מרחשת חלק א ריב

אינו מתחייב עד שיאכל כל הככר, א"כ בזה אין שייך לומר לפמש"כ חזי לאיצטרופי ע"י הקאה ובליעה, דהא אף אם יחזור ויבלע מאה פעמים מ"מ אינו מחויב עד שיאכל כל הככר דהא אכולו דווקא נשבע, וא"כ אין המקצת ככר חזי לאיצטרופי ע"י עצמי, ולפ"ז בושבע שלא יאכלנה כיון שלא חזי לאיצטרופי אינו אסור במקצת אלא מדרבנן: ועפ"ז מיושבת דעת הטור סי' רל"ח שכתב דבנשבע שלא יאכלנה אסור ככל שהוא, והקשה עליו הש"ך כיון שדעת הטור לפמש"כ הב"ח דשבועה לא חלה על ח"ש משום דח"ש ג"כ מושבע ועומד מהר סיני, וס"ל להטור ג"כ דבשלא יאכלנה אסור בכ"ש, א"כ איך אמרינן דהנשבע שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא אוכל דחיילא שבועה אחרונה, הא כיון דאסור גם בנשבע שלא יאכלנה בכ"ש איך חלה עליו שבועה השניה לפי דעת הטור דגם בח"ש מושבע ועומד מה"ס הוא, ועיין בש"ך שם שנשאר בקושיא. ועיין מל"מ פ"ד משביעות ה"א ד"ה שוב ראיתי, ומה שכתב הש"ך שם דאם נשבע שלא יאכל כזית מותר בח"ש עיין שו"ח הרדב"ז ח"ג סי' תקצ"ז מש"כ בזה: אבל לפמש"כ א"ש, כיון דבשלא יאכלנה אינו אסור בכ"ש אלא מדרבנן, ומה שכתב הטור דאסור בכ"ש ע"כ אינו אלא מדרבנן כיון דלא חזי לאיצטרופי לפמש"כ, וא"כ שפיר חיילא השבועה השניה כיון שח"ש זה אינו אסור אלא מדרבנן שפיר חלה עליו שבועה כמו לר"ל במפרש ח''ש, וא"ש דברי הטור: ו) אמנם יש לבע"ד לחלוק עלי במש"כ דהא דח"ש אסור מה"ת לר"י הוא משום דהח"ש ראוי להצטרף ע"י עצמו ע"י הקאה ובליעה א"כ איך נפרנס מה דמשמע ביומא (ד' ע"ג ע"ב) דגם ביוה"כ לרי"ו ח"ש אסור מה"ת, והא ביוהכ"פ הכל תלוי ביתובא דעתא והא ודאי דלא מיתבא דעתא אלא באכילת מעיו ולא בהנאת גרונו, וא"כ איך לרי"ו ח"ש אסור מה"ת הא ביוהכ"פ לא חזי לאיצטרופי ע"י הקאה ובליעה: אבל באמת לענ"ד ז"א, דודאי יש יתובא דעתא גם בהנאת הגרון לבד כמו בכל אוסורין שבתורה, וראי' לדבר מהירוש' פ"ח דתרומות ה"א הביאו הר"ש שם: תני ר"נ אומר לא שהי' ר"א אומר משום שהתחיל בהתר אלא שהי' ר"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת כן, אף בפסח כן, אף ביוהכ"פ כן, אף בנזיר כן, וכו' וכו' עכ"ל הירושלמי. הננו רואים אנחנו דלר"א דאף הלעוס כבלוע אית ליה ג"כ דיוהכ"פ כן, אף דיוהכ"פ תלוי ביתובא דעתא, ואיזה יתובא דעתא איכא בלעיסה לבדה, אלא ע"כ דלר"א דהלעוס כבלוע בכל איסורין שבתורה הנ"מ אית ליה דבלעיסה ג"כ איכא יתובא דעתא, א"כ מכש"כ דאיכא יתובא דעתא לדידן בהנאת גרונו, וא"כ אף ביוהכ"פ הוי מחחייב אם בלע או הקיאו וחזר ובלעו כמו בכל איסורין שבתורה. ונראה עוד ראי' לדבר מהא דשבועות (י"ג א') וכריתות (ח' א') חנקתיה אומצא ומית ואם אין איסור יוה"כ רק באכילה במעיו א"כ בחנקתיה אומצא לא הוי אז איסור כלל דבהנאת גרונו ליכא איסור ומה שאכל מקודם הא כיפר לו יוה"כ, והבן: ז) ואדרבה לענד"נ דזה טעם הירושלמי בפ"ו דתרומות ה"א דמודה ר"ל ביוהכ"פ יעו"ש ומי יתנני הבין מדוע תשתנה דעת ר"ל בזה מבכל איסורין שבתורה שאין ח"ש אסור לדידיה אלא מדרבנן, ואף באיסורי כרת כן כדמוכח בתלמודא דידן יומא (ד' ע"ד ע"א) לענין חלב, יעו"ש: אולם לפמש"כ יש ליתן טעם לשבח דביוהכ"פ כיון דלא כתוב אכילה ואין הדבר תלוי רק ביתובא דעתא וכיון שהוכחתי דגם בהנאת הגרון איכא יתובא דעתא כמו לר"א בלעיסה, א"כ אף לר"ל יש לומר דביוהכ"פ אף בחזר ובלעו מתחייב, כיון דאין הדבר תלוי באכילה דנימא דאכילה לא מקרי אלא במעיו והדבר תלוי רק ביתובא דעתא וא"כ בזה שוין רי"ו ור"ל, וע"כ גם לר"ל ח"ש אסור מן התורה ביוהכ"פ כיון דחזי לאיצטרופי. וכמו שכחבתי, ושפיר קאמר הירושלמי מודה ר"ל ביוהכ"פ, אלא דתלמודא דידן לא משמע לחלק כן וס"ל דגם ביוהכ"פ לר"ל ח"ש מותר מה"ת כמו בשאר איסורין שבחורה, משום דלא חלקה תורה בין איסורין ליוהכ"פ רק בשיעור כמות האכילה אבל לא באיכות האכילה וכיון שבכל איסורין שבחורה לא מתחייב בחזר ובלעו גם ביוהכ"פ הדין כן, ונ"ל דר"ל בזה לשיטתו ביומא (ד' פ"א ע"א) בהא דהאוכל והשותה אין מצטרפין ומוקי לה ר"ל במחלוקת שנויה אבל לרבנן הנ"מ דמתחייב אף דאין שיעורם שוה, ורי"ו אית ליה התם, אפי' תימא רבנן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה, אבל הכא משום יתובא דעתא הוא והאי לא מיתבא דעת יעו"ש, אבל ר"ל לית ליה כן אלא כיון דבשאר איסורין אית להו לרבנן דמצטרפין אף דאין שיעורם שוה הנ"מ ביוהכ"פ, אלמא דאית ליה דבאיכות האכילה אין לחלק בין שאר איסורין ליוהכ"פ אף דאיכא סברא לחלק, הנ"מ להיפך אף דאיכא סברא להחמיר ביוהכ"כ כיון דמייתבא דעתא בהנאת הגרון, מ"מ ס"ל דאין לחלק באיכות האכילה בין שאר איסורין ובין יוהכ"פ, וע"כ ס"ל לחלמודא דידן דלר"ל ח"ש מותר מן התורה אף ביוהכ"פ וכמו שכתבתי. אבל הירושלמי ס"ל לחלק כיון דביוהכ"פ תלוי הכל ביתובא דעתא ובהנאת גרונו ג"כ איכא יתובא דעתא, ר"ל מודה לרי"ו: אלא שצ"ע להירושלמי אליבא דר"ל דמודה ר"ל ביוהכ"פ דמחייב על הנאת גרונו לפמש"כ, א"כ איך אומר ר"ש (שבועות כ"ד) דהאוכל נבלה ביוהכ"פ פטור משום שלא חל איסור יוהכ"פ על איסור נבלה, הא אליבא דר"ל אין חיובן בא כאחד, דאיסור יוהכ"פ הוא חל מיד על הנאת גרונו ועל איסור נבלה אינו חייב רק על אכילה שבמעיו. וצ"ל דהירושלמי יפרש דר"ש ס"ל כר"נ אליבא דר"א דלעוס כבלוע וחייב גם על לעיסה לבדה על נבלה ועל יוהכ"פ ובאין כאחד, וכיון דאיסור נבלה קדים אין איסור יוהכ"פ חל עליו ועיין ירושלמי יומא פ' יוהכ"פ הא במה"פ שם ד"ה ולמה: דבר זה אמרתי לפני כמה שנים וכאשר הצעתי לפני גדולים וחכמים אמרו לי שכבר הקדימני בזה שכתבתי לענין פלוגתא דרי"ו ור"ל דאזלי לשיטתייהו בספרי המחברים האחרונים, ואחרי בינותי בספרים ראיתי שגם בשו"ת מהר"ץ חיות נזכר מזה, והוא ז"ל דחה דבר זה מפני שלא יתכן לפרנס כן הא דיוהכ"פ יעו"ש ואינו כעת ת"י, אבל כבר כתבתי שאין כל קושיא מהא דיוהכ"פ דגם בהנאת גרונו איכא יתובא דעתא וכמו שהבאתי ראי' מהירושלמי דתרומות, והנלענ"ד כתבתי ואף שכבר קדמוני קצח בזה מ"מ משנה שחדשתי גם אני לא זזה ממקומה: א) והנה לעיל הבאתי ראי' לשיטת רש"י, הכ"מ והמל"מ, דלא אמרינן דתרומה מתחללת רק דווקא היכא שנהנה ממנה בהיתר ולא באיסור ממתניתין דתרומות פ"ח דוכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם א"ל לר"א דיגמור משא"כ בטמא היית וטמאה היתה מודה ר"א דיפלוט, וע"כ ראיה מכאן לחלק בין אם נהנה באיסור ובין אם נהנה בהיתר, וכמבואר כ"ז לעיל, ותקשה איפא לשיטת הר"ח כהן דלא משמע ליה לחלק כן, א"כ מאי טעמא דר"א דיפלוט בטמא היית וטמאה היתה הא כבר נתחללה: והן עתה נראה לענ"ד ליישב זה בהקדם מה שנראה לענ"ד לומר מילתא חדתא בעז"ה, והוא: לפי המבואר בבכורות (ד' ל"ד ע"א) ובכמה דוכתי דאסור לטמא תרומה טהורה מדאורייתא כדנפקא לן ממשמרת תרומותי דצריך לעשות להן שימור בטהרה, לפ"ז לפי מה דאמרינן בחולין (ד' קי"ד ע"ב)