מרחשת חלק א רד

סימן נב א. נדרים (נ"ט א) והרי תרומה דמצי למיתשל עלה ותנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין תירקב הא למאה תעלה, ויעוי' בפי' הרא"ש שם שהקשה אמאי לא פריך מהרבה משניות דתרומה עולה בק"א. ולענ"ד נראה ליישב דהקושיא היא דווקא מכח משנה זו, דהנה הרא"ש כתב עוד שם דמשו"ה ס"ד דתרומה דשיל"מ היא משום דשם תרומה פקע ע"י שאלה אף דע"י כן הדרא לטיבלא, יעו"ש, וגם זה צריך ביאור: א) והנראה לי בזה במה שיש לחקור בעיקר הסברא דטבל חשוב דשיל"מ ע"י זה שיכול להפריש עליו ממקום אחר, דלפי מה שכתב רש"י ז"ל בביצה (ד' א') הטעם דדשיל"מ לא בטיל הוא משום דאמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר יעו"ש, ובטבל דאף אם יפריש עליו ממקום אחר מ"מ הא לא יפריש עליו ממקום חיוב דאורייתא משום דמדאורייתא בטל גם דשיל"מ ברובו, וע"כ יצטרך לפרוש עליו ממקום חיוב דרבנן וכמו דאיתא להדיא במנחות (ל"א א'), וכמו שכתב הרא"ש כאן (נ"ח א') ד"ה כ"ד יעו"ש, א"כ מאי תאכלנו בהיתר יש כאן כיון דאיסור דאורייתא לא יתקן מידי ואכתי צריכין אנו לבטול, וגם איסור דרבנן אינו מתקן רק אם נאמר דלא יבטל אבל אם היינו אומרים דיבטל ברוב אז גם איסור דרבנן לא היה יכול לתקן מכיון דליכא כאן איסור כלל שוב הוי פטור גמור ולא יוכל להפריש עליו גם ממקום חיוב דרבנן משום דהוי מן החיוב דרבנן על הפטור, וא"כ מנלן לאחוז את החבל מצד זה ולאמר מקודם שלא יהיה בטל וע"י כן יהי' תיקון לאיסור דרבנן, אדרבה נאמר שבטל ולא יהיה תיקון כלל, כיון דע"י זה עכ"פ איסור דאורייתא לא יתקן מידי וכאמור, ומה שתאכלנו בהיתר שייך כאן כיון דאינו מתקן מידי את האיסור, ומה שמפריש עליו ממקום אחר הוא רק אחר שאמרו חכמים דלא יתבטל, אם היינו אומרים שיתבטל לא הי' תיקון גם בעציץ שאינו נקוב וכדומה: ב) אולם יש לנו לאמר בזה דבר חדש דהא דדשיל"מ אינו בטל לאו דווקא בשיש לו היתר אחר התערובות, אלא אפי' אם אחר התערובות אין לו היתר מ"מ כיון שקודם התערובות היה לו היתר חשוב ג"כ דבר שיש לו מתירין, וע"כ טבל חשוב דשיל"מ אף דעתה אחר התערובות אין לו עוד היתר, וכמו שנתבאר, מ"מ כיון דקודם התערובות כשהיה בעין היה להטבל צד היתר חשוב דשיל"מ ואינו בטל, ואסברא לן לפמש"כ הר"ן בנדרים (נ"ב א') דעיקר הטעם דדשיל"מ אינו בטל הוא משום דהוי מין במינו משום דראוי לילך אחר דמיון ההיתר, ולפ"ז יש לומר דגם כה"ג דיש לו היתר קודם התערובות חשוב שוין בדמיון ההיתר והוי מין במינו ולא בטל: אולם דבר זה נסתר לכאורה מסוגית הגמ' דב"מ (נ"ג א') דמע"ש בטיל ברובא, באיזה מע"ש אמרו במע"ש שאין בו שו"פ, ואם איתא לדחזקיה וכו' עד דמשני הדר הו"ל דרבנן ודאורייתא ולא מצטרפי, יעו"ש, והא התם נמי קודם שנתערב היה לו היתר ע"י תקנת חזקיה אעפ"כ אמרינן כיון דאחר שנתערב ליתא עוד לתקנה זו תו לא חשיב דשיל"מ. ומבואר מזה דכל שאין לו היתר עכשיו אחר התערובות לא חשוב דשיל"מ אף דקודם התערובות היה לו היתר, ומלבד שיקשה מזה לדברינו יש עוד להקשות מזה על סברת הר"ן הנ"ל, דלפי סברתו באמת אין לחלק בין אם יש לו היתר קודם התערובות או אחר כן כיון דמ"מ שוה הוא בדמיון ההיתר תו הו"ל דשיל"מ: ג) ואומר אני ליישב כל זה ע"פ מה שהקשה הנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' נ"ג לפמש"כ הר"ן דהא דדשיל"מ לא בטל הוא משום דהוי מין במינו