מרחשת חלק א ריח

המוני אחריהם וקימ"ל לכ"ע שכל מקום המוקף מחיצות חשוב כד"א והוי כאלו קבורים אצלו, לדעתי דכאן לענין מת ודאי אינו תופס יותר מד"א, שאל"כ איך מותרים כהנים ליכנס לביה"ק המוקף מחיצות ומעשים בכל יום שכהנים נכנסים לחצר ביה"ק ברחוק מקום מהקברים וכמו כן לענין כמה דברים שאנו חושבים מקומו ורשותו של מת בתוך שיעור ד"א לא שמענו מעולם שיהי' חוששין בהרחקת ד"א במקום המוקף מחיצות, ויעויין בשו"ע יו"ד סי' שע"א ס"ו דכהן מותר ליכנס לספינה שאינה מתנדנדת חוץ לד"א של מת יעו"ש בש"ך סק"כ, אף דספינה מוקפת מחיצות, א"ו דבזה לא אמרו שמת תופס כל המקום המוקף מחיצות: יב) ובמה שכתבתי דתפלין משו"ה אין קוברין תוך הקבר ממש משום שמקבלין טומאה וכת"ר כתב א"כ למה לא גנזו הפרשיות לבד בתוך הקבר והבתים לבד בבימה, וכו'. לענ"ד זה לא יתכן, דכיון שצריך לגנוז שניהם אז לא נכון להפרידם ולקברם כל אחד לבד דהא אין מתירין מבגד לבגד, והיינו שאין לבזות את הבגד להתיר ממנו הציצית שזכה במצותם, ואף לשמואל דמתירין כ' התוס' (כ"ב א') ד"ה רב משום שעושהו לצורך בגד אחר, אבל שלא להניח בבגד אחר לכו"ע אין מתירין, והכ"נ אין לבזות הבתים שזכו בהפרשיות המונחות בהם ולהפרידם זה מזה, ואף שפסולין הם מ"מ יש בהם קדושה ואין לבזותם, ולא דמיא למה שכ' התוס' שם דהא דנהגו להתיר ציצית מטליתות של מתים משום דדוקא בטלית של חי שהוא בר חיובא אין מתירין. דהחילוק מובן. והכי איתא בירוש' הוריות וכי יש משפט לעצים אלא קרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון וכו': ומש"כ דאפשר שהבתים גם גניזה ע"י קבורה לא בעינן דהא נחשבים כתשמישי קדושה, ז"א דשי"ן של תפילין הלמ"מ והוי קדושה ממש, יעויין מגילה (כ"ו ב') ובתוס' שם. וכן מה שכ' שהבתים שנפסלו נתבטלו מתורת כלי, ג"כ אין נראה לפמש"כ דהפרשיות צריכין להיות מונחות בתוך הבתים ואף בפסולים עדיין משמשין מעין מלאכתם ולא נתבטלו מתורת כלי: יג) ומש"כ לתמוה אטו ע"י שיחדה לס"ת בטלה מתורת כלי שלא תטמא להבא וכו'' הנה אפרש שיחתי: כי מכיון שזה מבטלו בכותל הרי הכלי הזה רק מעשה עץ שימש ואין עוד עליו תורת כלי והוא עולה מטומאתו ע"י זה כיון דהוי ג"כ איסור הנאה מצורף לזה דחשיב כשינוי מעשה כתוס' שבת, זה כוונת דברי במכתבו הקודם, אלא דמ"מ יש לחלק דלא דמי להא דכפה שנתנה לספר, דהתם ע"י מה שנותנין לספר ונאסר בהנאה ע"י זה הוא מבטלו ממלאכתו למדרס, אבל כאן איסור הנאה הוא בא ע"י נתינתו לס"ת לתוך הכל"ח, אף שעדיין לא בטלו לכותל, ואם אח"כ סותם בו החלון ומבטלו לכותל, הא הביטול הזה אינו גורם איסור הנאה להכל"ח, והביטול בעצמו לא חשיב שינוי מעשה כיון דהוי שני ענינים חלוקים שאינם תלויים זה בזה, בזה יש לומר שלא נתבטל מתורת כלי, ולא כתבתי כן רק לחזק קושיתי אבל לא קבעתי בזה מסמרות: יד) ומש"כ כתר"ה לחלק בין טומאת ידים דס"ת לשאר טומאות דרבנן שאינו חוצץ לפי סברתו. לענ"ד אין זה נכון, דהר"ז ממקומו מוכרע מקושית התוס' מעכו"ם, אף דהעכו"ם בעצם אינו טמא ואינו מקבל טומאה, אלא כיון דגזרו חז"ל להיותו כזב לכ"ד הר"ז בכלל כל הטמא אינו ממעט, וכן לבינת ביה"פ (במשנה אהלות פי"ג ו') אינו ממעט אף שבעצם אינו טמא דלבנה אינה לא אוכל ולא