מרחשת חלק א רז

בירושלמי הביאו הר"ש והטעם הוא משום דהתחיל בהיתר, יעו"ש. ובאמת אין לזה כל טעם: מה מועיל מה שהתחיל בהיתר כיון שעתה נעשה איסור ומה היא סברת ר"א בזה, אולם לפמש"כ לעיל לחלק דבתרומה אם נהנה בהיתר שוב נתחללה ואין עליה איסור אבל אם נהנה באיסור לא נתחללה ויש עליה איסור תרומה, לפ"ז תתפרש המשנה כמין חומר, דהיינו טעמא דאם התחיל בהיתר א"כ כיון שלעסה נתחללה התרומה, כמו שכ' התו"י שם ביומא וכקושית התו"י בכתובות שהבאתי לעיל כיון שלעסה נתחללה התרומה, וע"כ אמר ר"א דיגמור שאינה עוד אסורה משום תרומה כיון שנתחללה בהיתר, משא"כ טמא היית וטמאה היתה דהתחיל באיסור לא נתחללה, עוד דע"י איסור לא אמרינן נתחללה ועדיין באיסורא קיימא ע"כ מודי ר"א דיפלוט וכמו שהביא הר"ש שם, וזה טוב מאד בביאור משנה זו ויש לזה טעם נכון ע"פ יסוד הגמרא דכריתות: ולפי מה שכתבתי ראי' ג"כ ממשנה זו דמחלקינן בין נהנה באיסור או נהנה בהיתר כדעת רש"י, הכ"מ והמל"מ: ד) ולכאורה נראה ראי' להיפך דבתרומה טמאה חשובה מחוללת אף לפמש"כ דבאיסור הוי, דהא אמרינן בסנהדרין (ד' פ"ג ע"ב) דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינה במיתה מטעם דמפרש דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת, יעו"ש. הרי בהדיא דתרומה טמאה חשובה מחוללת ומהאי טעמא כהן טמא אינו לוקה עליה משום טומאת הגוף בת"ט, משום דמחוללת היא והרי זה ראי' ברורה מכאן דתרומה טמאה חשובה מחוללת ואין עליה עוד קדושת תרומה, ושפיר כתב הרשב"א ז"ל דגם זר אינו לוקה עליה משום זרות כמו כהן טמא אינו לוקה עליה משום טומאת הגוף, וזה לכאורה ראי' ברורה לדעת הרשב"א ז"ל: אבל באמת המעיין בחולין (ד' קי"ג ע"ב) אשר שם ג"כ הובא דין זה יראה אדרבה ראי' להיפך משם, דהתם מקשינן על שמואל וסבר שמואל איסור חל על איסור והאמר שמואל משום ר"א מניין לכהן טמא שאכל ת"ט שאינו במיתה – שאמר ומתו בו כי יתללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת, איבעית אימא קסבר שמואל בעלמא איסור חל על איסור ושאני התם דמיעט רחמנא ומתו בו, איבעית אימא בעלמא קסבר שמואל א"א חע"א ושאני הכא דרבי רחמנא גדי, ואיבעית אימא הא דידיה הא דרביה, עכ"ל הגמ' בתולין. הנה לפנינו הא דממעטינן דתרומה טמאה אין חייבין עליה משום טומאת הגוף לא משום דמחוללת היא, רק מטעם שאין איסור חל על איסור, ונהפוך הוא דמבואר מכאן דאי לאו דאין איסור חל על איסור הוי כהן לקי עליה משום טומאת הגוף, הרי מוכח להיפך דאכתי ת"ט בקדושתה קיימא ולא חשובה מחוללת משום טומאתה. וקושיא עצומה מזה לדעת הרשב"א ז"ל שכתב שפקע ממנה איסור זרות והרי מתבאר מכאן דאי לאו אין איסור תל על איסור הוי כהן לקי עליה משום טומאת הגוף: ה) אולם ליישב דעת הרשב"א ז"ל מסוגיא דכאן נלע"ד דבאמת דין זה תלוי בשני התירוצים שבחולין כאן. דלתירוץ השני דבעלמא קסבר שמואל אין איסור חל על איסור ושאני הכא דרביא רחמנא גדי, וכן לתירוץ השלישי: הא דידיה הא דראיה וס"ל דטעמא דאין כהן חייב משום טומאת הגוף בתרו"ט הוא משום דא"א תע"א, א"כ ע"כ לית לן דתרו"ט חשובה מחוללת, אבל לתירוץ הראשון שבגמ' דבעלמא קסבר שמואל אחע"א ושאני הכא דמיעט רחמנא ומתו בו אין הפירוש כפי פשוטו דבתרומה גלי רחמנא דא"א חע"א, אבל הכוונה היא באמת דמיעט רחמנא מקרא דומתו בו דאינה חשובה עוד תרומה קדושה וחשיבא מחוללת, ולא משום שא"א מע"א, אלא שאינה חשובה