מרחשת חלק א רטז

אלא אצל ת"ח ולא אצל איש המוני וע"ה, אבל אם קוברו לבדו ודאי סגי בהכי וא"צ דווקא אצל ת"ח ולא בענין אחר: ג) ומ"ש מעכ"ת עוד להביא ראיה לזה מהא דב"ב (כ' ב') דאמר שם תהי גניזתה אף שאינה אצל ת"ח, וכת"ר דחק לדחות ראיתו דאיירי שהכותל הוא מקבר ת"ח, ולענ"ד א"צ לזה, דבלא"ה יש לדחות דלכאורה קשה עוד ע"ז דס"ת ממעטת בחלון משום דאמר שם תהי גניזתה, דהא צריך לקוברה בכל"ח למען יעמדו ימים רבים וזה הוי ודאי לעכובא, א"כ בלא"ה חוצץ בפני הטומאה משום כל"ח שאינו מטמא מגבו וכקושית הגמ' שם בחבית גרוגרת, ואין לתרץ כתירוץ הגמ' שם כגון דפומא לגאוו, חדא מדלא פריך הגמ' כן על ס"ת ומשני הכי, משמע דס"ת לעולם חוצץ אף בלא כל"ח, וכן נראה מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל פט"ו מה' טומאת מת ה"ב שכתב סתמא שס"ת שבלה ממעטת בחלון ולא כתב כגון שמונחת בכל"ח כמו בחבית שם, דכל כי האי הו"ל לפרושי, א"ו משמע דסגי גם בלא כל"ח ונראה עוד דלא שייך כאן תירוץ הגמ' כגון דפומא לגאוו לפ"מ שהקשו התוס' שם (י"ט ב') ד"ה ותיפוק ליה משום דהוי דבר המקבל טומאה, דהא אם מבטל ליה טהור, כמו בית שסככו בזרעים, ותירץ דשם ע"י שינוי מעשה דכל הכלים אין עולין מידי טומאתם אלא בשינוי מעשה וה"ה באוכלין יעו"ש, והתוס' בשבת (נ"ח א') ד"ה אע"פ כתבו הא דכפה שנתנו לספר טהור מן המדרס אע"פ שלא עשה שינוי מעשה, דכיון שנאסר בהנאה ע"י כן חשוב כשינוי מעשה, יעו"ש. ולפ"ז כאן בס"ת שבלה ונתנו לכל"ח לקוברו הא הכל"ח נאסר בהנאה, כיון שיחדו לס"ת וכמו כפה שנתנו לספר, דגם ס"ת שבלה יש בו קדושה ותשמישיו חשובין כתשמישי קדושה, וכיון שנתנם בכל"ח ובטלו בכותל האיסור הנאה חשוב שינוי מעשה להתבטל מתורת כלי ולהחשב כמו כותל שלא לקבל טומאה עוד. א"כ בלא"ה הכלי חוצץ אף זולת הס"ת אף אם פומא לגאוו, וא"כ ע"כ מיירי כגון שמונחת בלא כל"ח, וקשה כנ"ל הא ודאי עתיד ליטלה כדי לשומה בכל"ח ולא בטלה: ד) לזה נלע"ד לחלק לפי המבואר בשבת (קט"ז א') ס"ת שבלה אם יש בו ללקט פ"ה אותיות מצילין מפני הדליקה ואם לאו אין מצילין, וכן הדין לענין טומאת ידים כמש"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' אה"ט ה''ו, הרי דיש חילוק בין בלה לבלה, דבאם יש בו ללקט יש בו קדושה ואם לאו אזדא קדושתו. לפ"ז יש לומר דבאין בה ללקט פ"ה אותיות אין על הס"ת עצם הקדושה כמו ס"ת, אלא כשאר תשמישי קדושה כמו מטפחות וכה"ג, כיון שכבר אזלא ליה הכתב ועצם הקדושה נמחק וכלה, וכיון שכן אף בנותנו לתוך כל"ח אין הכל"ח נאסר בהנאה משום דהוי תשמיש דתשמיש שאינו נאסר כמבואר במגילה (כ"ו ב'), כיון דהקלף בעצמו אין עליו רק קדושת תשמיש אחר שנמחק ממנו הכתב, ולפ"ז מתורצת קושיתנו בהא דב"ב דאפשר באמת דמונחת בכל"ח ואי משום כל"ח דחייץ זה אינו, דלפ"מ שנתבאר אינו נאסר בהנאה, וע"כ אין כאן שינוי מעשה לעלות מטומאתו: אמנם כיון שזכינו לזה לחילוק שבין לבלה בלה, א"כ בלא"ה אפשר לומר דדין גניזה אצל ת"ח ובכל"ח לא נאמר אלא בשיש בה ללקט פ"ה אותיות, דיש לה עדיין קדושת ס"ת, אבל בפחות מזה א"צ לכ"ז, אלא גונזין אותה בכל מקום כשאר תשמישי קדושה, וא"כ י"ל דהא דב"ב מיירי בס"ת שאין בה ללקט פ"ה אותיות והיא נגנזת בכל מקום, וא"צ ג"כ לכל"מ. ואין לנו ראי' מכאן לענין כ"ק שיש בהם ללקט פ"ה אותיות שאין דין קבורה הנאמר בהם לעכובא, דלפי המבואר יש לחלק כנ"ל: ח) ויש להוסיף עוד קצת ראי' לזה דע"כ מיירי בשאין בה ללקט פ"ה אותיות לפ"מ שכתב הרמב"ם בה' שאה"ט שהבאתי לעיל דס"ת שבלה מטמאה את הידים ומטמא תרומה וקדש א"כ קשה איך היא חוצצת בפני הטומאה דכל דבר שמקבל טומאה או מטמא אינו חוצץ בפני הטומאה, ועיין פ"י דפרה מ"ב ובכתבי הקדש רי"ו מטהר וחכמים מטמאין ויעו"ש בפירוש הר"מ והר"ש, הרי דכ"ק חשובין דברים של טומאה עד שגם בפרה חשוב מקום טמא, ואם העבירו ע"ג מי חטאת טמא משום דחשוב העבירו ע"ג מקום טמא, א"ו מיירי בשאין בה ללקט פ"ה וכו' דכה"ג אינה מטמאה את הידים כמ"ש הרמב"ם ושפיר חוצץ בפני הטומאה: אולם זה יש לדחות לפמש"כ התוס' שם ד"ה ועכו"ם אף שחכמים עשאום כזבים לכל דבריהם מ"מ כיון דמדאורייתא לא מקבל טומאה חייצו, א"כ הכ"נ בס"ת, אף שמטמאה את הידים מ"מ כיון שאין זה אלא מדרבנן חוצץ בפני הטומאה אלא שעל חילוק זה של התוס' הקשיתי מכבר מהא דחגיגה (כ"ב א') דכלי ע"ה אינו מציל מפני שהוא טמא ואין כלי טמא חוצץ, הרי אף שטומאת ע"ה דרבנן מ"מ אינו חוצץ בפני הטומאה. וקו' התוס' מהא דעכו"ם לענ"ד לא קשיא מידי לפי המבואר בע"ז (ל"ו ב') דלא גזרו טומאה בעכו"ם פחות מבן ט' וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מו"מ, א"כ מיירי כאן שהעכו"ם הוא פחות מבן ט' שאינו טמא אפי' מדרבנן ושפיר חוצץ, וקצת משמע כן דמיירי בעכו"ם קטן לפמש"כ התוס' ד"ה ועוף דמיירי בחלון פחות מי"ט, א"כ איך אפשר שעכו"ם גדול יושב שם, א"ו דמיירי בקטן. שוב מצאתי להר"ש פי"ג דאהלות מ"ה שעמד בקושיא זו מהא דחגיגה, ויעו"ש שכתב לחלק דאצל ע"ה עשו ספק כודאי לענין חציצה והודאי טמא מדאורייתא, אבל כותי ודאי נמי מדאורייתא טהור, ולענ"ד הי' נראה כמ"ש, וקושית הר"ש שם מהא דפחות מכביצה דממעט אף דמקבל טומאה מדרבנן, נלע"ד לתרץ לפ"מ שהקשו התוס' שהבאתי לעיל כיון דמבטל ליה שוב אינו מקבל טומאה ותרצו שאינו עולה מידי טומאה אלא בשינוי מעשה, ולפ"ז יש לחלק דבפחות מכביצה דלא הוי הטומאה רק מדרבנן מהני בה ביטול בלא שינוי מעשה, וכמו דאמרינן בב"ב (ס"ו א') שאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן, הרי אף דמדאורייתא הוי כתלוש מ"מ לענין טומאה דרבנן סגי בהכי אף בלא שינוי מעשה דקביעתו בכותל לא חשוב שינוי מעשה כמו בזוג של בהמה שחברו לדלת וקבעו במסמרים דטמא, כדאיתא בשבת (נ"ח ב') דלא חשוב שינוי מעשה, וע"כ הא דבדף של נחתומין דטהור משום דבטומאה דרבנן סגי בלא שינוי מעשה, ועיין בשמ"ק שם בשם הרשב"א דלמסקנא דמוקי לה בדף של מתכות בשל עץ כיון שאין לו טומאה מדאורייתא גם רבנן מודו דכי קבעי בטל מתורת כלי יעו"ש, הרי כמ"ש דלא בעי שינוי מעשה כלל כיון דקובעו לקרקע יעו"ש, א"כ הכ"נ לענין פחות מכביצה אוכלין, כיון שבטלו אינו מטמא אף מדרבנן ושפיר ממעט וחוצץ, משא"כ בעכו"ם וס"ת אף שמבטלו מ"מ מטמאין כיון דעדיין יש לחוש לגזירה שלא יהי תינוק ישראל מצוי אצלו, וכן בס"ת שלא ליתן אוכלין אצלו, וכיון שמטמאין ודאי לא חייצו, וע"כ מיירי בעכו"ם פחות מבן ט' ובס"ת שאין בו ללקט פ"ה אותיות שאינו מטמא את הידים, וכנ"ל: ו) ובזה נראה ליישב קושית תוס' שם (י"ט ב') ד''ה שנלושה דהו"מ לשנויי כגון שאין בו כביצה דפחות מכביצה אוכלין ממעט את הטפח, ולפי האמור נראה דלק"מ, לפ"מ שאמרתי ליישב עוד קושית התוס' דכיון שבטלו אין כאן טומאה כמו בית שסככו בזרעים לפ"מ שכ' התוס' (כ' א') ד"ה היא גופא לחלק דבסתימת כולו אין צריך ביטול וכדעת הר"ש פ"ו דאהלות מ"ב דגם באוכלין לא בעי ביטול בסותם כולו, יעויין מוהרש"א כאן, ואפשר דהתוס' שהקשו כן אזלי לשיטתם לפמש"כ מוהרש"א בדעתם. ולפ"ז ניחא כיון דאמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון דמשמע דווקא אינו ממעט אבל אם הי' סותם את כל החלון אז הי' חוצץ בפני הטומאה, וע"ז מקשה הש"ס דכיון דאמרת שאינו ממעט ע"כ משום שאינו מבטלו וכיון שאינו מבטלו שוב הוי דבר