לרבנן ולא בטל א"כ לפמש"כ התוס' בכ"ד דלר"י ביבש ביבש גם מין במינו בטל, לפ"ז הי' ראוי גם לרבנן יבש ביבש דיתבטל אף דהוי דשיל"מ משום דמין במינו ביבש בטל, והנכון בזה מה שהבאתי בקונטרס ''מנחת חנוך'' לתרץ זה, דהענין הוא שיש שני סברות בהא דדשיל"מ אינו בטל האחת היא סברת הר"ן משום דהולכין אחר דמיונם בהיתר ועוד סברת רש"י ז"ל בביצה ד' משום דעד שתאכל באיסור תאכלנו בהיתר, ויעו"ש בצל"ח, ולפ"ז יש לומר דתרויהון צריכין להדדי וגם הר"ן ז"ל מודה בסברת רש"י ז"ל, ומה שהוצריך הר"ן ז"ל לסברתו הוא דווקא בלח בלח דשם אי לאו דאמרינן משום דשוין בדמיון ההיתר והוי מב"מ לא היה שייך סברת רש"י ז"ל עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, משום דבלח בלח האיסור נתהפך להיתר לכ"ע, וע"כ אין לומר עוד עד שתאכלנו באיסור משום דאין כאן עוד איסור, וע"כ הא דלא בטל הוא מטעם אחר וכסברת הר"ן משום דדמיון בהיתר חשוב מב"מ, אבל ביבש ביבש שם הוא להיפך דסברת הר"ן ליכא כאן משום דהוי מב"מ, משום דגם לר"י מין במינו בעצם בטל יבש ביבש וכקושית הנוב"י, אבל לנגד זה יש כאן סברת רש"י י"ל עד שתאכלנו באיסור וכו' משום דביבש ביבש דהאיסור קאי בעין לא נתהפך להיתר וכשיטת הרבה פוסקים, וע"כ שפיר אמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, ולפ"ז הא דדשיל"מ אינו בטל בין לח בלח ובין יבש ביבש הוא מצד שתי הסברות: סברת רש"י וסברת הר"ן: ד) מעתה אומר אני נהי דבטבל ליכא כאן סברת עד שתאכלנו וכו' משום דלא שייך לומר תאכלנו בהיתר משום שאינו מתקן מידי אם נאמר שיבטל, ואין לנו לאחוז הדבר מצד זה לאמר מקודם שלא יבטל כדי שיהי' לו תיקון אחר ולעשות מערכה מכח הדרוש, וע"כ אי אפשר לחשוב לטבל לדשיל"מ מצד סברא זו, מ"מ שפיר הוי טבל דשיל"מ מצד סברת הר"ן, וכמו שהבאתי לעיל דמכיון דהיה לו צד היתר קודם שנתערב א"כ הו"ל דמיון בהיתר והו"ל מב"מ ולא בטיל, *) אבל לפ"ז אין זה אלא בלח בלח דבזה שייך סברת הר"ן משום דהוי מב"מ, אבל יבש ביבש אף דהוי מין במינו ג"כ בטל, א"כ טבל באמת ביבש ביבש לעולם בטל משום דלא שייך בזה סברת השניה סברת רש"י: ועפ"ז תתיישב קושית תוס' בע"ז (ע"ג ע"ב) דלמאי צריך לטעם דכהיתירו כך איסורו דבטל במשהו תיפוק ליה משום דהו"ל דשיל"מ. דלפי מה שנתבאר שפיר הוצרכנו לסברא דכהיתירו כך איסורו כדי לאסור טבל במשהו גם יבש ביבש, והבן: ולפ"ז לא קשיא מה שסתרנו דבר זה מסוגיא דב"מ דמוכח דכל שאין לו היתר עכשיו אחר שנתערב לא חשוב דשיל"מ, אף דהיה לו היתר קודם שנתערב, דלפמש"כ שם שפיר אמרינן דמע"ש בטיל ברובא דע"כ איירי ביבש ביבש דבלא"ה בעי ששים ולא סגי ברוב, וכיון דאיירי ביבש ביבש לא הוי דשיל"מ משום דלא שייך כאן סברת הר"ן וגם. לא סברת רש"י משום עד שתאכלנו באיסור וכו' כיון דאין לו עכשיו היתר וע"כ שפיר בטל ברוב: ונמצינו *) ועפ"ז סברא זו, דגם היכא שהי' לו היתר קודם שנתערב חשוב דשיל"מ מיושבת קושית הנוב"י מהד"ת על התוס' יומא (מ"ז ב') ד"ה הדר דכתבו טבל של מנחה אחר שנקמצה דלא בטל והא שם אין כאן משום דשיל"מ וגם משום היתירו כך איסורו דהא צריך שיעור קומץ, אולם לפמש"כ דאם קודם הי' לו היתר הוי דשיל"מ א"כ ה"נ קודם שנבלעה בין הידים היתה ראויה להיות מן השיריים והיתה מותרת והוי שפיר דשיל"מ ולא בטל ושם הוי לח בלח דקמח כתבו התוס' ביבמות פ"ב דהוי לח בלח משום שנתערב יפה: