מרחשת חלק א ריד

מוסיף דמיגו דנתוסף איסור לגבי כהנים טהורים נתוסף נמי איסורא לגבי כהנים טמאים, ואפשר דר"א באיסור מוסיף מודה אף דבטומאת הגוף על טומאת עצמה אית ליה אין איסור חע"א משום דשם כולל הוי, ועוד דהא אם באנו לומר כיון דלעסה נתחללה וליכא עוד איסור עליו משום טומאת הגוף, א"כ משכח רווחא וחיילא עליו איסור דתרו"ט שהוא איסור דב"ת תועבה אשר איסור זה לא מתחיל ע"י לעיסה, וממ"נ איכא כאן איסור, וע"כ מודה ר"א בזה דיפלוט משא"כ באלה המוזכרים במשנה הקודמת אית ליה לר"א דיגמור, ואף אם התחיל באיסור משום דשם האיסורין משום לתא דתרומה לזר ואית ליה לר"א כיון דלעסה נתחללה וכשיטת הר"ח והמשנה נקטה בדיוק ל' וכולם לפי שיטתו: ו) אולם שבתי וראיתי אף שנכון מאד לפרש המשנה כן לפי שיטת הרח"כ ולא נצטרך לומר דהמשנה לאו בדווקא היא, אבל מה נעשה דהא דכתב הר"ש דהאי וכולם לא קאי רק על עבד ואשה לאו מדנפשיה קאמר הכי דנוכל ליישב לפ"מ שכתבנו לדעת הר"ח כהן דהא הר"ש הביא כן בשם הירושלמי, וא"כ אדרבה יהפך הדבר הזה עלינו לרועץ אמאי הוצרך הירושלמי לומר דלא קאי רק אעבד ואשה, דהא לפמש"כ יש לפרש דהאי וכולם אכל הנזכר במשנה קאי ובדווקא קתני, ויהי מוכח מכאן להיפך ממה שכתבתי: אבל לענ"ד נראה דאדרבה דמהירושלמי הנ"ל נמצא סמוכות וסיוע חזק לדברי שכתבתי דבתרו"ט איכא איסורא דב"ת תועבה, וז"ל הירושלמי: אמר רי"ו מה פליגין בעבד ואשה אבל בשאר אף ר"א מודה, אמר ר"ש בר יצחק מתניתין אמרה כן או נודע שהוא טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומע"ש והקדש שלא נפדו ולית ר"א פליג מה טעם משום דהתחיל בהיתר, עכ"ל. והנה כל הרואה והמתבונן יפלא מדוע שבק ר"ש בר יצחק את הרישא דבבא טמא היית וטמאה היתה התרומה והביא ראיתו רק מהמאוחר או שנודע שהוא טבל או מע"ר וכו' ובודאי הליט בזה כוונה עמוקה: אולם לפ"מ שנתבאר לעיל הדבר ברור כמו שכתבתי והיינו משום דמרישא דבבא דטמא היית או טמאה היתה ליכא ראי' דר"א דווקא על עבד ואשה קאי ולא אכולהו הנזכרים שם במשנה משום דבאמת איכא למימר דפליג גם בב"ג וב"ח וס"ל דיגמור משום דמתחלל גם ע"י איסור, משא"כ בטמא וכו' לא שייך שם חלול וכמו שנתבאר כ"ז לעיל, וע"כ בכוונה השמיט רשב"י הרישא דבבא והעתיק רק הסיפא ''או נודע שהוא טבל או מע"ר שלא נטלה תרומתו וכו', והיינו ע"פ מה שכתב המל"מ שהבאתי לעיל דגם בטבל הדין כן באם נתחלל דפקע שם טבל מיניה כמו בתרומה משום דגם בטבל כתיב ולא יחללוהו כמו בתרומה ויעו"ש, ולפ"ז שפיר הביא רשב"י ראי' מואו נודע שהוא טבל וכו' משום דגם שם הדין באם נתחלל פקע ממנו איסורו ואעפ"כ מודה בו ר"א דיפלוט, וע"כ משום כיון דהתחיל באיסור לא אמרינן נתחלל, וא"כ ר"א ע"כ לא קאי רק אעבד ואשה ולא אב"ג וב"ח משום דבהתחיל באיסור דומיא דטבל דאף ביה שייך חלול מ"ע מודה ר"א דיפלוט. – ולפ"ז מדיוק לשון הירושלמי מוכח אדרבה כדברי דאיכא איסור דב"ת תועבה בתרו"ט וע"כ לא הביא ראי' מרישא דבבא טמא וכו' וכמו שנתבאר: ואף דלפ"ז הדר מוכח מהירושלמי דלא כדעת הר"ח כהן דע"י איסור באמת לא אמרינן נתחלל, מ"מ הרוחנו ראי' לדברינו דאיכא איסור דב"ת תועבה בתרומה טמאה: ו) והנה לעיל כתבתי דהסוגיא דיבמות (ד' ע"ג ע"ב) דיליף איסור דתרו"ט מקרא דתאכלנו ע"כ לית לה כרב אשי דאיכא איסור דב"ת תועבה בכל דבר שנעבדה בו עבירה, ולפ"ז כיון דסתמא דגמרא ביבמות ס"ל דליכא בתרו"ט אלא עשה ע"כ לית הלכתא כר"א דאיכא איסור דב"ת תועבה, וכן מתבאר מהירושלמי שהבאתי לעיל ומתוספתא דתרומות שאין בתרו"ט אלא עשה, וכן איתא בירושלמי תרומות פ"ה ה"ד וז"ל: ומה תרומה טהורה שהיא במיתה אצל הזרים וכו' טמאה שהיא בעשה אצל הכהנים וכו' עכ"ל. הנה מתבאר מכל הני דוכתי שהבאתי דתרו"ט רק עשה אית בה ולא ל"ת וכן היא ג"כ דעת הירושלמי, א"כ נסתר מה שכתבתי לעיל לדייק מל' הירושלמי דאיכא איסור דב"ת תועבה בתרו"ט: אולם כעת ראיתי דלא קשה כלל ונוכל לקיים שניהם, והסוגיא דיבמות דמבואר דתרו"ט רק עשה אית בה ולא ל"ת שפיר מצי סבר כר"א דאיכא לאו דל"ת תועבה, ואעפ"כ צריכין אנו ללמוד דתאכלנו ותרוייהו צריכי לפענ"ד, משום דהא שכתבתי דתרו"ט איכא איסור משום ב"ת תועבה– זה אינו אלא בשהיתה תרומה ואח"כ נטמאת דאירעה בה טומאה בשעה שהיתה כבר תרומה ונעבדה בה עבירה, וע"כ שפיר איכא עלה לאו דב"ת תועבה, אבל אם היתה טמאה בעודנה טבל קודם שנקרא עליה שם תרומה ואח"כ הפרישה תרומה ליכא משום ב"ת תועבה, דהא בשעה שנטמאה לא נעשה בה איסור דליכא איסורא דאורייתא לטמא טבל, דהא דאסור לטמא חולין הטבולין לחלה או לתרומה אינו אלא מדרבנן שגזרו בה משום לתא דתרומה *): ומה שכתב רש"י בנדה (ד' ו' ע"ב) ד"ה תעשה בטהרה דאסור לגרום טומאה לחולין הטבולין לחלה משום משמרת תרומותי וכן כתב רש"י בע"ז (ד' נ"ו ע"א) ד"ה ואין ביצרין, ודאי זה אינו אלא מדרבנן דהא אכתי לא נקרא עליה שם תרומה, ואיך נוכל לקרות בה משמרת תרומותי, ובפרט למ"ד חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמי ומאן יימר לן דיפריש אותם תרומה דילמא ישארו חולין ויפריש עליהם ממקום אחר, וע"כ אינה אלא מדרבנן, וכן מוכח מהא דאמרינן בחולין (ד' קכ"ב ע"ב) לגבל ד' מילין דמותר ללוש עיסתו בטומאה אם אין לו מים טהורים בקרוב ד' מילין דאי לא"ה היך מותר, ועיין רמב"ם פ"ח. מה' בכורים ה"י וי"א יעו"ש שגם שם מבואר מדבריו שאינה אלא מדרבנן, ומצינו בכמה דברים שהקילו לענין חולין הטבולין לחלה או לתרומה, יעויין נדה (ד' ז' ע"א) וע"כ איסור הטימוא אינו אלא מדרבנן, ועיין היטב רש"י גיטין (ד' ס"א ע"א) ד"ה וסיפא וי"ל, וכיון שאין אסור מדאורייתא לטמא חולין הטבולין וא"כ כשהפריש תרומה * וכן הוא ברשב"א גיטין (ד' נ"ג ע"ב) ד"ה משום חומרא להדיא דטומאת תרומה הוא אסור מדאורייתא אבל לטמא חולין הוא רק מדרבנן (יעו"ש שהביא לחד תירוץ בשם התוס' דגם לטמא תרומה אינה אלא מדרבנן וקרא דמשמרת אסמכתא בעלמא ועפ"ז י"ל דהתוס' בשבת לשיטתייהו בזה דליכא איסור לטמא מדאורייתא וע"כ ממילא ליכא איסור דכל שתעבתי לך וכנ"ל). ויעו"ש ברשב"א דכתב בשם התוס' דאפי' אי הוי דאורייתא אינו אלא עשה אולם מדברי הרשב"א שם משמע דס"ל דקרא דמשמרת הוי כמו לאו והיינו משום כיון דכתיב שימור הוי ל"ת דכל מקום דכתיב שימור הוי ל"ת, עי' עירובין (ד' צ"ו ע"א) ובתוס' שם ד"ה השמר ועפ"ז יש לפלפל הרבה בזה ואכ"מ. ועיין רשב"א שם (ד' ס"א ע"א) ד"ה רישא דהא דאמרינן סיפא טומאת חלה וכתב רש"י דהוי דאורייתא היינו פן תגע אחרי עשותה חלה ודו"ק. ויעויין ריטב"א שם, ומצאתי ת''ל בירושלמי פ"ג דחלה ה"ב אר"י בשם ר"ה בדין הי' שיטמא אדם טבלו דבר תורה דכתיב ואני וכו' משמרת תרומותי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור, ומה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן עשה שינתן לו באהרן הכהן בכהונתו יעו"ש ובפנ"מ שטומאת טבל אינה אלא מדרבנן אסור לטמא, ומה שצריך ליתן מחלה לכהונתו אינו אלא משום הפסד כהן, וע"כ לא שייך לדון בזה שתעבתי לך בטבל והוא מבואר כמו שכתבתי, ועיין סוטה (ד' כ"ח) דכו"ע ס"ל דמותר לטמא טבל: