מרחשת חלק א כא

וכי אם נמצא שרץ במקדש מותר לאדם להכניס טומאה לשם ולהכניס טמא שרץ למקדש כדי להוציא את השרץ, וא"כ איך הוא מותר לאחוז את השרץ בהמיינו, הא מטמא להאבנט ונמצא שמכניס טמא שרץ למקדש, וגם במטמא בפנים ג"כ חייב כדאיתא בשבועות י"ז ובמטמא במזיד א"צ שהי' כמו שכ' התוס' (שם ע"א) כמו בנזיר ובביה"ק וקבל עליו נזירות יעו"ש, והכ"נ כיון שמטמא את האבנט הרי הוא עובר בלאו דלא יטמאו את מחניהם, והרי בהשהאת השרץ שנמצא במקדש אינו עובר אלא בעשה דוישלחו מן המחנה בשב ואל תעשה ובטומאת האבנט בידים הוא עובר ג"כ בלאו דלא יטמאו את מחניהם בידים והיך אפשר שיעבור אלאו דטומאת אבנט בידים משום השהאת שרץ במקדש שהוא בשב ואל תעשה. ודוחק לומר דכיון דטומאת האבנט באה בשעה שאוחז את השרץ א"כ הוי הכל טומאה אחת ואינו אלא כמוסיף על הטומאה אבל לא מכניס בפני עצמה, דזה דוחק, ועוד דגם כה"ג אסור משום דמרבה את הטומאה והא בשבת מרבה בשיעורין ג"כ חייב כדאיתא במנחות (ס"ד א') דאם אמדוהו בגרוגרת אחת וקצר כשתי גרוגרות בב"א חייב משום מרבה בשיעורין יעו"ש, והכ"נ אסור משום מרבה בשיעורין ומרבה בטומאה, ואין זה דומה לכהן שמותר לטמאות לאחרים בשעה שעוסק במת קרובו, כיון שאינו מוסיף טומאה על טומאתו דשאני התם דכתיב קרא דולא יחלל וממעטינן פרט לזה שמחולל ועומד כדאיתא בנזיר (מ"ב ב'), אבל כאן לא כתיב קרא והוי ככל איסורין שבתורה שאם מרבה בשיעורין אסור מדאורייתא, ואכ"מ להאריך בדין מרבה בשיעורין ובשיטת הר"ן והרשב"א בביצה. ואף לדעת הרשב"א דס"ל דריבוי שיעורין מדרבנן היינו דווקא בעושה בב"א כמו מבשל לחולה בשבת שמותר להרבות מתחלה יותר ממה שצריך לחולה, אבל אחר שהעמיד הקדירה על האש ואח"כ הוסיף בקדירה שלא לצורך החולה גם להרשב"א אסור מדאורייתא וחייב חטאת, כמו שכ' הרשב"א בחי' לחולין (ד' ט"ו ב'), וא"כ הכא הוי כמוסיף אח"כ דודאי אסור מדאורייתא, ולענ"ד הדבר תמוה מאד ואין אתי ספרי המפרשים לעיין אם נתעוררו בזה: ח) והי' נראה לכאורה לומר בדעת התוס' דס"ל דכיון שיש כאן שרץ במקדש ומוטל על הכהן הרואה להוציאו מהמקדש וקאי במצות עשה דשלוח משום וישלחו מן המחנה, ואם ימתין עד אשר ימצא צבת של עץ הוא בין כה משהה את הטומאה ומבטל את העשה של שלוח משום דכל רגע ורגע קאי במצוה דשלוח, לפ"ז יש לומר דאתי עשה דשלוח של השרץ ודחי לל"ת דלא יטמאו את מחניהם של טומאת אבנט, וכיון שבשעה שאוחז את השרץ באבנט כדי להוציאו הוא מתעסק ומקיים מצות שלוח הוי שפיר בעידנא ודוחה לל"ת דלא יטמאו: מיהו יש לפקפק בזה דכמו שיש בזה עשה דשלוח של השרץ הנמצא, כמו כן יש כאן עשה דוישלחו מן המחנה במטמא את האבנט ואם מטמא את האבנט הרי הוא עובר בעשה ול"ת א"כ אין עשה דוחה לל"ת ועשה: ט) והי' נראה בזה ע"פ המבואר במכות (ט"ו ב') דלר"ל דס"ל קיימו ולא קיימו הוי לאו דלא יטמאו את מחניהם לאו הניתק לעשה, דגם לאו שקדמו עשה ג"כ הוי לאו הניתק לעשה, יעו"ש ברש"י (ד"ה קיימו) ובתוס' (ד"ה מידי), דלר"ל אינו לוקה אלאו דלא יטמאו רק אם התרו בו לצאת ולא יצא, וא"כ לר"ל העשה של וישלחו הוא אחר שנכנס בטומאה קאי בעשה דוישלחו להוציא את הטומאה, אבל כל זמן שלא נכנס או שלא נטמא לא שייך כלל עשה דוישלחו, ולפ"ז אין במטמא את האבנט איסור עשה דוישלחו, דקודם שטימא את האבנט ליכא כלל עשה דוישלחו שיהי מוזהר בעשה שלא יטמא את האבנט, דהעשה אינו אלא לאחר שנכנס בטומאה למקדש ישלחו אותו