עוד תרומה ואין כהן חייב עליה עוד משום טומאת הגוף, וזהו שמיעטה תורה מומתו בו וכמו דדרשינן מהאי קרא גופא בכריתות שם, דתרומה שנתחללה אין עוד עליה איסור זרות, ולפ"ז שפיר כתב הרשב"א ז"ל גם בזה הדין כן כיון שמחוללת היא, וחד טעמא הוא בזר ובטומאת הגוף, ונמצא דין זה שכתבנו תלוי בשני התירוצים שבגמ': ועפ"ז מיושב קושית התוס' בחולין (ד' ק"א ע"ב) ד"ה תלמוד דליגמר מתרומה דאין איסור חע"א, אולם לפמש"כ לא מן השם הוא ולא דנתמעט מומתו בו דאין איסור חל ע"א אלא דנתמעט דאין עליו עוד קדושת תרומה ואינה ענין לאיסור חל ע"א: ו) אחרי כתבי מצאתי להתוס' בסנהדרין (פ"ג ע"ב) דלשיטתייהו אזלי שכתבו שם ד"ה פרט דהא דממעטינן תרו"ט דלא לקי כהן עליה משום טומאת הגוף הוא מטעם דא"א חע"א ולא משום דמחוללת ומה"ט כתבו דאם נטמא הכהן תחלה שפיר לקי עליה משום טוה"ג וכן כתבו התוס' בחולין (ק"א ע"א) ד"ה דנטמא בתירוצם השני, ולשיטתייהו אזלי דאית להו דומתו בו ממעטינן דא"א חע"א וע"כ הקשו שפיר דליגמר מיניה וכן היא ג"כ דעת הריטב"א בחולין (קי"ג ע"ב) כדעת התוס': ואף שתרצנו דעת הרשב"א, עכ"פ מצינו תנא דמסייע לי הם בעלי התוס' והריטב"א ז"ל דס"ל דתרו"ט לא חשיבה מחוללת, ושפיר כתבתי דזה לוקה עליה משום זרות ולא פקעה ממנו קדושת תרומה: וביבמות (צ' פ"א) וברש"י שם ד"ה תרומה טמאה כתב וז"ל: כהן טהור קאי עלה בעשה בפ' הערל וכהן טמא קאי עלה במיתה דלא חלק הכתוב לגבי טוה"ג בין קדשים טהורים לקדשים טמאים, עכ"ל. ודבריו ז"ל בזה תמוהים, דהא קימ"ל דכהן טמא שאכל תרו"ט אינו במיתה וכמו שהבאתי ולית מאן דפליג וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכבר תמה ע"ז הגאון רע"א בגליון על הש"ס: אבל באמת אינה קושיא כלל, דרש"י ז"ל לשיטתו בכריתות דבאיסור לא חשיבה מחוללת ומה"ט תרו"ט לא חשיב ג"כ מחוללת, והא דממעטינן תרו"ט ממיתה שבטומאת הגוף אינה אלא משום שאין איסור חע"א ולא משום דמחוללת וכמו שנתבאר לעיל, ולפ"ז שפיר כתב רש"י דחייב מיתה, אף דממעטינן מומתו בו, ז"א אלא היכא שנטמאה היא תחלה דא"א חע"א, אבל בנטמא הוא תחלה שפיר חייב עליה משום טוה"ג, וכמו שכתבו התוס' בחולין ובסנהדרין שהבאתי לעיל, וזה ג"כ דעת רש"י ז"ל: ז) אולם מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' תרומות ה"א לכאורה משמע דתרו"ט חשובה מחוללת שכתב וז"ל: וכהן טמא שאכל תרו"ט אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה שאינה קודש, עכ"ל. הרי דנסיב לטעמא דאינו לוקה משום שאינה קדש ולא משום דא"א חל ע"א, וכדעת הרשב"א ז"ל. ולכאורה ג"כ מוכח כן מהא שסתים לה הרמב"ם ז"ל ולא כתב לחלק בין אם הוא נטמא תתלה או היא כמו שכ' התוס' לחלק, משמע מזה דטעמו משום דהוי מחוללת ולא משום דא"א חע"א וכמו שכ' לדעת הרשב"א ז"ל: אבל לענ"ד קשיא טובא איך נוכל לאמר דתרו"ט לא איקרי קדש. דהא תנן במס' תרומות ומייתי לה בגמ' פסחים (ל"ב ע"א) דאחד אוכל תרומה טהורה ואחד אוכל תרומה טמאה משלם קרן וחומש, ואם נאמר דתרומה טמאה לא איקרי קדש א"כ איך קרינן ביה ואיש כי יאכל קדש בשגגה הא לאו קדש היא ונפקע ממנו איסור זרות, וכיון דחזינן דמשלם קרן וחומש ע"כ דקדש איקרי וקרינן ביה ואיש כי יאכל קדש, א"כ ממילא קרינן ביה וכל זר לא יאכל קדש וזר לוקה עליה כמו שמשלם קרן וחומש: ח) לזה נראה לענ"ד דודאי גם הרמב"ם והרשב"א מודים דתרו"ט איקרי קדש, והא דממעטינן מומתו בו