מרחשת חלק א ריג

דמשו"ה בב"ת אסור באכילה משום דכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, ולפ"ז הנ"מ בתרומה כיון דאסור לטמאות תרומה טהורה, א"כ אם נטמאה התרומה תשוב תועבה ואיכא איסור בתרומה טמאה משום ב"ת תועבה: והנה לפי גירסת רש"י בחולין שם דיליף ממעשי שבת בק"ו דכל מעשי תועבה מותרים ומחלק בין בב"ת דנעשה תועבה בגופה ובין שאר הדברים המוזכרים שם, והתוס' הסבירו כוונת רש"י היינו משום דבבב"ת ניכר הבישול משא"כ במעשי שבת אינו ניכר אם נתבשל בשבת, יעו"ש ד"ה חורש, א"כ במטמא תרומה ג"כ לא שייך כל שתעבתי דהא איננו ניכר מעשי הטימוא בתרומה כדאמרינן בגיטין (ד' נ"ג) דמטמא תשוב היזק שאינו ניכר, וע"כ כל כה"ג לא חשוב תועבה לפי גירסת רש"י שם, אבל לפי גירסת התוס' ולפי פירושם, דהא דמקשינן חוסם פי פרה וכן חורש בשור וחמור ליתסרו היינו הבהמות ולא הזרעים שפיר יש מקום לאמר דבתרומה טמאה איכא משום ב"ת תועבה כיון שאסור לטמא את התרומה מדאורייתא. ועיין מקנה קדושין (ד' נ"ז ע"ב) דתפס בפשיטות דגם באיסורי עשה יש מקום לומר דאיכא איסור משום ב"ת תועבה, וכן תפס הגרע"א בגליון פסחים (ד' נ"ב ע"א) יעו"ש, ואף שמצאתי להשעה"מ בפ"ה מה' מ"א שכתב דבאיסורי עשה לא אמרינן כל שתעבתי לך ויעו"פ – אין דבריו מוכרחים: ב) ועפ"ז יש ליישב קושית התוס' בשבת (ד' כ"ה ע"א) ד"ה הא בחול שתמהו שם, מהיכי תיתי דתרומה טמאה תהי' אסורה בהנאה דבעי מאי טעמא יעו"ש, ולפמש"כ דאיכא לאו דל"ת כ"ת בתרומה טמאה ניחא שפיר כיון דכתיב לא תאכל וכ"מ שכתיב ל"ת אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה וכמו שיליף רב אשי בתולין שם מכת זה איסור הנאה בבב"ת כמבואר שם, ולפ"ז הנ"מ הוי אמינא דתרומה טמאה אסורה בהנאה משום ב"ת תועבה ושפיר איצטרך קרא למישרא בהנאה ומיושבת קושית התוס'. ואפשר עוד לומר הא דקאמר בשבת שם ביו"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מאי טעמא הוא מסקנת דברי רב אשי שם דקאמר מקודם שם שבתון עשה הוא, יעו"ש: ועפ"ז ישליישב דברי רש"י בנדה (ד' נ"ז ע"א) ד"ה דקאכיל שכתב דתרומה טמאה באזהרה לטהור, ותמה הגרע"א בגליון על הש"ס שם איזה אזהרה יש בתרו"ט הא אינה אלא בעשה כדאמרינן ביבמות (ד' ע"ג ע"א) אולם לפמש"כ נוחין שפיר דברי רש"י ז"ל משום דאיכא בתרומה טמאה אזהרה דב"ת תועבה וכמו שנתבאר לעיל, ואף שכתבתי לעיל דלפי גירסת רש"י ז"ל בתולין שם לא יתכן לומר כן, מ"מ אפשר לומר דרש"י בנדה כתב כן לפי הגירסא והלשון השני שהביא רש"י בחולין שהיא כדעת התוס' וע"כ שפיר איכא אזהרה בתרו"ט, וא"ש דברי רש"י ז"ל: ג) אולם מה שעומד לנגדנו הוא סוגיא ערוכה ביבמות (ד' ע"ג ע"ב) שמבואר שם דתרומה האוכלה בטומאת עצמה אינו לוקה ואינה אסורה אלא בעשה דתאכלנו לזה ולא לאחר, יעו"ש: והנה הכרו"פ בסי' פ"ז כתב דלית הלכתא כרב אשי דמפיק מקרא דל"ת כל תועבה דכל דבר שנעבדה בו עבירה אסור משום ב"ת תועבה, משום דסוגיא דעלמא דלא כוותיה יעו"ש, וכן כתב הגרי"ד בספרו בית הלוי ח"ר סי' ל' דאיכא אמוראי דפליגי עליה דרב אשי בזה ולית לן דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, יעו"ש מה שהאריך בפלפולו הזך: ועפ"ז אפשר לומר דסוגיא דיבמות דא"ל דהאוכל תרומה בטומאת עצמה אינו לוקה ואינה אלא בעשה לית ליה כר"א דאיכא איסור דב"ת תועבה, וע"כ אינו לוקה עליה והוצרך ללמוד איסור אכילת תרו"ט מקרא דתאכלנו ואדרבה ע"פ זה יש לומר דהיינו טעמא דרב אשי שם ביבמות דאמר מרישא נמי שמעת מיניה דתני ושייר וכו', והיינו משום דרב אשי לטעמיה אית ליה דאיכא לאו דב"ת תועבה גם בתרו"ט וכשיטתו בחולין בבב"ת, א"כ ליכא למימר דתני ושייר כמו דאמרינן שם האוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ בתרומה, משום דאליביה דידיה גם בתרו"ט איכא מלקות משום ב"ת תועבה, וכדעת התוס' בע"ז (ד' ס"ו ע"א) דלאו דב"ת אינו לאו שבכללות, לא כדעת הרא"ם שהביא הכרו"פ שם, וע"כ הוצרך ר"א למצוא תני ושייר אחריני: ד) ומעתה אחרי אשר העליתי דבתרו"ט איכא לאי דלא תאכל כל תועבה, מכלל זה יצא לנו ישוב לשיטת הר"ת כהן שהקשיתי לעיל ממתניתין דתרומות דבטמא היה או טמאה היתה התרומה דמודה ר"א דיפלוט וע"כ הטעם משום דבאיסור לא אמרינן נתחללה ודלא כשיטת הרח"כ ז"ל, אולם לפי האמור דאיכא לאו דלא תאכל כל תועבה בתרו"ט א"ש, דמעתה האיסור דאכילת תרו"ט אינו משום לתא דתרומה ומשום קדושתה נגעו בה, אלא מכיון דנעשה בה עבירה נאסרה משום לאו כולל שאינו דווקא בתרומה לבדה. ומעתה לא שייך לומר בה דאם נעשה בה מעשה חלול שוב נפקע ממנה קדושת תרומה ולא ליחייב עליה עוד משום תרו"ט, דז"א דאיסורה אינו משום גדר תרומה דיהי שייך בה תליל, רק איסורה הוא משום ב"ת תועבה שהוא ככל איסורי אכילה שבתורה ולא אמרינן בה סברא דנתתללה: ולפ"ז ניחא דעת הר"ת כהן משום דבטמא היית או טמאה היתה דאסורה התרומה משום ב"ת תועבה שפיר מודה ר"א דיפלוט, משום דבאיסור דב"ת תועבה ליכא טעמא דנתתללה משום דהוי ככל איסורין שבתורה וע"כ שפיר אמר ר"א דיפלוט, וא"ש: ה) ואדרבה עוד נרויח לפי שיטת הר"ת כהן ז"ל לשון המשנה דנקט וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם, והר"ש כתב על זה דע"כ דהאי וכולם לאו דווקא דלא קאי רק על עבד ואשה, אבל ב"ג וב"ח ובע"מ המזכרים לעיל מזה במשנה מודה ר"א דיפלוט כיון שהתחיל באיסור וע"כ לא קאי רק אעבד ואשה שבאמצע אכילתם נשתחררו או נתגרשה דהתחיל בהתר, יעו"ש, אולם לפי שיטת הר"ת כהן יש לפרש המשנה כפשוטה, דהאי וכולם קאי על כל מה שנזכר לעיל במשנה אף על ב"ג וב"ת ובעל מום ואף דהתחיל באיסור מ"מ אית ליה שפיר ר"א דיגמור, משום דגם ע"י איסור שפיר מתחלל וכשטת הר"ת כהן, וע"כ משלעסה נתחללה אף ע"י איסור, משא"כ בסיפא בטמא היית וטמאה היתה התרומה דאיכא איסור משום ב"ת תועבה ולא משום לתא דתרומה ולא שייך בזה חלול וע"כ מודה ר"א דיפלוט, ואף בטמא היית נמי איכא איסור משום ב"ת תועבה משום דכיון דטמא הוא א"כ מיד שנגע בתרומה שנתן בפיו נטמא, וכמו שכתבו התוס' בחולין (ד' ק"א ע"א) ד"ה בנטמא, אם לא שלא הוכשרה יעו"ש, וא"כ אף בטמא היית אית כאן איסור דב"ת תועבה משום דנטמאה ג"כ התרומה, ואף דלפ"ז טומאת הגוף קדים ולא תל עליה איסור דב"ת תועבה כיון דטומאת הגוף קדים, ז"א, דלא מיבעי לפמש"כ לעיל לדעת הרשב"א ז"ל דבתרומה טמאה מיעטה תורה דליכא עוד איסור עליה משום טומאת הגוף אף בטומאת הגוף קודם, א''ר כיון דנטמאת התרומה שוב ליכא עליה משום טומאת הגוף, ואנן הא קיימינן כאן לר"א ומארי דשמעתא בחולין (ד' קי"ג ע"ב) שם דאינו חייב בתרו"ט משום טומאת הגוף הוא ר"א וא"כ שפיר איתא גם בטמא היית משום איסור דתר"ט דהוא לאו דב"ת תועבה, אלא אף לפי מה שהעליתי לעיל דלא כהרשב"א ז"ל וטעמא דאין מחויב משום טוה"ג הוא דווקא משום דא"א תע"א, אבל בנטמא הוא תתלה שפיר חייב משום טומאת הגוף מ"מ חל עליו איסור דתרו"ט משום דהוי איסור