כלי, אלא כיון שחז"ל גזרו על ארץ העמים שתטמא ועפרה טמא ה"ה בכלל כל הטמא אינו ממעט, וא"כ מ"ש טומאת ס"ת ג"כ כיון שחכמים גזרו שיטמא את הידים ותרומה וקדש הוי ג"כ בכלל זה, וז"ב. ובאמת גם מהא דלבינת ביה"פ שהבאתי ג"כ ראי' לדברי שטומאה מדרבנן ג"כ אינה חוצצת, וכבר הקשה מזה הר"ק הובא בשמ"ק לב"ב יעו"ש שתי' כעין תירוץ הר"ש על הא דכלי עם הארץ דחגיגה, אבל לפמש"כ אין אנו צריכין לכ"ז. ויעויין מל"מ פי"ב מה' טו"מ ה"ב שהקשה על דעת התוס' והר"ש מ"ש מכלים המצילים בצ"פ שאם מקבלים טומאה דרבנן אינם מצילים כמו שמתבאר זה ממ"ש הר"ש פי"ז דכלים מט"ו והניח בצ"ע. ולענ"ד הוא פשוט. דבעכו"ם או שאר דברים שאינם מטמאים רק מדרבנן שהם חוצצים בפני הטומאה שם טומאת המת אינו מצד עצמם רק שכללא הוא דדבר הטמא אינו חוצץ, וע"כ המת מטמא ולא הם, וכיון שהם אינם טמאים מדאורייתא שפיר כתבו התוס' שהם חוצצים והוא בכלל הטהור חוצץ וממעט, אבל בכלים המוקפים צ"פ שתוכם אוכלים ומשקים אם הם מקבלים טומאה דרבנן ממילא יתטמאו האוכלים ומשקים אשר בהם מצד נגיעתם בכלי, כיון שהכלי טמא הרי הוא מטמא לאו"מ שבו, גם אם חוצצים הם בפני טומאת המת, וע"כ צריך שלא יקבלו טומאה גם מדרבנן, והחילוק פשוט וברור: סו) ומש"כ כת"ר לדחות הוכחתי, כי מיירי בעכו"ם קטן דאינו מטמא בזיבה, והאריך כת"ר בזה, הנה אביא לו הכרח אחר לזה, יעויין שמ"ק שם שכתב הא דנקט אבר ובשר המדולדלין בבחו"ע ולא נקט בחו"ע עצמם, משום דסתם חלון קטן ואינו מחזיק בחו"ע כולו ובעכו"ם משום דחבושי מלכות הוא דחיק ומוקים עצמו בחלון, ולפמש"כ מרווח עוד יותר דבאמת מיירי בעכו"ם קטן שהחלון מחזיק אותו: טז) ומש"כ שדברי אינם מובנים במש"כ שהתוס' לשיטתייהו אזלי לפמש"כ המוהרש"א בדעתם, אפרש שכוונתי היתה שהתוס' ע"כ לא דייקי במימרא דשמואל אינו ממעט דמשמע דסותם מיהא הוי, דז"א לשיטתם דאוכלים אפי' סתימת כולו אינו חוצץ כמ"ש המוהרש"א, וזה כוונתי: ואגב דאתי לידן דעת הסוברים שאוכל שלא ביטלו שאינו חוצץ בפני הטומאה הוא דווקא בשלא סתם כולו את החלון אלא מיעטו מפותח טפח שבזה צריך ביטול אבל בשסתם כולו אז אף בלא ביטלו הוא חוצץ בפני הטומאה שהוא לכאורה כמילתא בלא טעמא דמאי שנא, אמרתי לבאר כוונתם ולתת טעם לשבח לסברתם זו עפ"י המתבאר בסוכה (י"ח א') דהא דפחות מבפותח טפח אינו מביא את הטומאה הוא מטעם לבוד שכל שפחות מבפותח טפח אמרינן לבוד והוי כאלו כולו סתום, וע"כ אמרינן שם דלמ"ד אין לבוד באמצע פחות מבפ"ט ופותח טפח שוין הם יעו"ש וכ"כ הריטב"א שם דפחות מבפ"ט הוא מטעם לבוד אלא דבעלמא כל פחות מג' הוי לבוד אבל לענין טומאה הלכתא גמירי לה דל"א לבוד אלא בפחות מבפ"ט, יעו"ש. והנה רש"י בשבת (ח' א') כתב דל"א לבוד אלא במחיצות וכ"כ התוס' שם ד"ה שבעה דלא שייך לבוד אלא במחיצות יעוש"ה, ולפ"ז בשסתם את הפותח טפח באוכל ולא ביטלו שאין על האוכל תורת מחיצה כיון שלא ביטלו שוב לא שייך בו לבוד אצל האוכל וע"כ כל שלא סתם כולו הנקב הנשאר מביא את הטומאה, כיון שלא נוכל לדון בו דין לבוד גם נקב קטן מביא את הטומאה, אבל בשסתם כולו אף שלא ביטלו מ"מ חוצץ בפני הטומאה כיון שאין כאן נקב כלל שיביא את הטומאה וע"כ הבית שכנגדו טהור, ויצא ספרי זה בטהרה בעז"ה: