מרחשת חלק א רג

בבית המדרש בעושה שלית עכו"ם שנתמעט מדין שליחות בתרומה, ואם נאמר דבכל עושה שלית לתרום הוי' ג"כ תרומה מצד המשלח, א"כ גם בעושה שלית עכו"ם נהי שאין כאן תרומה מצד השליח, מ"מ תהי' תרומה מצד מחשבת המשלח: הן אמת מגופא דקרא שמיעטה תורה עכו"ם משליחות בתרומה מקרא דאתם מה אתם בני ברית וכו' לק"מ, לפמש"כ דבשנה השליח מדרום לצפון דבזה מצד מחשבת המשלח לא מהני רק מכת השליחות ועכו"ם דלאו בר שליחות הוא לא מהני תרומתו ולא מידי וצריך קרא כה"ג, אבל מגופא דמתניתין פ"א דתרומות מ"א עכו"ם שתרם את של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה דסתמא קתני ומשמע אף בלא שינה ולא מידי ג"כ אין תרומתו תרומה, ויקשה כנ"ל: יג) אבל אחר העיון ל"ק ולא מידי שהרי שנינו בתרומות (פ"ג מ"ח) המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר וכו' עולה ואמר שלמים לא אמר כלום משום שאין פיו ולבו שוין, ויעו"ש בר"ש אף דבתרומה וקדשים מהני גומר בלבו אף שאינו מוציא בשפתיו מ"מ כששפתיו ולבו מכחישין זא"ז לא מהני מחשבתו ולא מידי: ולפ"ז אני אומר דודאי בעושה שלית לתרום הוי' ג"כ תרומה ע"י מחשבת עצמו, אולם כ"ז בעושה שלית שראוי לתרום ותרומתו תרומה מצד השליחות עצמה אז פיו ולבו שוין, שכמו שבלבו הוא רוצה שתהא תרומת השליח תרומה הכ"נ מה שאומר בפיו שיהי' נעשה שלית ג"כ מתקיים וראוי שאם יתרום השליח תהא תרומתו תרומה, נמצא פיו ולבו מסכימים לדבר אחד דע"י פיו שאומר ועושה אותו שלית תהא תרומה מצד השליחות וגם ע"י מחשבתו תהא תרומה מצד מחשבתו, א"כ שניהן שוין להיות התרומה תרומה, וע"כ כיון שבשעה שעשה אותו שלית היתה השליחות יכולה להתקיים, ע"כ אף שבטל אח"כ השליחות הוי' מ"מ תרומה מצד המחשבה כיון שבשעת עשיית השליח והמחשבה הי' ענין השליחות ראוי להעשות ע"י, אבל כשעושה שלית עכו"ם שאינו בר שליחות ושליחותו לא מהני, הרי לפי משמעות פיו ולפי מה שהוציא בשפתיו מצד שליחות אין תרומת העכו"ם תרומה, ודברי פיו שתהא התרומה נעשית ע"י שליח זה אינם יכולים להתקיים, א"כ הר"ז כמו שאומר שלא תהא תרומה דלפי משמעות פיו אין התרומה יכולה לחול, וא"כ אף שבלבו הוא רוצה שתהא תרומה מ"מ מחשבתו ל"מ כיון שאין פיו ולבו שוין, ויעוי' ש"ך סי' רנ"ח סק"ה דלא מיקרי מכחישין זא"ז רק בעולה ואמר שלמים דאי אפשר לקיים שניהן, משא"כ בשלזה, ואמר לזה שאפשר לקיים שניהן א"כ אין דברי פיו מכחישין למה שגמר בלבו בזה מתקיים מה שגמר בלבו יעוש"ה, והכ"נ בעושה שלית עכו"ם דאי אפשר לקיים שניהן השליחות והמחשבה תשוב מכחישין זא"ז ול"מ מה שגמר בלבו, משא"כ בעושה שלית בר שליחות שהרי אפשר לקיים שניהן בזה מתקיים מה שאמר בלבו, ודוק בזה כי הדברים נכונים מאד בעז"ה: ב. א) ועפ"י דרכנו נוסיף לקח ביישוב הא דנדרים (ל"ו ב') באיבעיא דתורם משלו על חבירו אי צריך דעת ורצה לפשוט מהא דתנן תורם את תרומותיו במאי עסקינן אילימא מן בעל הכרי על בעל הכרי ולדעתו דמאן, אי לדעתו דיליה מאן שווי' שלית אלא לדעתיה דבעל הכרי הא קמהני ליה דקעביד שליחותיה, אלא משלו על של בעל הכרי ולדעתו דמאן, אילימא דבעל הכרי הא קמהני ליה אלא לאו לדעתיה דנפשיה, וא"א תורם משלו על חבירו צריך דעת הא קמהני ליה אלא לאו א"צ דעת בעלים, לעולם משל בעל הכרי על בעל הכרי כדאמר רבא באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הכ"נ באומר וכו' ונתקשו בזה רבותינו הראשונים ז"ל כיון דבכל האומר הרוצה לתרום יבא ויתרום הוי