מחוץ למקדש, ולפ"ז במטמא את האבנט בשעה שמטמא אין כאן אלא לאו לבד דלא יטמאו ולאח"כ הוא דחל עליו העשה, וא"כ שפיר דחי עשה דוישלחו דשרץ ללאו דלא יטמאו את האבנט ותיכף באמת שטימא את האבנט הוא מתעסק בשלוח שניהם השרץ והאבנט, א"כ לא עבר כלל אעשה דוישלחו משום אבנט וא"ש ג"כ לפמש"כ הטו"א בר"ה דל"א עשה דחי ל"ת אלא בשמקיים העשה באותו דבר שעובר עליו אל"ת, ולכאורה לפי סברא זו לא הי' שייך כאן לומר עשה דוחה לל"ת דלאו דלא יטמאו הוא עובר בהאבנט והעשה דוישלחו הוא מקיים בהשרץ וא"כ אין זה באותו דבר שעובר, אבל לפמש"כ באמת כשמטמא הוא מחוייב בשלוח ג"כ של האבנט א"כ מקיים ג"כ עשה דשלוח גם בהאבנט: והיינו יכולין לומר עוד בזה דר' יהודא דס"ל התם שמוציא בצבת של עץ משום דשהויי טומאה עדיף מאפושי טומאה הוא אזיל בזה לטעמיה דס"ל במכות (ט"ז שם) שלח מעיקרא משמע, ומשמע לכאורה מזה דס"ל בכל מקום דלאו שקדמו עשה לוקין עליו שאין זה ניתק לעשה כלל, וא"כ הכ"נ ס"ל דוישלחו קודם הוא ללאו, א"כ בשעה שמטמא את האבנט הוא עובר בל"ת ועשה של וישלחו משום האבנט שבשעה שמטמא עובר ג"כ בעשה זאת וע"כ אין עשה דשלוח של שרץ דוחה לל"ת ועשה של אבנט וע"כ ס"ל אשהויי טומאה עדיף: אולם באמת י"ל דכאן הכל מודים דבטימוא האבנט ליכא אלא לאו לבד ולא עשה ואף למ"ד דעשה דוישלחו הוי לאו שקדמו עשה דזהו דווקא בשנטמא כבר דאז גם קודם שנכנס קאי בעשה דוישלחו היינו שלא יכנס בטומאה, אבל בדבר שלא נטמא עדיין ודאי לא שייך לומר דיהא בעשה דוישלחו דהא כ"ז שלא נטמא לא שייך עשה דוישלחו דהא אינו טמא דישלחו אותו, וא"כ בדבר שנטמא בפנים אין העשה חל רק אחר שיטמא אותו, וכן כתב הריטב"א במכות שם דבטומאת פנים ודאי הוי הלאו קודם במעשה לעשה דוישלחו, ורק אחר שנטמא הוא חייב בשלוח, וא"כ אין באיסור טומאת פנים רק לאו לבד ולא עשה וא"כ בהוצאת שרץ מעזרה שכבר נתחייב בשלוחו בעשה ובאבנט עדיין ליכא לעשה דוישלחו, וא"כ אינו אלא לאו לבד שפיר אתי עשה ודחי לל"ת דולא יטמאו את מחניהם ושפיר כתבו התוס' דלמ"ד דשלוח שרץ מדאורייתא יוכל לטמאות את האבנט כדי להוציא את הטומאה משום דאתי עשה ודחי לל"ת: י) וע"פ האמור נראה דפלוגתא זו של ר"י ורי"ו ב"ב דר"י ס"ל דלהשהות את הטומאה עדיף ומוציאה בצבת של עץ, ור"י ב"ב ס"ל שאוחזו בהמיינו ומוציאו דלאפושי טומאה עדיף אחר העיון נראה דתליא במחלוקת ששנינו בזבחים (פ' ב') ומייתי לה בעירובין (ק' א') הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתן ד', דר"א ס"ל דינתנו במתן ד' ור"י ס"ל דינתנו במתן א' דר"א ס"ל דאם יתן במתן א' הרי הוא עובר בבל תגרע וע"כ טוב יותר ליתן במתן ד' ואי משום בל תוסיף הרי אתי עשה דמתן ד' ודחי לל"ת דבל תוסיף (כמו שפרש"י), ורי"ה ס"ל להיפך דינתנו רק במתן א' משום שאם יתן במתן ד' הרי הוא עובר בבל תוסיף, ופי' שם התוס' שהביא בגליון הש"ס מתשו' מוהרי"ק דהטעם דלא ס"ל לר"י דדוחה לל"ת דבל תוסיף משום דס"ל דהוי ל"ת שבמקדש ואינו נדחה יעו"ש, ולפ"ז נראה דהכ"נ נחלקו במחלוקת זו דר"י ס"ל כרי"ה דאין עשה דוישלחו דוחה ללאו דלא יטמאו משום דהוי ל"ת שבמקדש וע"כ לשהויי טומאה עדיף אבל ריוב"ב ס"ל כר"א דעשה דוחה לל"ת דבל תוסיף והכ"נ דוחה לל"ת דלא יטמאו וע"כ ס"ל דלאפושי טומאה עדיף ודוחה עשה דוישלחו דל"ת דולא יטמאו, ושוב מצאתי כן בס"ד בירושלמי סו"פ בתרא דעירובין דתלה בהדיא פלוגתא זו במחלוקת ר"א ורי"ה והיינו