מרחשת חלק א רו

ב. א) אולם מה שכתבתי לעיל דבתרומה טמאה איכא תרי איסורי לישראל משום זרות ומשום טומאה, ראיתי כעת להרשב"א ז"ל בשבת (ד' צ"א ע"א) שכתב אגב אורחא דסוגיא שם דתרומה טמאה אף זר אינו לוקה עליה ואינה אלא בעשה כמו לכהן, ולפ"ז נסתר כל בניני מה שכתבתי לעיל – אולם דבר זה שכתב הרשב"א הוא דבר חדש והוא לכאורה מרפס איגרי, דמהיכי תיתי נאמר דמשום דנטמאה ונאסרה גם לכהן פקע ממנה איסור זרות, הא איסור זרות הוי קודם, וכי משום שנאסרה גם לכהן משום טומאה אין עליה איסור זרות, וע"כ ראיתי להאריך בזה: ונראה למצוא טעם לדברי הרשב"א אלו דיש להם מקום נאמן בגמ' דכריתות (ד' ז' ע"א) דאמרינן שם כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש משום ומתו בו כי יחללוהו כתיב כיון דחלל הא מיתחיל יעו"ש בגמ': הנה מבואר לנו מזה דכל שנתחללה התרומה שוב אין איסור זרות, לפ"ז בתרומה שנטמאה כיון שנתחללה ע"י הטומאה כדאמרינן בחולין (ד' קי"ג ע"ב) פרט לזו שמחוללת ועומדת הרי דתרומה שנטמאת חשיבא מחוללת, וכה"ג אמרינן בפסחים (ד' פ"ב ע"ב) הואיל ואיתעביד בה עובדין דחול וכו' יעו"ש, הרי לנו דטומאה מחללת את התרומה, וכיון שנתחללה התרומה שוב פקע ממנה איסור זרות כמו בשמן שסך כהן, וזה יסוד נאמן ונכון לדעת הרשב"א ז"ל: ב) אולם אף שמצאתי מקור נאמן אשר ממנו נובעים דברי הרשב"א ויסוד קיים אשר עליו דבריו הטבעו, מ"מ לענ"ד דבר זה אינו מוסכם לכו"ע, דביומא (ד' פ"א) בהא דאמרינן שם זר שבלע שיזפין של תרומה והקיאן דהשני אינו משלם אלא קרן, וכתבו התו"י שם בשם הר"ח כהן דטעמא שאין השני משלם אלא קרן הוא משום שנתחללה בבליעת הראשון ואינו חייב עליו עוד משום תרומה כדאמרינן בכריתות בשמן של תרומה שסך כהן שב"ב ישראל מתעגל בו ואינו חושש, וכתבו שם עוד התוס' שאין נראה לחלק בין סך בה כהן שנעשה הדבר בהיתר לבלעה זר, דשמא אכתי קאי באיסורא וכו' עכ"ל התוס', הרי שהתוס' אסקי אדעתייהו לחלק בין שנתחלל בהיתר ובין שנתחלל באיסור, אלא שכתבו שאין נראה לחלק כן, אולם אף שלהתוס' אין נראה לחלק כן, מ"מ מצאנו לרש"י ז"ל על אתר בכריתות שם ד"ה כהן וז"ל: כהן שסך א"ע שמן וכו' אלמא כיון דבטלה בהיתרא בטלה וכו' עכ"ל, הרי בהדיא שרש"י ז"ל דייק כיון שבטלה בהיתרא בטלה, אלמא דווקא משום שנתחללה בהיתר אבל אם נהנה באיסור לא אמרינן דנתחללה ונפקע ממנה איסור זרות, ומה שלא נראה להתוס' נראה לרש"י ז"ל בהדיא לחלק כן, ובאמת שזה נכון מאד, ובזה מיושב ג"כ קושית התו"י בכתובות (ד' ל' ע"ב) כיון שלעסה קנייה מתחייב בנפשיה לא הוי עד דבלעה, והתו"י הקשו מכריתות וא"כ נתחללה התרומה בלעיסתו, ובאמת לפי מה שכתבו התוס' לחלק ולפמש"כ כן דעת רש"י ז"ל דהיכא דבאיסור לא אמרינן נתחללה א"ש, דשם שפיר בזר לא נתחללה ועדיין באיסורא קיימא, וכן כתב הכ"מ בפי"א מה' תרומות ה"ח על דין זה דסך וז"ל: וזה הטעם לכל מה שנזכר למעלה כיון שנהנה בהיתר הותר אח"כ ליהנות באותו שמן עצמו, עכ"ל, וכן כתב המל"מ שם לדייק מדברי הכ"מ דדווקא אם נהנה בהיתר נתחללה אבל לא באיסור, ויעו"ש שכתב שכן גם דעת הרמב"ם ז"ל, ומצדד שם לומר שגם בטבל הדין כן, יעוש"ה. הרי חזינן שדעת רש"י, כ"מ והמל"מ וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל לחלק בין היכא שנהנה בהיתר ובין היכא שנהנה באיסור, דאם נהנה באיסור לא אמרינן נתחללה התרומה ועדיין באיסורא קיימא: לפ"ז נלע"ד דנסתר היסוד שכתבתי