שליחות לעשות תרומה, א"כ אמאי לא חשוב ג"כ שלוחו לענין מודר הנאה והוא קמהני ליה, ואם אינו נחשב שלוחו לענין מודר הנאה אמאי חשוב שלוחו לענין תרומה יעו"ש בר"ן, ולפי האמור יהיו הדברים מבוארים, דבאומר כל הרוצה לתרום וכו' אין זו שליחות וע"כ לא תשוב זה הנאה במודר הנאה, ואעפ"כ תרומתו תרומה משום דכל דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הרי יש כאן גלוי דעתו דניחא ליה בהרמתו של זה א"כ הר"ז נעשה תרומה מצד מחשבתו לבד, וע"כ בשתורם זה את תרומתו נהי דלא נעשה תרומה מצד השליחות משום דלא עשאו שלית כלל מ"מ נעשית תרומה מצד מחשבת בעל הכרי וכמו שנתבאר: ובזה נרויח לישב דקדוק התוס' שם בנדרים ד"ה משל שדקדקו אמאי נקט לעולם משל בעל הכרי וכדרבא ולא קאמר לעולם משלו וכדרבא, אבל לפי דברינו הדבר נכון ומדוייק היטב, כיון דמה שהוי' תרומה באומר כל הרוצה הוא מצד מחשבת המשלח והוא עושה אותה תרומה ע"י מחשבתו, וע"כ אין זה אלא משל בעל הכרי אבל משלו על של בעל הכרי אין בעל הכרי יכול לעשות במחשבתו תרומה התבואה של התורם, שאין אדם תורם דבר שאינו שלו ואינו יכול לקרוא שם על של חבירו: ב) ואם כנים אנו בכ"ז הייתי אומר שגם זה שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' תרומות ה"ב דהתורם שלא ברשות אם בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד, והכס"מ תמה על רבנו איך כתב דין זה, שהרי בב"מ (כ"ב א') מוקמינן לה דווקא בששוויה שלית שאל"כ לא מצי לתרום דמה אתם לדעתכם אף שליח נמי לדעתכם ויעו"ש מש"כ בזה (ויעוי' ביו"ד סי' של"א מה שטרחו הטו"ז והש"ך ליישב דברי הרמב"ם ז"ל). – לפי דברינו יש לומר דטעמו בכלך אצל יפות שתרומתו תרומה הוא ג"כ מהאי טעמא, דכיון שגילה דעתו שניחא ליה בהפרשתו של זה א"כ הוא עשה כעת תרומה במחשבתו שניחא ליה שתהא תרומה, והר"ז תרומה לא מצד איגלאי מילתא למפרע דניחא ליה בעשיית התורם והויא תרומה מצד התורם שלא ברשות, שזה ודאי אינו משום דבעינן לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, וכקושית הגמ' בב"מ שם, אלא הטעם הוא כמו שכתבתי משום שנעשית תרומה ע"י מחשבתו של בעה"ב כיון שגילה דעתיה דניחא ליה בזה: ובזה נבין ג"כ דברי הירושלמי פ"א ה"א מתרומות הביאו המל"מ שם שתרומתו תרומה מכאן ולהבא ולא למפרע יעו"ש, ואם נאמר הטעם משום שאיגלאי מילתא למפרע א"כ אמאי לא הוויא תרומה למפרע משעה שתרם, א"ו כמו שכתבתי שהתרומה נעשית כעת בשעה שאמר לו כלך אצל יפות מצד מחשבת הבעה"ב דניחא ליה בהפרשתו של זה: ומה שטרח הש"ס בב"מ שם לאוקמי דווקא בששוויה שליח היינו משום דמשמע ליה להש"ס הלשון של הברייתא כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה דמשמע שהתרומה היא מכת התורם ולא מצד הבעה"ב, וע"כ הי' מוכרת לפרש בשעשאו שלית, אבל רבנו הרמב"ם ז"ל ששינה את לשונו בהביאו את הדין הזה ולא כתב כלשון הברייתא שהתורם שלא ברשות תרומתו תרומה שינה ג"כ את טעמו של דבר שהוא מכת תרומת ומחשבת הבעה"ב בעצמו ודו"ק בזה: ג) אחרי כותבי כ"ז מצאתי להר"ן פ' התקבל שהביא בשם הרמב"ן ז"ל דהא דכל הרוצה לתרום יבא ויתרום לא הוי שליחות רק נותן רשות וגבי תרומה בגלוי' דעתיה נמי מהני כדאמרינן כלך אצל יפות תרומתו תרומה, והר"ן ז"ל השיג עליו דאדרבה דשם בב"מ מוקמינן דווקא בשעשאו שליח ובלא"ה לא מהני יעו"ש בר"ן, ולפמש"כ י"ל שזה באמת כוונת הרמב"ן דמהני גלוי דעתא בתרומה והיינו משום שנעשה תרומה מצד מחשבתו של בעה"ב, וכאמור: