מרחשת חלק א רא

עליו קדושה אין בו איסור הנאה, אבל בפט"ח שנפדה בכוי שנחתא עליו קדושה לא פקע ממנו קדושת פט"ח מהמקצת שלא נפדה: י) ואדרבה לפי דברינו כעת א"ש עוד מה שסתם רבנו באלו דברים שאין פודין בהם בחי' ובעגל וכדומה ולא כתב אף שאין פודין בהם מ"מ אין הפט"ח שנפדה באלה אסור בהנאה אלא שחייב לפדותו את השאר כדי ליתן לכהן לפי דברינו הנ"ל. אבל לפמש"כ כעת א"ש דשם כיון דודאי אין פודין באלו אם פדה בהן הפט"ח עדיין אסור בהנאה משום אותו מקצת שלא נפדה משום ספקא דדינא דילמא קימ"ל כלישנא קמא משום דלא נחתא עליו קדושה, ובפט"ח דנחתא עליו קדושה המקצת שלא נפדה לא פקעה ממנה קדושתו וע"כ סתם רבנו ולא כתב בזה: ודע שמה שכ' רבנו שאין פודין בכוי אין זה כוי שבירושלמי ספק שה ספק בהמה אלא בכוי שבריה בפני עצמו הוא ולא מיירי בספק שה כלל ויעוי' דבריו בפ"ח מה' בכורים ה"ה ובכ"מ שם וכן ביו"ד סי' ט"ז סע"ח ובש"ך שם ואכ"מ: סימן נא א. א) בפ"ד מה' תרומות ה"ט כתב הרמב"ם האומר לשותפו וכו' או לעבדו ושפחתו לתרום והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומוה אם לא שינה השליח תרומתו תרומה ואם שינה כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה עכ"ל, והנה דברי רבנו תמוהים ומופלאים מכל צד, מלבד מה שהשיג עליו הראב"ד מה ראה על ככה לפסוק כריש לקיש, דלא העמידו בירושלמי את המשנה בשינה שליחותו אלא לר"ל ולית הלכתא כוותיה עכ"ל, אשר זה באמת יפלא מאד שהרי רבנו בפ"ז מה' אישות ה"י ושם בפ"ט ה"כ פסק כרי"ו דאתי דבור ומבטל דיבור ויכול לבטל השליחות בדברים ומדוע שינה את טעמו כאן דלא מהני ביטול השליחות בלא שינה השליח, ויעוי' בכ"מ מש"כ בשם הר"י קורקוס ז"ל שדחק בזה הרבה ואין נחת, וסוגית הגמ' בקדושין דלא כוותי', – מלבד כ"ז אין להבין מה שכרך רבנו דין ביטול ושינוי השליחות כאחד ומה ענין זה אצל זה, דממנ"פ אם השינוי הזה חשוב עיוות בשליחות א"צ לביטול השליחות מקודם, שאף אם לא ביטל השליחות ג"כ אין תרומת השליח תרומה כיון שעיוות בשליחותו, ואם אין זה עיוות בשליחות ועשה שליחותו מאי מהני ביטול השליחות מקודם, ואיך יתיחסו ויצטרפו שניהם כאחד, וכבר עמד גם על זה הטור ביו"ד סי' של"א יעו"ש ובב"י: ב) והנראה לי בזה בהקדם חקירה אחת וגדולה היא אלי, שהרי בכל עושה שליח לתרום הרי גומר בדעתו ובמחשבתו שתהא תרומת השליח תרומה וכוונתו שוה עם פיו בזה, דאל"כ לא הי' עשה שליח לתרום, ולפ"ז לפ"מ דקימ"ל בקדושין (מ"א ב') שתרומה ניטלת במחשבה וא"צ לזה דבור פיו, ואף בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר סגי, ויעוי' תוס' גיטין (ל"א א') ובכורות (נ"ט א') מה שהאריכו בזה, וכ"כ רבנו בפ"ד מה' אלו הט"ז הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום הר"ז תרומה, ולפ"ז אומר אני בכל עושה שליח לתרום מלבד מה שנעשה תרומתו תרומה ע"י הרמת השליח ועשיית שליחותו נעשה ג"כ תרומה מצד המשלח עצמו, שהרי חפצו ורצונו של המשלח שתהא תרומת השליח תרומה, א"כ התרומה נתפסת ונעשית ע"י מחשבת המשלח עצמו ולא מצד השליחות לבד. והר"ז כמו שחשב שתהא סאה זו תרומה לאחר שלשים יום שחלה התרומה לאחר שלשים יום, והכ"נ חלה התרומה ג"כ מצד המשלח בשעה שהשליח מפריש את התרומה, וכה"ג מצינו בנדרים (ע"ז ב') באומר יפה עשית ואין כמותך וכו' דבריו קיימין והוי קיום להנדר, וכ' הר"ן שם בטעמא דמילתא אף שאין זה לשון הקמה מ"מ מהני משום דקיים בלבו הוי קיום לא גרע הני לישני מקיים בלבו יעו"ש, והיינו משום דהני לישני מוכח דרוצה הוא בקיומו של נדר והוי זה קיום בלבו משא"כ בהפרה יעוש"ה. ויעו"ש עוד בפי' הרא"ש בשם הר"א ממיץ: ג) ואין לדון בזה דמשום הכי לא חלה התרומה מצד מחשבת הבעלים משום שאין ברירה, משום שבשעה שחשב שתהא תרומה לא הוי מבורר מה יעשה השליח תרומה אם סאה זו או אחרת אם מן הצפון או מן הדרום, דזה אינו שכבר העלה הש"א דל"א אין ברירה אלא היכי שרצונו שיחול הדבר למפרע בזה אמרינן א"ב, אבל בשרצונו שיחול הדבר מכאן ולהבא היינו בשעה שיבורר לא שייך בזה דין ברירה, משום דבעידן חלות הדבר הרי הוא מבורר, וכ"כ השטמ"ק בב"ק (ס"ט א') וכבר קדמם בזה הר"ש פ"ה ממס' מעשר שני מ"א, וז"ב, וע"כ באומר שתהא תרומה כל מה שיברר השליח לתרום שפיר חלה התרומה, משום שאין התרומה נעשית אלא משעה שתרם השליח מכאן ולהבא. ולפ"ז ודאי בעשה שליח לתרום הרי התרומה נתפסת וחלה מצד מחשבת המשלח עצמו: ד) הן אמת שיש לפקפק בזה עפ"י מש"כ הטו"א (בחגיגה י') באבני שהם דהא דתרומה ניטלת במחשבה אינה אלא היכא שלא גמר להוציא בשפתיו, אבל היכא שגמר להוציא בשפתיו אז מה שחשב בלבו להיות תרומה אינה חלה עד שיוציא בשפתיו, יעו"ש, ולפ"ז בעושה שליח לתרום אף שחשב בלבו שתהא תרומת השליח תרומה מ"מ אינה חלה מחשבתו כיון שגמר בלבו לעשות תרומה ע"י שליח: אבל באמת דברי הטו"א אינם מוסכמים, שמה שהביא ראי' מהא דהמתכוון לומר תרומה ואמר מעשר דלא אמר כלום אף שגמר בלבו מקודם להיות תרומה, הנה התוס' בערכין (ה' א') ד"ה אדם כתבו באמת דמה דלא אמר כלום היינו מה שאמר בפיו אבל מה שבלבו קיים, ואף לפי תירוצם השני שם דלא אמר כלום אפי' מה שבלבו אינו כלום ג"כ אין ראי', משום שאני הכא משום שאין פיו ולבו שוין, שפיו ולבו מכחישין זא"ז והוי כחזרה תכ"ד ממה שחשב בלבו, וכבר שקלו וטרו בזה המחברים ז"ל, והביאו ראי' מדברי רש"י קדושין (מ"א ב') שכ' שאם גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה הרי אף שגמר בלבו להוציא בשפתיו מ"מ חלה מחשבתו להיות עולה: ה) ונראה עוד שסברת הטו"א במחלוקת שנוי' בתוספתא פ"ד ממס' מעשר שני הפריש תרומה מע"ר ומע"ש ולא קרא להם שם ר' יוסי אומר נתקדשו ור' יהודה אומר לא נתקדשו, ר' מאיר אומר אם עתיד לקרוא להם שם אין בהם קדושה עד שיקרא להם שם ואם אין עתיד לקרוא להם שם כיון שהפרישן נתקדשו יעו"ש, והנה טעמו של ר"י דס"ל שאף אם אין עתיד לקרוא להם שם לא נתקדשו ע"כ צריך לומר דר"י ס"ל שאין תרומה וכו' ניטלת במחשבה כלל וצריך להוציא בשפתיו, וכמו שצדדו התוס' בבכורות (נ"ט א') דרבנן ס"ל שאין תרומה ניטלת במחשבה כלל, יעו"ש שכן היא באמת דעת רש"י, ורי"ו ור"מ תרווייהו ס"ל שתרומה ניטלת במחשבה גרידא וכן מע"ר ומע"ש יעוי' בכורות שם ואכ"מ, אלא שנחלקו בשעתיד לקרות עליהם שם, שרי"ו ס"ל שאעפ"כ נתקדשו במחשבת לבו גרידא, ור"מ ס"ל כיון שגמר בלבו לקרות להם שם לא נתקדשו במחשבה וכסברת הטו"א, ורי"ו ס"ל שאעפ"י שעתיד לקרות להם שם מ"מ נתקדשו במחשבת לבו, וכיון דקימ"ל דר"מ ורי"ו הלכה כרי"ו ובפרט רי"ו דנימוקו עמו ע"כ ודאי גם בגמר בלבו להוציא בשפתיו ג"כ