מרחשת חלק א ר

נפדה בפחות משויו ואף אם נפדה אינו פדוי, ועפ"ז כתב המנ"ח הנ"ל שדעת רבנו שלא כדעת התוס' בתמורה וגם אחר יכול לפדות הקדש בפחות משויו בדיעבד, וכיון שכן גם פט"ח נפדה בדיעבד בכל דבר גם בפחות משויו דלא יהא חמור מהקדש, וע"כ שפיר כתב רבנו שאם פדה בנדמה פדוי, שאף אם נדמה אינו שה מ"מ לא גרע מכל דבר שאם פדה בו פדוי בידיעבד, והא דלא נפדה בעגל ובחי' וכו' דמשמע דשם גם בדיעבד אינו פדוי היינו לענין מצות נתינה לכהן, דאם הפט"ח פדוי ונפקע ממנו איסור הנאה מ"מ צריך ליתן לכהן דמי שויו כמו בהקדש שאף אם חללו על שו"פ מחולל מ"מ צריך חקירת דמים מדבריהם, וע"כ באלו שודאי אין פודין צריך להוסיף כדי שויו לכהן ובנדמה דספק הוא כיון שהאיסור נפקע גם ע"י פחות משויו ולענין מצות נתינה לכהן מספק אין צריך ליתן דהוי ספק ממונא לבד ולקולא ואין מוציאין מידו: ב) ולדעתי אין כל זה מחוור, כיון דבעצם הפט"ח פדוי גם בפחות משויו מהיכי תיתי לחייב לתת לכהן השיווי, שהרי מה שיתן לכהן אחר הפדיון אין זה בא מכח פדיון הפט"ח ואין זה מכח מתנת כהונה כלל אלא מחנה בעלמא הוא נותן לו, ואם גבי הקדש אמרו שצריך חקירת דמים מדבריהם משום רווחא דהקדש מנלן דגם בפט"ח כן, כיון שאינו מקיים מצות מת"כ כלל רק מתנה בעלמא יהיב ליה, והר"ז כמו שכ' רש"י בבכורות (ג' ב') ד"ה הכא ואע"ג שהוא נוהג קדושה הוי כמו שנוהג קדושה בחולין יעו"ש, והכ"נ אין זה כדין מת"כ אף אם נותן היתרון לכהן, ויעוי' תרומות פ"ד מ"ג תרם ועלה בידו אחד מששים תרומה וא"צ לחזור ולתרום חזר והוסיף חייב במעשרות משום שאין על התוספת תורת תרומה כלל אחר שכבר תרם, וכה"ג בב"מ (כ"ו ב') ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד: ג) ועוד הי' נראה לי דהא דבהקדש צריך חקירת דמים מדבריהם הוא מטעם מזיק הקדש כיון שאסור לכתחלה לחלל פחות משויו ואם חלל הרי גרם בידים להזיק להקדש וע"כ חייב לשלם להקדש את השיווי, וזה הוי מדרבנן כמו שכ' התוס' בב"ק (ו' ב') דמזיק הקדש חייב מדרבנן וזהו שצריך חקירת דמים מדבריהם, ואין זה היזק שא"נ, משום דכיון שפדה את ההקדש והוציאו לחולין הוי זה כמו שהוציא מכיס הקדש ואין לך היזק ניכר גדול מזה, וכמו שכ' הרשב"א בגיטין (מ"א א') גבי משחרר עבדו של חבירו דהוי היזק הניכר, והכ"נ כאן חייב מצד מזיק הקדש אם פודהו בפחות משויו, והא דבאונאה להדיוט אינו משלם אלא בתורת אונאה ולא מצד מזיק שהמאנה הזיק את המתאנה, משום דבהדיוט דמדעתיה אין המאנה המזיק רק המתאנה שהוא הזיק לעצמו אבל בהקדש לא שייך זה כמובן, ואכ"מ להאריך בזה: וכיון שכן לא שייך לדון גבי פדיון פט"ח שיהא חייב לשלם לכהן את היתרון לכדי שויו, דהא קימ"ל מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ואין כאן חיוב כלל לכהן משום מזיק, ואף מדרבנן א"ח ליתן לכהן אחר שכבר נפדה הפט"ח ע"י כל דבר: ד) והנראה לי לבאר דעת רבנו כדברי המנ"ח אבל לא מטעמיה, דודאי גם רבנו מודה לסברת הטו"א דפט"ח אינו נפדה בפחות מכדי שויו גם בדיעבד, וכטעמו לפ"ד התוס' שגם הקדש שלא ע"י בעלים אינו מתחלל בפחות משויו. אולם גם בהקדש למ"ד הקדש שחילל על פחות משויו אינו מחולל מ"מ כנגד הדמים שחילל הוי מחולל, וכמו שכ' התוס' בב"מ ד' (נ"ז א') ד"ה יצא יעו"ש, והכ"נ לדידן בשאחר, לא הבעלים, פודה או בפט"ח שגם הבעלים דומין בזה לאחר אם פדאו בפחות מכדי שויו אף שאינו מחולל ופדוי כולו מ"מ מקצתו נגד הדמים שפדה הוי פדוי. ולפ"ז בפט"ח שפדאו בפחות מכדי שויו הוי מקצתו כנגד הדמים פדוי ומקצתו מה שיתר של הדמים אינו פדוי: ה) והשתא נחזי אנן דבתמורה (י"א ב') בעי רבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לך מהא דתניא לא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז שלך ושל אחרים, ופרש"י והכ"נ הואיל והחולין וההקדש שותפין בו מותר, ודחי התם לא נחתא ליה קדושה הכא נחתא ליה קדושה התם אין בידו להקדישו הכא בידו להקדישו יעו"ש, וכיון שכן בפט"ח שנפדה בפחות מכדי שויו שמקצתו מיהת נגד הדמים פדוי והו"ל חולין והקדש שותפין בו, ולל"א דקאמר הטעם שאין בידו להקדישו, הכ"נ אין בידו להקדישו, שהרי אי אפשר עוד להטיל על המקצת הפדוי קדושת פט"ח אחרי שכבר נפדה, שקדושתו היא מרחם והיא כבר נפקע ממקצתו, וא"כ הר"ז מותר בגיזה ובעבודה כמו דיליף לה אבל אתה גוזז בשלך ובשל אחרים, והר"ז כמו בכור של שותפות עכו"ם לר' יהודה שחייב בבכורה ומותר בגיזה ובעבודה ובכל הנאות, כמו דמוכח בבכורות (י' ב') דר"ש יליף דפט"ח מותר בהנאה מהא דאתה גוזז בשל חמור והכ"נ דאמרינן אבל אתה גוזז בשלך ובשל אחרים ג"כ מותר בהנאה, וכיון שכן זכינו לדין דפט"ח שלא נפדה בשויו אף שמה שיתר על דמי הפדיון אינו פדוי מ"מ הותר בהנאה, והשתא א''ש דברי רבנו דבכל אלו שאין פודין מה שגם בדיעבד אינו פדוי היינו לענין מצות נתינה לכהן, שאותו המקצת היותר על שויו של דבר שנפדה בו עדיין אינו פדוי ומחוייב לפדותו וליתן לכהן, אבל מ"מ הפט"ח עצמו כבר מותר בהנאה משום מקצת חולין דאית ביה, והוי ממש כמו בשותפות נכרי לר"י בבכורה דמיחייב לתת חצי דמיו לר"י, יעוי' בכורות ג': והשתא כיון שכל עיקר הנפק"מ בזה רק לענין חיוב פדיונו לכהן, וא"כ בנדמה דהוי ספק אם עושה פדיון שפיר כתב רבנו דבדיעבד פדוי משום דהוי ספק ממונא לקולא ואינו מחוייב מספק לתת לכהן, דהאיסור הנאה גם אם המקצת הוא פדוי פקע מניה ואין עליו איסור הנאה כלל: ו) ובזה נמצא ג"כ יישוב נכון לקושיתו העצומה של הרי"ט אלגזי בפ"ק מהלכות בכורות להרמב"ן על דין זה של רבנו דהיכא דהוי ספקא דדינא בזה בדיעבד הוי פדוי מהא דאמרינן בירושלמי פ"ב דבכורים גבי מתניתין כוי יש בו דרכים שוה לבהמה וכו' ואין פודין בו פטר חמור תניא פדאו בכוי חוזר ופודה בשה לפיכך אם מת אחד מהם המוציא מחבירו עליו הראי' יעו"ש, הרי דכוי דטעמא שאין פודין בו הוא מפני שהוא ספק חי' ומפני הספק אפי' בדיעבד אם פדאו בכך אינו פדוי וצריך לחזור ולפדותו, יעו"ש שנדחק הרבה בקושיא זו: אבל לפי הדברים האמורים למעלה יש ליישב בטוב טעם שלא יקשה על רבנו מדברי הירושלמי אלו, והוא, שהרי כל דברינו שאם המקצת מהפט"ח פדוי שוב גם המקצת שלא נפדה אינו אסור בהנאה משום דהוי הקדש וחולין שותפין בו אינם אמורים אלא אליבא לישנא בתרא שבש"ס תמורה שמחלק בין דבידו להקדישו ובין אין בידו להקדישו ופט"ח כיון שנפדה מקצתו שוב אין בידו להקדישו, אבל ללישנא קמא שבש"ס שהחילוק הוא בין אם נחתא עליו קדושה או לא נחתא עליו קדושה הרי גם פט"ח אף שנפדה מקצתו מ"מ אותו מקצתו שלא נפדה אסור עדיין בהנאה שהרי נחתא עליו קדושה מקודם. ולפ"ז רבנו שפסק שהוא פדוי, היינו או משום דס"ל דהלכה כלשון אחרון שבש"ס או כיון דהוי ספקא דדינא אם כלישנא בתרא או כלישנא קמא פסק דבנדמה דהוי עוד ספק דילמא פודין בו הוי בדיעבד פדוי, משום דהוי ס"ס דדינא ספק כלישנא בתרא משום שאין בידו להקדישו וממילא פט"ח שנפדה מקצתו נפקע ממנו איסור הנאה וכמו שנתבאר, וספק ב' דילמא בנדמה פודין בו וע"כ פסק דבדיעבד אם פדה בנדמה הוי פדוי: ז) ולפ"ז לא קשה מהירושלמי הנ"ל משום די"ל שהירושלמי ס"ל כלישנא קמא דדווקא היכא שלא נחתא