מרחשת חלק א רטו

אח"כ מהם תרומה ליכא איסור משום ב"ת תועבה: ומעתה א"ש הכל בעז"ה דהסוגיא דיבמות וכן מכל הנך דוכתי בירושלמי שמבואר שם דליכא אלא עשה בתרו"ט היינו בתרומה שהופרשה בטומאה ונטמאת קודם שנקרא עליה שם תרומה וליכא עליה איסור דב"ת תועבה, וע"כ הוצרכנו ללמוד דתאכלנו לזה ולא לאחר לאסור [אף תרומה כזו באכילה, אבל תרומה שנטמאה אחר שנקרא עליה שם תרומה שפיר איכא לאו דב"ת תועבה וא"ש הכל בס"ד: ה) ולפ"ז מאי דבעי הגמרא בשבת וביבמות מנ"ל דתרומה טמאה שריא בהנאה שאלת הגמרא היא על תרומת שנטמאת אחרי נקרא עליה שם תרומה ויש סברא לאסור משים ב"ת תועבה אף בהנאה דכ"מ שנאמר לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וע"כ צריך קרא להתיר בהנאה, אבל בנטמאה ואח"כ הופרשה לא צריך קרא לאסור דמהיכי תיתי לאסור וכקושית התוס': ועפ"ז מדוייקת לשון הגמרא שם אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמאת ולא נקט שמן של תרומה טמאה, כמו שהוא הלשון בכל מקום. אולם לפמש"כ מדוייק הדק היטב משום דעיקר הלמוד הוא להיכא שנטמאה אחר שנעשתה תרומה וע"ז הוא דצריך קרא. וע"כ נקט שנטמאת דמשמע אח"כ ולא תרומה טמאה דהוי משמע מעיקרא, אשר על זה באמת לא צריך קרא למישרי וזה נכון מאד: ועפ"ז מיושבת קושית התוס' בשבת (ד' צ"א ע"א) בסוגיא דזרק כזית תרומה לבית טמא שהקשו בד"ה כגון וז"ל: וא"ת מ"ש כזית תרומה מחצי זית דהא בתרו"ט ליכא אלא עשה כדמוכח בהערל דהאוכל בטומאת עצמה אינו לוקה וחצי זית נמי הא קימ"ל כרי"ו דח"ש אסור מה"ת וכו' עכ"ל, אולם לפמש"כ באמת איכא לאו דב"ת תועבה בתרומה שנטמאה אחר הפרשתה. וא"כ א"ש שם דמיירי בתרומה טהורה וע"י הזריקה בבית טמא היא נטמאת ושפיר איכא לאו בכה"ג ואיכא נפקא מינה בין כזית לחצי זית וזה נכון מאד: אולם לפמש"כ דהא דצריך קרא למישרא תרו"ט בהנאה אינו אלא בשנטמאה אחר שנקרא עלי' שם תרומה, א"כ איך יליף ר"נ בר יצחק בשבת שם מתתן לו ולא לאורו מכלל דבת אורו היא דתרומה טמאה מותרת בהנאה הא ע"כ קרא דתתן לו איירי בשנטמאה קודם הפרשה, דמיניה ילפינן דלא הוי תרומתו תרומה באופן שלא היתה לו שעת הכשר כגון שתלשה טמא ועוד משקה טופח עליה, וכמו שכתבו התוס' ביבמות (ד פ"ט ע"א) ד"ה אין תורמין, וא"כ הוי נטמא קודם הפרשה ולא צריך קרא על זה למישרי. ויש ליישב דמוקמינן לקרא כגון היכא שקורא שם התרומה עם התלישה ונמצא דטומאתה וקריאת שם תרומה באים כאחד ושפיר איכא איסור דב"ת תועבה: סימן נג. כבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי משנתו זך ונקי סוע"ה בש"ת מו"ה יעקב נ"י האב"ד דק"ק נעמצנאין יע"א: אחדש"ה מכתב מעכ"ת המסולא קבלתי במועדו והי' לי לעונג נפש ולשמחת החג ולמלאות רצון צדיק חפצתי ושמתי עיוני בדבריו ובמה שנסתפק לו למר ומה שנלע"ד בזה אשיב לו: א) ראשונה נסתפק לו למעכ"ת אם דין קבורת ס"ת אצל ת"ח אם הוא רשות או חובה, ונותן טעם לספיקו דאפשר דאתי רק לאפוקי שלא יקברו אצל איש המוני משום דיש בזה משום לועג לרש שלא הי' בן תורה והוי בזיון למת: ולדעתי טעם זה לא יתכן דא"כ מאי רבותא דרבא דאמר ואפי' שונה הלכות. אטו מי שקרא ושנה הרבה אף שלא שמש ת"ח יהי' בזה משום לועג לרש אם הס"ת שבלה מונח אצלו, ומילתא דפשיטא דכגון דא א"צ להשמיענו: ולזה נראה יותר לומר דדין זה נובע מהא דקימ"ל (סנהדרין מ"ז א') דאין קוברין