין הם מלקות משום ל"ת, וכמו בב"ג וב"ח וכופר אף דאין מקיימין בהם כאשר זמם, ויעוין כריתות (ב' א') תוס' ד"ה הואיל מש"כ בשם ר"נ: אולם יש לומר עוד דלר"מ לשיטתו יש מלקות משום לא תענה גם באיסורין אף שאינם צריכים הגדה בב"ד, והוא, דר"מ ס"ל במכות (ד' ב') דלא תענה לא קאי על אזהרת עדים זוממין, רק בא לחייב מלקות על עדות שקר כמו כל לאו דעלמא, ואזהרת ע"ז נפקא ליה מקרא דלא יוסיפו, כמבואר שם, וע"כ לדידיה אזהרת לא תענה הוא ככל לאו דעלמא וחייב עליה אם העיד שקר בין בממון בין באיסורין, אבל לרבנן דס"ל דאזהרת ל"ת היא אזהרה על הזמה וכיון דהזמה לא שייכא אלא בב"ד וע"כ גם אזהרת ל"ת ג"כ ליכא אלא במה שצריך הגדת ב"ד משום משפט אחד יהיה לכם וכמבואר כה"ג בכתובות (ל"ג א') וע"כ בדבר שאין צריך הגדה בב"ד דליכא הזמה ליכא ג"כ משום לא תענה, משא"כ לר"מ וכנ"ל, וע"כ בשהעידו על אחד שחייב חטאת אף דליכא דין הזמה בזה להתחייב ממון, מ"מ מחוייבין מלקות משום לא תענה והוי עדות שאתה יכול להזימה כמש"כ תוס' ריש מכות, וע"כ למד שפיר ר"מ ק"ו ודוק: ואולי נאמר עוד בדעת הקצה"ח דבנוגח שלא בכוונה אינו נפסל לגבי מזבח והוי כמו שור האצטדין (ב"ק מ' ב') דקי"ל כרב דכשר לגבי מזבח משום דאנוס הוא, אבל אינו נראה כן מדאמרינן שם מה לנוגח שמשלם את הכופר וכו', ואם במקום שמשלם כופר מ"מ אינו נפסל לגבי מזבח א"כ לא שייך לחשבו לחומרא לגבי נוגח כיון דחזינן שאין חיוב הכופר גורמו להיות פסול לגבי מזבח, ובחולין (קט"ז א') אמרינן דמחדא לחדא לא פרכינן כל דהו וצ"ע: ב) ואשר אחזה לי אני בישוב דברי הרמב"ם נקדים בזה דברי התוס' (ב"ק ד' ב') ד"ה עדים זוממין פי' ריב"א דאפילו שילם ע"פ העדים חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י מפרש דלא צריך להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו דגבי ממון עונשים מה"ד וכו', והנה מקודם נדקדק להבין מה זה שפרשו התוס' שיחתם בכאן ואיזו שייכות הוא לסוגיא דכאן. והנראה לי משום דבמכות (ב' ב') אמרינן על הא דר"ע ע"ז קנסא אר"נ תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין ופירש"י שלא נעשה מעשה שעדיין לא שילם אלא שנגמר דינו לשלם יע"ש, ולפ"ז היינו יכולין לאמר לכאורה אם כבר נעשה מעשה ע"פ ושלם אז מה שמתחייבין העדים לשלם אינו קנס אלא ממון אף לר"ע דבזה ליכא תדע ומסתבר דממונא הוא, אבל אי אפשר לומר כן דא"כ מאי משנינן בסוגין שם סבר לה כר"ע דע"ז קנסא הוא, דאכתי יקשה ליתני ע"ז דממונא באופן שכבר שלם. אולם כ"ז אם נאמר דבממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, אבל אם גם בממון אמרינן כן ובשלם ע"פ ליכא דין הזמה כלל, א"כ לק"מ דבכה"ג שכבר שלם ליכא דין עדים זוממין כלל וכל עיקר דין הזמה הוא רק בשלא שלם עוד וזה הוי קנסא לר"ע, ויהיה מוכח לכאורה מזה דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, לזה הקדימו התוס' וכתבו דזה אינו ע"כ וכפי הטעמים שכתבו ואין דין ע"ז חלוק ולעולם הוי קנסא לר"ע וז"פ. וכמו שכתבו התוס' לקמן (כ"ד א') ד"ה השתא לענין ח"נ יעו"ש: והנה לטעם הר"י דמשו"ה בממון ל"א כאשר זמם ולא כ"ע משום דעונשין ממון מה"ד, יש להקשות הא אמרינן בפסחים (כ"ז ע"ב) כל ק"ו שתחילתו להחמיר וסופו להקל אין זה ק"ו, וה"נ האי ק"ו סופו להקל הוא, דאם היינו אומרים גם בממון כאשר זמם ולא כ"ע אז היה לוקה מלקות