מרחשת חלק א רח

הוא ג"כ משום דא"א חע"א וכדעת התוס' ולא משום דחשיבה מחוללת ואינה קדש עוד, והא דכתב הרמב"ם ז"ל שאינה קדש ע"כ הכוונה שאינה קדש לאכילה כלומר שאסורה לאכילה מקודם ולא משום דמחוללת היא, וכד נדייק לשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל נראה בהדיא דא"ל ג"כ דמשום א"א חע"א נגעו בה, שהרי כתב וז"ל: וכהן טמא שאכל תרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קודש, עכ"ל, ואם נאמר דמשום דמחוללת היא ע"כ אין עליה איסור דטומאת הגוף א"כ מה זה שכתב ואע"פ שהיא בלאו – איזה לאו יש כאן, דהא אין כאן אלא עשה דתרומה טמאה וכמו שכ' להלן ד"ב, אלא ע"כ דבאמת איכא עליה איסור דטומאת הגוף ג"כ אלא שאינו חל משום שא"א חע"א, וע"כ כתב שפיר ואע"ג שהוא בלאו אינו לוקה כדין כל א"א תע"א דרביע עליו איסור אבל אין לוקין עליו משום דא"א חע"א, וזה ברור ומדוייק בלשון הרמב"ם ז"ל: שוב אחרי עיוני מצאתי דין זה מפורש בירושלמי רפ"ב דבכורים דזר שאכל תרומה טמאה הוא במיתה וז"ל הירושלמי: מתניתא מסייע לר"י אוכלי תרומה בזדון. טהור שאכל טהור, וטמא שאכל טמא, וטהור שאכל טמא, וטמא שאכל טהור במיתה, אוכלי תרומה בכהנים טהור שאכל טהור כמצותו, טהור שאכל טמא בעשה, טמא שאכל טהור וטמא שאכל טמא בל"ת. וכו' עכ"ל הירושלמי. הרי מפורש דזר האוכל תרו"ט אף טהור שאכל טמא במיתה וזה ברייתא מפורשת דלא כהרשב"א ז"ל, ומה שכתוב בירושלמי אוכלי תרומה בזדון הוא ט"ס וצ"ל בזרים, וכן מצאתי אח"כ בתוספתא פ"ו דתרומות דשם ג"כ איכא הברייתא הזאת ושם היא כתובה כהוגן כמו שהגהנו: ושוב הראני חכם אחד שהרמב"ם העמיק דין זה דירושלמי בפ"י מה"ת ה"ו שכתב וז"ל: זר שאכל תרומה בזדון בין שהי' טמא בין שהי' טהור בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל תרומה טמאה חייב מיתה ביד"ש ולוקה על אכילתו וכו' וכן העתיק הרמב"ם ז"ל דין זה ברפי"ט מה' סנהדרין, ויעויין בלח"מ שם שעמד שם במקצת דברינו, אולם לפמש"כ דבריו שם תמוהים ודחויים ואישאמיטתיה הירושלמי והתוספתא הנז' אשר ממנו נובעים דברי הרמב"ם ז"ל: ט) ואחרי עיוני ראיתי שכן מתבאר דין זה מגמרא דילן פסחים (ל"ב ע"ב) לפי פירוש רש"י ז"ל שם, דהתם תנינן דהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ובמזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים, ובגמ' שם מוקמינן לה כר"נ בן הקנה דכרת פוטר מתשלומין, ושיטת רש"י ז"ל שם דהא דפוטר שם מתשלומין אינו משום כרת דחמץ, משום דמיירי בשוגג דחמץ ואין הפטור רק משום מיתה ביד"ש דתרומה, דמיתה ביד"ש פוטר מתשלומין כמו כרת. ומתניתין דבמזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים הפירוש הוא במזיד דתרומה ופטור משום מיתה דתרומה, והא במשנה שם אמרינן דפטור ג"כ מדמי עצים ופירש"י דמדמי עצים היינו אם הוא תרומה טמאה יעו"ש במשנה, הרי בהדיא דאף בתרומה טמאה איכא מיתה לזר האוכלה, דאי לאו"ה לא הוי פטור מדמי עצים וז"ב ומבואר, אלא שאין הכרת מכאן להקשות על הרשב"א ז"ל מסוגיא אשר מפורש בה דחייב מיתה בזר האוכל תרו"ט, דאפשר דהרשב"א ס"ל כדעת התוס' פסחים (כ"ט ע"א) דהפטור הוא משום כרת דחמץ ולא משום מיתה דתרומה, וא"כ אין ראיה מכאן כלל: וליישב דברי הרשב"א נראה לפמש"כ לעיל לצדד דזה תלוי בשני התירוצים שבגמ' חולין לפי התירוץ הראשון ממעטינן מומתו בו דאין כהן חייב עליה משום טוה"ג משום דמחוללת היא. ולפ"ז א"ש דעת הרשב"א ז"ל ולק"מ. דע"כ הירושלמי לית ליה להמעיט דומתו בו, דהא בסיפא באוכלי תרומה בכהנים דטמא שאכל טמא וטמא שאכל טהור שניהם בל"ת, הרי דמשוה דין טמא שאכל טמא לדין טמא שאכל טהור ולית ליה דרשת תלמודא דידן דממעט לטמא שאכל טמא מקרא דומתו בו, וכיון דלית ליה להירושלמי דרשת דמחוללת וס"ל דתרומה טמאה לא מיקרי מחוללת שפיר א"ל ג"כ דתרומה טמאה איכא עליה משום זרות, משא"כ לתלמודא דידן דממעטינן לה מומתו בו דמחוללת, ולפי מש"כ לעיל הוא משום דמחוללת היא, ולא משום דאין איסור חע"א, שפיר כתב הרשב"א ז"ל דגם משום זרות ליכא עליה, ואף שלפי דעת התוס' בסנהדרין ובחולין יש לתרץ דהירושלמי לא פליג עם תלמודא דידן, והירושלמי והתוספתא איירי בנטמא הוא תחלה דליכא משום א"א תע"א, אבל לדעת הרשב"א ז"ל ולפי מש"כ דהוא מפרש דהמיעוט דומתו בו אתי לגלות דאין לוקין על טוה"ג בתרו"ט משום דמחוללת היא שפיר מוכח דהירושלמי פליג עם גמרא דידן וע"כ אין תפיסה על הרשב"א ז"ל מכח הירושלמי והתוספתא, אבל כבר הוכחתי לעיל דאי אפשר לומר דתרומה טמאה תהי' מחוללת, מדמחייב זר האוכלה קרן וחומש, וצע"ג ליישב דעת הרשב"א ז"ל בזה: אחרי כתבי דברי אלה וחפשי בספרים הנה והנה מצאתי כי קדמני במקצת דברי השעה"מ בפי"ז מה' א"ב ה"ח ועיין שם במה שדחה דברי הלח"מ ככל החזיון והדברים שכתבתי. ומצאתי עוד שבטעם המלך שם בסוף דבריו הביא ג"כ בשם חכם אחד הראי' שהבאתי מגמ' פסחים (ל"ב ע"א) לפי שיטת רש"י ז"ל, אבל לא זכרו כולם את הירושלמי והתוספתא שהבאתי: ודע שט"ס הוא בירושלמי ותחת שניהם בל"ת צ"ל שניהם במיתה, כמבואר שם בירושלמי דבטומאת הגוף כולי עלמא מודים דאיכא מיתה, ויעוין בפנ"מ שם: ג. א) ובמה שכתבתי לעיל לפרש דעת ר"א במשנה תרומות דכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם דא"ל לר"א דיגמור, דהטעם הוא משום שכבר נתחללה בהיתר, וע"כ אין עוד אסורה לזר ולטמא וכמבואר כ"ז לעיל, אבל יקשה א"כ מאי טעמא דר' יהושע דא"ל דיפלוט וכן פסק הרמב"ם ז"ל, וכמו כן איתא בנדה (י"ג ע"א ודף מ' ע"א) היה אוכל את התרומה והרגיש שמדעזעו אבריו אוחז באמתו ובולע, יעו"ש, משמע דווקא בכה"ג אבל בלאו"ה אסור לבלוע את התרומה אף שכבר נתחללה בהיתר, וקשה הא בכריתות מבואר דהיכא דנתחללה אינה עוד קדש ומותרת לזר, והרמב"ם ז"ל פסק כברייתא דכריתות ואעפ"כ פסק כר"י דיפלוט וכן כברייתא דנדה דמשמע דאסור לבלוע את התרומה אף שכבר נתחללה בהיתר: ואפשר לומר דהא דא"ל לר' יהושע דיפלוט אינה אלא רק מדרבנן. אף דבאמת מדאורייתא נתחללה מ"מ גזרו בה רבנן ואסורה לטמא ולזר, ואף דבברייתא מתיר להתעגל בב"ב ישראל, אלמא דאף איסור דרבנן אין כאן, י"ל לפ"מ שכתבו התוס' בכמה דוכתי דסיכה כשתי' אינה אלא מדרבנן, ע"כ כיון דכל איסור סיכה אינו אלא מדרבנן, ע"כ כה"ג בנתחללה דהוי ג"כ רק איסור דרבנן לא גזרו רבנן: ב) ונראה דזה כוונת התוס' ביומא (ט"ו ע"א) ד"ה דתנן, שהביאו ראי' דסיכה כשתי' אינה אלא מדרבנן מהא דכריתות דכהן שסך ב"ב ישראל מתעגל בו ואינו חושש ואם הוי מדאורייתא הי' אסור בכל ענין אלא מדרבנן יעו"ש, ודבריהם תמוהים דאדרבה משם מוכת להיפך דהא אמרינן שם הטעם משום שכבר נתתללה, ועוד אם נימא דהטעם הוא משום דסיכה כשתי' אינה אלא מדרבנן. א"כ קשה טובא מאי מקשה שם על הא דתניא כה"ג שנטל משמן המשחה שבראשו