מרחשת חלק א כ

יש כאן, ועיקר האיסור ע"ש סופו משום שיש כאן טומאה במקדש, א"כ ודאי חייב על זה והר"ז דומה לתולש סימני טומאה שהבאנו לעיל משבת (צ"ד ב') דבאחת משתים לד"ה חייב משום שעיקר האיסור הוא על הטהרה וחייב כל שמטהר, והכ"נ להיפך עיקר האיסור הוא משום טומאה וחייב כל שמכניס מקצתו השניה דעי"ז באה טומאה לעזרה וא"צ כלל להצטרפות תחלת ההכנסה, זכר לדבר חופר בור ט' ובא אחר והשלים לעשרה שהאחרון חייב למיתה וד"ה יעוי' ב"ק (נ"א א'), ולפ"ז לא שייך לדון בביאת מקצתה בתחלה משום ח"ש משום שאין כאן ח"ש כלל דכל שלא נכנס כל שיעור טומאה למקדש אין כאן טומאה במקדש וממילא ליכא איסור משום ח"ש דליכא ח"ש כלל, ועוד דממילא שייכא כאן סברת השאג"א דכיון דבסופה א"צ כלל להצטרפות תחלתה כמש"כ שוב ל"ש לדון בזה משום ח"ש כמו בב"י: מעתה תתעורר קושיתנו דלעיל (סי' ב' אות א') ביתר שאת, דלפי מה שנתבאר אין לדון בהכנסת בגדים טמאים במקצת בתחלתו משום ח"ש ואין כאן איסור מה"ת כלל אף למ"ד ח"ש אסור מה"ת, א"כ הדר קשה למאי צריך לקרוע הבגד יכניסו פחות פחות מג' שאין כאן אלא איסור דרבנן, ואפשר לפ"ז דאף איסור דרבנן אין כאן דאין ראי' ממה שכ' הר"מ ז"ל דלוקה מכת מרדות על ביאת מקצתו דלפי האמור אין ראי', דהר"מ ז"ל לא כתב זה אלא באדם טמא שמכניס ידו, דבזה יש לדון משום חצי שיעור דבו בלאו איסור דולא יטמאו וכו' יש בו ג"כ איסור משום לא תבא ובאיסור דלא תבא דהקפידא היא על עצם הביאה שפיר יש לדון במקצתה משום ח"ש משא"כ בכלים שעיקר האיסור הוא משום לא יטמאו כל שלא הכניסו כולו ואין כאן טומאה ליכא משום ח"ש כלל, ואפשר דגם איסור דרבנן ליכא, וכה"ג דאמרינן בזבחים (צ"א ב') כיבוי במקצת לא שמה כיבוי, ופירש"י דלא קפיד קרא אלא אאש תמיד תוקד על המזבח, ואף לפי המסקנא התם היינו משום דס"ל דלא תלוי כלל באש תמיד ואיסור בפני עצמו הוא אבל עכ"פ חזינן דהיכא דקפיד קרא מקצתה לאו כבוי הוא כלל, והבן, ויעו"ש היטב ואכ"מ: א) איברא דלכאורה יש לדון בזה לפי סברת רב נחמן בשבת שם דגם בנוטל אחת משלשה ג"כ חייב משום תולש סימני טומאה משום דאהני מעשיו דאי משתקלא חדא אחריתא אזלא לה טומאה יעו"ש, א"כ גם בביאה במקצת ומכניס פחות מג' יש לומר דחייב אף דעתה אין כאן טומאה, מ"מ הא אהני מעשיו שאם יכניס את השאר יהי' כאן טומאה ואהני מעשיו לענין זה, איברא במכניס ידו בעזרה שפיר יש לומר דלמ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה דפטור גם לרב נחמן משום דזה דומה לחצי זית ממת גדול שגם ר"נ מודה שפטור וכמו באחת מארבע דג"כ ר"נ מודה שפטור משום דהוי כמו חצי זית ממת גדול וכמו שכ' התוס' שם דאינו חייב אלא בשמוציא שיעור, שאם יוציא עוד שיעור כמותו יהי' מהני מעשיו אבל במת גדול לא, והכ"נ במכניס בהן ידיו או בהן רגליו שאם יכניס עוד שיעור כמות ידיו או בהונותיו ג"כ לא יהי' ביאת כולו ופטור גם לר"נ, אבל במכניסו פחות פחות מג' דאם יכניסו עוד משהו וישלים לכשיעור ג' אז יהי' חייב א"כ אהני מעשיו במה שהכניס קודם כדי להצטרף לשיעור טומאה בעזרה, מיהו אין זה קשה כ"כ דאולי נאמר באמת דלר"נ אסור להכניס פחות פחות מג' משום דאהני מעשיו ור"ל דאמר מכניסו פחות פחות מג' הוא משום דס"ל כרב ששת בשבת שם דכל היכי דלא אהני מעשיו עכשיו אין כאן חיוב כלל והכי קימ"ל כמו שפסק הרמב"ם בפ"י מה' טו"צ ה"א יעוש"ה: אולם יש לחלק דשם בקוצץ בהרת אין האיסור משום שמטהר את הנגע בלבד דהא גם בנגעים טהורים ג"כ איכא איסור לאו בקוצץ בהרתו, כמו דאיתא בשבת (קל"ב ב') לדעת רש"י ז"ל שם וכן היא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' טו"צ הנ"ל, (ולא כדעת התוס' בשבועות ד' א' ד"ה בקוצץ יעו"ש) אף דבלא"ה טהור הוא ולא הועילו מעשיו כלום אלא עיקר האיסור הוא כמו שמפורש בקרא השמר לך בנגע וכו' לעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים והיינו שהקפידה תורה שיהו כל עניני נגעים נחתכים ע"פ הכהנים ולא ע"פ עצמו ולא ישתדל כלל בעצמו להנצל מהם בין טמאים ובין טהורים אלא הכל יהי' ע"פ הכהנים, וע"כ גם בנוטל אחת משלש ס"ל לר"נ אף דעדיין לא הועילו מעשיו מ"מ כיון דאי משתקל אחריתי מהני מעשיו שוב נמצא דעושה דבר בנגעים שלא ע"פ הכהנים ודבר זה אסרה תורה, אבל בהכנסת טומאה למקדש עיקר האיסור הוא משום טומאה דלא יטמאו את מחניהם כתיב א"כ כ"ז שלא הכניס כל שיעור טומאה אינו חייב דלא יטמאו את מחניהם אמ"ר והוא לא טימאו כלל כיון שלא הכניס כדי שיעור, ובפשוטו הוא החילוק דבבהרת החיוב הוא בשלילה כלומר על ששולל הוא את הנגע וממעטה וע"כ כל שממעטו אף דעדיין לא הועיל לענין טהרה הוא חייב, אבל בטומאה במקדש האיסור הוא בחיוב, כלומר, בהשהאת והכנסת טומאה למקדש וכל שלא הכניס כדי שיעור אין כאן הכנסה, ודוק: איך שיהי', לפ"מ שנתבאר במכניס פחות פחות מג' אין לדון בזה לאסור משום ח"ש ואפשר דגם איסורא דרבנן לא הוי א"כ הדר קשה קושיא הנ"ל אמאי צריך לקרוע הבגד יכניסו פחות פחות מג' כעצת ר"ל במעיל ואין כאן איסור כלל. ולפנינו יבואר אי"ה יישוב נכון לקושיא זו: ו) והנה דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' בי"מ הי"ז) דבכלים שהן ראשון לטומאה אין בו לאו דהכנסת דבר טמא למקדש ולענ"ד דמקור מקומו טהור של רבינו ז"ל הוא מגמ' דחולין (ב' ע"ב) האי טמא דאיטמא במאי אי דאיטמי במת חלל חרב הר"ה כחלל ויעוי' רש"י ז"ל שם שנדחק בזה דאף אם הוא ראשון לטומאה ג"כ מטמא בשר, אולם הרמב"ן בחי' שם הביא פי' הראב"ד שהקושיא היא דחלל חרב הרי הוא כחלל והוא נעשה אב הטומאה, א"כ חייב משום מכניס טמא למקדש הרי מבואר כדעת הרמב"ם דדווקא בכלים שנעשו אב הטומאה חייב משום מכניס טומאה למקדש אבל לא בכלי שהוא ראשון לטומאה, והראב"ד ז"ל דחק שם לשיטתו דס"ל דגם בראשון לטומאה חייב דקושית הגמ' היא למאן דפליג על שמואל וס"ל דמכניס טמא שרץ למקדש פטור מ"מ באב הטומאה חייב, אולם לדעת הרמב"ם א"צ לזה וס"ל דאף לשמואל אינו חייב אלא בכלים שהם אב הטומאה, ומה שאמר שמואל בעירובין שם המכניס טמא שרץ למקדש חייב היינו באדם וכדעת רבינו וכמו שביאר הכ"מ שם: ובזה נראה ליישב גירסת הר"ח בעירובין שם (תוד"ה לא) שהקשו לגרסתו דגרס דכו"ע פטור א"כ מ"ט דמ"ד בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא להשהותו במקדש שיש לו טהרה במקוה ובשרץ עצמו ליכא איסור דאורייתא כיון שאין לו טהרה במקוה, יעו"ש בסוגית הגמ' ובתוס', ולפי האמור לק"מ דדעת ר"ח כדעת הרמב"ם דבכלים שהם ראשון לטומאה אין בו איסור הכנסת טומאה למקדש א"כ בהמיינו שנגע בשרץ אינו אלא ראשון לטומאה, כמו שכ' רש"י ז"ל במשנתנו שם א"כ אין בזה איסור משום טמא שרץ במקדש, וע"כ הא דאמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב הוא באדם שטמא שרץ אבל לא בכלים, וכמו שכ' הכ"מ שם, וא"ש גירסת הר"ח ואפשר שהיא גרסת הרמב"ם ז"ל ומכאן הוציא דינו: ו) אולם לענ"ד שיטת התוס' בעירובין שם צריכה ביאור דמשמע מדבריהם דניחא להו למ"ד שם המכניס שרץ למקדש חייב מה שמטמא את האבנט ומרבה את הטומאה כדי להוציא את השרץ, והוא לענ"ד בפשוטו תמוה וכי