מרחשת חלק א רט

ונתן על בני מעיו מניין שהוא חייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך, מ"ש מהא דתניא כהן שסך וכו' ב"ב ישראל מתעגל בו ואינו חושש, ואם נאמר דשם הטעם משום דסיכה כשתי' אינה אלא מדרבנן, א"כ אין מקום לקושית הגמ' דהא שם בשמן המשתה הסיכה אסורה מדאורייתא כדכתיב על בשר אדם לא ייסך, אבל לפמש"כ ניחא דאי משום נתתלל לבד הוי עכ"פ אסור מדרבנן, וכדמוכח מתרומות שהבאתי דר"י אומר יפלוט וכן מנדה שהבאתי, ע"כ כתבו התוס' דמוכח מזה דכל עיקר סיכה אינה אלא מדרבנן, ע"כ כה"ג שנתתלל אפי' מדרבנן אין אסור, כיון דנתתלל אין אסור אלא מדרבנן וגם סיכה אינה אסורה אלא מדרבנן ובתרי דרבנן כה"ג לא גזרו, והגמ' שפיר מקשה אמאי חייב כה"ג שנטל משמן המשתה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, הא כיון דנתחלל אין כאן אלא איסור דרבנן ואמאי קתני במתניתא דחייב הא אין כאן אלא איסור דרבנן, וז"ב בכוונת התוס': שוב מצאתי בספר כפות תמרים על יומא וראיתי שתמה על התוס' ביומא שלא הבין כוונת ראיתם ואדרבה משם מוכח להיפך וכמו שהקשיתי מעצמי ועיי"ש שהניח בצ"ע דברי התוס', אבל הדבר ברור כמו שכתבתי: ג) ועוד נראה לתרץ מה שהקשיתי איך אמר ר"י דיפלוט הא נתחללה, די"ל והוא הנכון דר"י אית ליה דבלעיסה לבדה לא נתחללה וכמו שכתבו התו"י בכתובות (ל' ע"ב) דלעיסה לא תשוב נתחללה משום דלא נגמרה הנאתו, וזהו באמת פלוגתא דר"א ור"י, דר"א ס"ל דהלעוס כבלוע וחשיבא נגמרה כל הנאתו וכמו דאית ליה לר' נתן אליבא דר"א המובא בירושלמי דתרומות הביאו הר"ש שם דגם בכל איסורים הלעוס כבלוע, וע"כ אף לדידן אליבא דר"א הלעוס כבלוע לענין דחשוב נגמרה כל הנאתו וע"כ הוי שפיר נתתללה, ומשו"ה אית ליה לר"א דיבלע, משא"כ ר"י אית ליה דבלעיסה לחודיה לא נגמרה עוד כל הנאתו וכמו שכ' התו"י בכתובות, ולא נתחללה, וע"כ ס"ל דיפלוט, וזה ג"כ טעם הא דגרסינן בנדה שכ' לעיל משום דקימ"ל כר"י וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל, ויעוין בנדה דמקשה ואוחז והתניא ר"א אומר האוחז וכו' ולפמש"כ ברייתא זו ע"כ דלא כר"א, אבל לפמש"כ התוס' שם ניחא, יעו"ש: ד) והנה בסוגיא דטומאה בלועה בתולין (ד' ע"א ע"ב) כתבו התוס' בד"ה בלע באמצע הדבור וז"ל: וא"ת מנ"ל ליה לרבה הא דטהרה בלועה וכו' ונ"ל דכולה מילתא דריש רבה מוהאוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ואמר רחמנא דטהור אפי' לאכול בתרומה ומגעת בטומאה שבמעיו ואסור לטמאה וכו' עכ"ל, וזה קשה טובא איזה איסור יש כאן לטמאות את התרומה אחר שכבר אכל אותה ובאה במעיו, דאפי' לר"י דאית ליה דלעיסה לא חשיב נתחללה ז"א אלא בלעיסה לבדה דאכתי לא נגמרה הנאתו אבל בשכבר אכל שנגמרה הנאתו הא ודאי נתחללה, וכמו שכ' התו"י ביומא דמשום האי טעמא השני אינו משלם אלא קרן, וכש"כ הכא דבהיתר אכלה דלכו"ע נתחללה, וא"כ איזה איסור יש כאן לטמאות תרומה שכבר נתחללה ופקעה ממנה קדושת תרומה, וצע"ג: ובשבת (ד' י"ד ע"א) זימנין דאכיל אוכלין טמאים ושקיל לתרומה ושדי לפומיה, וברשב"א שם ד"ה הא דאמרינן מהו דתימא כתב וז"ל: ואיכא למידק לימא משום דזימנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדי לפומיה דהא ודאי שכיחא, וכ' ועוד י"ל דבהנהו לא גזור משום שכבר נמאסו אוכלין שבפיו שלעסן ואין חוששין לטומאתן כ"כ שיגזרו עליהם, אבל לאוכל אוכלין טמאין חששו משום שמא יביא תרומה טהורה לתוך פיו וההיא שעתא ראויה היא דעדיין לא נפסלה מאכילת אדם והוא מטמא תרומה טהורה הראויה, עכ"ל. הרי מבואר מדברי הרשב"א שתרומה שבפיו שלעסה אין חוששין לטומאתה כ"כ וע"כ משום שאין איסור עוד לטמאותה מדאורייתא, וזה היפך מה שכתבו התוס' בתולין שאסור לטמאות אף תרומה שבמעיו, וראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו לחולין, שגם הוא כתב כדעת התוס' בתולין שם שאסור לטמאות אף תרומה שבמעיו יעו"ש, וזה תימא שסותר משנתו מה ששנה לן בשבת דאף תרומה שבפיו אין עוד איסור לטמאה עכ"פ מן התורה: ה) ונראה לתרץ ע"פ מה שכתבו התוס' במנחות (ד' ס"ט ע"א) לחלק בין בלעו שלם ובין לעסו לענין עכול דבלעסו הוי עכול מיד. אבל בבלעו שלם לא הוי עכול יעו"ש. כן יש לחלק לדעת התוס' ורשב"א תולין לענין נתחלל, דעד כאן לא אמרינן נתחללה אלא דווקא היכא שבלעה ע"י לעיסה מקודם או לר"א בלעיסה לחודה דאז נגמרה כל הנאתו וחשיב נתחללה, אבל היכא שבלעו שלם דלא נגמרה כל הנאתו, דדרך הנאת אכילה היא בלעיסה, לא אמרינן נתחללה, וכדאמרינן בתולין (ד' ע"א ע"א) נהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מחזי חזי, ופירש"י שם אם בלע חתיכה קטנה ולא לעסה חזי למי שלא ידע שלעמה, וכיון שחזיא לאכילת אדם לא חשיב נתחללה, ויעוין תוס' כתובות (ל' ע"ב) ד"ה לא צריכה: וע"פ חלוק זה יהי' מתורץ הכל בעז"ה, דשפיר כתבו התוס' והרשב"א בתולין, דאף בעודנו במעיו אסור לטמא, היינו משום דקרא סתמא כתיב ויכול לאכול תרומה אתר שקיה"ת אף ע"י בליעה, ומוכת מזה דטהרה בלועה אינה מטמאה, וניחא ג"כ מה שכ' הרשב"א בשבת דהא שם כתב בהדיא שנמאסו אוכלין שבפיו משעה שלעסן, הרי דווקא ע"י לעיסה ואז שפיר לא חששו לטומאתן כ"כ, אבל היכא שבלעו שלם שפיר תשוב לא נתחלל, ואסור לטמאותו מדאורייתא ושפיר כתב הרשב"א כמו התוס' בתולין וכמו שנתבאר, ואף שדעת התו"י וביומא (ד' פ"א) ובמנחות (ד' ס"ט ע"א) שהבאתי דבתר מה נתחלל אף על ידי בליעה, מ"מ לדעת התוס' בחולין והרשב"א שפיר יש לחלק כנ"ל: ומאי דאמרינן בחולין אכל כזית והקיאו דחייב אפשר ג"כ ע"י לעיסה, כיון דלדידיה חזי דלדידיה לא מאיס שפיר חייב, משא"כ בתרומה חשיב נתחלל היכא דבהיתרא נתחלל, וזה מוכרת בדעת התוס', ועיין תוס' ישנים יומא ומנחות, והנלע"ד כתבתי: ד. א) והנה רש"י ז"ל בשבת שם ד"ה ופסיל להו כתב וז"ל: והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומותי, לפיכך גזרו באוכל אוכלין טמאין שלא יהי' רגיל אצל תרומה עכ"ל. והמהרש"א שם תמה דעדיפא מיניה הוי צריך לפרש משום דקאכיל תרומה טמאה שהיא במיתה, יעו"ש. והנה מש"כ המהרש"א דאוכל תרו"ט במיתה אגב חורפיה לא עיין, דבהדיא מבואר ביבמות (ד' ע"ג ע"ב) דתרו"ט אינה אסורה אלא בעשה, ודווקא בטומאת הגוף איכא מיתה אבל לא בטומאת תרומה, וכעין זה תמה הגרע"א בגליונו על רש"י בכורות (ד' י"ב ע"ב), שפירש ג"כ דתרו"ט היא במיתה וכן התוס' בע"ז (ד' ס"ו ע"ב) כתבו דהשותה תרו"ט הוא במיתה וזה תמוה מאד והגרע"א ז"ל הניח בצע"ג, ולפנינו ניישב קצת דברי רש"י בכורות שם, אבל דברי מהרש"א כאן תמוהים וכבר תפש עליו בזה הגאון בעל פניי"ה ז"ל והגאון הצל"ח ז"ל בחידושיהם לשבת כאן, אולם קושיתו של מהרש"א ז"ל באמת עצומה מדוע לא פירש"י משום איסור אכילת תרו"ט שאסורה בעשה: ולענ"ד נראה לתרץ בהקדם מה שהקשה הר"ן בחדושיו על שבת כאן על הא דאמרינן זימנין דשתי משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה, והקשה הר"ן הא אין משקין ראויין לטמא אחרים אלא א"כ יש בהם רביעית. וכיון שכן