לדברי הרשב"א ז"ל דכתב דזר אינו לוקה בתרומה טמאה משום דנתחללה, הא לפי מה שהבאתי חבל נביאים *מובאים בסגנון אחד דע"י איסור לא נתחללה, לפ"ז כיון דאסור לטמא תרומה כדאיתא בבכורות (ד' ל"ד ע"א) משום משמרת תרומותי ודעת התוס' בזבחים (ד' ל"ג ע"ב) דטמא הנוגע בתרומה לוקה כמו שכ' המל"מ פי"ב מה' תרומות ה"א, יעו"ש, עכ"פ אסור לטמאות התרומה, ואף אם נטמאה ממילא ע"י איזו סבה מ"מ חשיב ג"כ באיסורא וכמו שכ' רש"י ז"ל בחולין (ד' קי"ד ע"ב) דכל שתעבתי לך דאף ע"י עכו"ם או קטן ג"כ חשוב תועבה, אלמא דנקרא תועבה ואיסור אף אם נעשה ע"י מי שאינו מצווה על זה, והנ"מ חשיב איסור אף אם נטמאה ממילא מ"מ הטומאה בעצמה איסורא הוי, לפ"ז לפמש"כ דע"י איסור לא אמרינן נתחללה הנ"מ תרומה טמאה דחשיב ע"י איסור כמוש"כ לא חשיב נתחללה ועדיין באיסורא קיימא וזר חייב עליה משום זרות, ודעת הרשב"א שכתב דאף ע"י טומאה פקע איסור זרות אפשר משום דאיהו אית ליה כשיטת הר"ח כהן בתו"י יומא שם דגם ע"י איסור חשוב נתחללה, אבל לפי דעת הני רבוותא שכ' דע"י איסור לא חשיב נתחלל הנ"מ בתרומה טמאה לא חשוב נתחלל וזר לוקה עליה משום זרות, ושפיר כתבתי לעיל דבתרומה טמאה איכא תרי איסורי ומשום זרות ג"כ וכמו שנתבאר: ג) ובזה נלע"ד לפרש מה דתנן במס' תרומות פ"ח ה"ב וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם וכו' ואמרו לו נטמאת ונטמאת התרומה ר"א אומר יגמור ואם אמרו ליה טמא היית וטמאה היתה התרומה מודה ר"א דיפלוט כמבואר בירושלמי לישנא גם מלצאת ידי שמים פטור כמש"כ התוס' שם, וא"כ ה"נ כיון שנתבטל הרי הוא כמו שנאכל ועבר מן העולם. וצ"ל דהטעם דמשלם משום דמשתרשי ליה וכמו דאמרינן בחולין שם דהיכי דמשתרשי ליה מחויב לשלם, וה"נ משתרשי ליה וע"כ מחויב להרים, ויעוין בכורות (כ"ב ב') ברש"י שם דאם לא ירים יוכל ליתן דמיהם ויעו"ש בתוס': אולם הר"ן הקשה על דין זה דמשתרשי ליה מהא דאמרינן לא הספיק ליתן לו עד שצבעו פטור משום מזיק וכו' אע"ג דמשתרשי ליה, וע"כ כתב הר"ן דלא אמרינן משתרשי ליה אלא היכי שלא הפקיע הוא המצוה, וע"כ עדיין נשארה מצותה עליו ומחוייב לשלם היכי דמשתרשי ליה, דמה לי הן מה לי דמיהן, אבל במזיק או באכלן או בצבעו כיון שנתכוון להפקיע המצוה והמצוה נפקעה ממנו שוב אין כאן חיוב, משום דהמצוה נפקעה ממנו, וחיוב ממון אין כאן, יעו"ש. לפי"ז נלע"ד לפמש"כ דכל עיקר מאי צריך להרים הוא משום דמשתרשי ליה והמצוה לא נפקעה ממנו משום דלא הפקיע המצוה בידים דנפלה ממילא ונתבטלה, וע"כ היכא דמשתרשי ליה מחוייב עדיין דהמצוה עוד עליו, אולם כל זה הוא בעצמו דמחוייב במצות נתינה וע"כ חלה עליו המצוה עדיין, אבל ביורש לפ"מ דקימ"ל בחו"מ סי' רע"ח דטובת הנאה אינה ממון ואין יורש יורשה. ולפ"ז כיון דאין יורש יורש טובת הנאה שוב נפקעת המצוה מהיורש ואין חלה עליו מצוה דונתת והוי ככל אדם, ואין לו בה שום זכות ושום מצוה, וכן כתב הקצוה"ח שם דאין המצוה דונתת על היורש, וכיון שאין מצות נתינת תרומה על היורש לפ"ז ביורש שנפלה תרומה ונתבטלה אינו מחוייב עוד להרים כיון שאין עליו מצוה אינו מחוייב אף במשתרשי, וכמו שכתב הר"ן, וממילא הוי בו הדין כמו במזיק ואוכל מת"כ דפטור מלשלם אף במשתרשי ליה, ולפ"ז ניחא מאי דקשיא לן לוקמא ביורש משום דכאן אמרינן דתמכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה, אלמא דמחוייב להרים, וע"כ אינו ביורש. ודו"ק: * מתנבאים