רשע אצל צדיק, ובשו"ע יו"ד סי' שס"ב דגם צדיק וכ"ש בינוני אצל חסיד מופלג, וזה ג"כ הטעם דאין קוברין ס"ת אצל ע"ה משום דהוי גנאי לכת"ק, וכמו רשע אצל צדיק. והייתי אומר דגם שונה הלכות עדיין לא הגיע לחשיבות שיהי' ס"ת מונח אצלו, כמו שאין קוברין בינוני אצל צדיק, ודווקא אצל ת"ח ששמש הרבה כדאיתא במכות (כ"ב ב') כמה טפשאי הני אינשי דק ימי מקמא ס"ת ולא קיימי מקמא גברא רבא, משום דאדם המעלה כזה יש לו חשיבות כס"ת, וזה קמ"ל רבא דאף אצל שונה הלכות ג"כ מותר ואין כאן גנאי לס"ת כיון דמ"מ זה שונה הלכות הוא: ולפי טעם זה יופשט לנו ספקו דמעכ"ת אם קבורת ס"ת היא ממש לתוך קברו של ת"ח או סמוך לו, ולפי האמור דדין זה נובע מהא דסנהדרין, א"כ הוא וודאי הכוונה סמוך לו ולא בתוך קברו ממש, דהתם ג"כ אין הכונה בקבר אחד דזה בלא"ה לא יתכן דאין קוברין שני מתים בקבר אחד כמבואר ביו"ד שם דצריך הפסקת ו"ט בין קבר לקבר, וא"כ הכ"נ בס"ת, ובשניהם נאמר לשון אצל ופירושו סמוך ונראה לו: ונראה עוד לדייק כן מל' הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' ס"ת ח"ג שכתב: וגונזין אותו אצל ''תלמידי חכמים'' בלשון רבים, וא"כ ע"כ הכוונה סמוך להם ולא בתוך קברם ממש, דאצל רבים לא שייך בתוך קברם ממש, דאין קוברין שני מתים בתוך קבר אחד, וע"כ בסמוך להם ובשכונתם: ב) ושיעור הסמיכות נראה שהוא בתוך ד"א כדמצינו לענין קר"ש דמת תופס ד"א לקר"ש וכן לטומאה, כמבואר בסוטה (מ"ג ב' מ''ד א') וכן לענין ספור בדברי תורה כ' התוס' (ברכות ג' ב') דהוא בתוך ד"א, וכן מצאנו בירושלמי (מגלה פ"ד) הזורק כלי לפני מטתו של מת לתוך ד"א שלו אסור בהנאה, חוץ לד"א שלו מותר בהנאה, הרי שמת תופס ד"א שלו וחשוב כאלו הן על המת עצמו (יעויין בק"ע שם), וא"כ הכ"נ לענין גניזת ס"ת בתוך ד"א של ת"ח שזה חשוב כאלו גנזן אצלו ממש, ואדרבה לתוך קברו ממש לא יתכן לדעתי דכיון דבעינן בכל"ח למען יעמדו ימים רבים ורוצין אנו בקיומו איך נקבור הס"ת אצל המת ממש כיון דבשר המת מרבה רמה, אשר תשלוט גם בהס"ת ותכלה גם אותו, א"ו רחוק ממנו בתוך שיעור ד"א: אמנם מה שכ' כת"ר ראי' לדבר דלא בעינן תוך הקבר ממש ממה שהביא המרדכי שנפל בימה מקבר יחזקאל ע"ה ומצאו שם תפלין מסודרין כדעת רש"י ז"ל, ומזה מוכח דלא בעינן תוכו ממש, דודאי הך בימה לא עדיף מקבר הסמוך, לענ"ד יש לדחות, דאפשר לומר דתפלין שאני, דהא ע"כ צ"ל שמצאום מונחות בתוך הבתים מדהביאו ראי' על סדורם לדעת רש"י ז''ל, וא"כ כיון ששנינו בפח"י דכלים מ"ח דתפלה ארבעה כלים ומקבלת טומאה יעו"ש, והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' ס"ת כתב, דכל הטמאין מותרין ליגע בס"ת משום שאין ד"ת מקבלין טומאה, לפ"ז בתפלה שמקבלת טומאה אסור לטמאותה משום בזיון קודש (ועיין פסחים פ"ב ב' דטומאה הוי עובדא דחול יעו"ש בפירש"י), וע"כ אי אפשר הי' להניחם לתוך קבר ת"ח ממש דא"כ יטמאו משום אהל המת, ולזה הניחום ע"ג הקבר, וכיון דרוב ארונות יש להם חלל טפח לא הוי טומאה רצוצה ואינה בוקעת ועולה, כדאיתא בברכות (י"ט ב'), ואף שמדרבנן מטמאה אפשר דאז עדיין לא גזרו ולא נטמאו התפלין מהקבר, משא"כ בס''ת וכ"ק שאין מקבלין טומאה משום דהוי פשוטי כלי עור, אפשר דצריך להניחם תוך הקבר ממש: ולפי מה שכתבנו למעלה הטעם דקוברין אותו ת"ח ודאי נראה דאין זה אלא רשות דאם בא לקוברו אינו קוברו