מרחשת חלק א יט

סופו משום דגם סופו ג"כ הוי ביאה במקצת אם לא שנצטרף עמו תחלתו ונמצא שמה שנתחייב על סופו הוא משום שמצטרף למפרע גם תחלתו, א"כ יש כאן בהכנסת טומאה למקדש צירוף למפרע כמו בכל ח"ש, א"כ שפיר יש לדון בביאה במקצת שאסור מה"ת משום ח"ש כמו בכל אסורים, והבן כי הדברים עמוקים ונכונים לכאורה: ט) ואין זה דומה למה דאיתא בשבת (צ"ד ב') בתולש סימני טומאה דבאחת משתים דברי הכל חייב אף דסימני טומאה דווקא שתי שערות הן מ"מ כיון שנוטל אחת מהן חייב, והכ"נ לכאורה י"ל כיון דבהכנסת מקצתה האחרונה הוא מביא הטומאה לעזרה על זה הוא חייב וכל החיוב הוא על סופו שאז מכניס טומאה לעזרה, זה אינו דשם אין האיסור על עצם התלישה אלא על טהרת הנגע וכיון שתולש שער אחד ומטהרו שוב חייב, כיון דמ"מ טיהר את הנגע באיזה אופן שיהי' וכמו כן לענין שבת שם במוציא חצי זית ממת ג"כ חייב דשיעורי שבת לא נאמרו אלא לפי חשיבותם, וכיון דבחצי זית ג"כ מוציא את הטומאה חשיב ג"כ להתחייב בחצי זית כיון דע"י אותו ח"ז הוא מטהר את הבית שוב חייב עליו כיון דחצי זית זה יש לו חשיבות, משא"כ כאן דעל ביאה קפיד רחמנא וכיון דביאה במקצת ל"ש ביאה שוב אינו חייב על מקצתו גם בסופו דכל שלא עשה כולה ביאה א"כ לא עשה אלא מקצתו והוי רק ח"ש ואינו חייב עליה: ג. א) מיהו כ"ז כתבנו לפי הבנת התוס' בזבחים (צ"ה א') שהקשו בהא דמעיל דמכניסו פחות פחות מג' דליחייב משום ביאה במקצת למ"ד שמה ביאה, וכבר כתבנו ביישוב קושיתם לפי דרכם דברים נכונים בעז"ה, אולם לענ"ד בעיקר קושיתם לולא דבריהם ז"ל הייתי אומר דלא שייך כאן כלל דין דביאה במקצת, והוא ע"פ מה דאיתא בשבועות (ט"ז ב') דבטומאה בעזרה מתחייב בשני אופנים אם ע''י טומאת חוץ שנטמא מקודם ואח"כ נכנס לעזרה או ע"י טומאת פנים והחילוק הוא דבטומאת חוץ חייב אף בלא שהי' ובטומאת פנים אינו חייב אלא בשהי', והטעם הוא ע"פ מש"כ התוס' שם (ט"ז ב' ד"ה תנהו) דבטומאה לעזרה איכא תרי קראי, חד ואל המקדש לא תבא והוא בטומאת חוץ דהחיוב הוא משום ביאה בטומאה וא"צ שהי' כלל משום שאין החיוב משום שנשתהה במקדש וטמא את המקדש רק החיוב הוא משום הביאה לבדה, ועוד איכא קרא דולא יטמאו את מחניהם והיינו בטומאת פנים אף שנכנס טהור מוזהר הוא שלא לטמאות עצמו כדי שלא יטמא מקדש ה' או שלא ישהה בטומאה במקדש ובזה גמרינן שהי' שאינו חייב אלא כששהה שיעור השתחוואה, ובגמ' שם איבעי לן אי גמירא שהי' דווקא לקרבן או גם למלקות משום דשם החיוב הוא לא על הכניסה דהא נכנס כשהוא טהור רק על שהיתו במקדש ובזה הלכתא גמירי דצריך איזה שיעור, וע"כ כ' המל"מ (בפ"ג מה' ב"מ הי"ט) דבנכנס דרך אחוריו שאינו חייב משום ביאת מקדש משום דדרך ביאה אסרה תורה מ"מ בששהה חייב משום שלא יטמאו את מחניהם, אף שאין כאן משום ביאה מ"מ חייב משום טומאה בעזרה דלא גרע מטומאה בפנים. ודברים ברורים הם: ב) מעתה נלענ"ד דכל עיקר הדין דביאה במקצת אם שמה ביאה או לא, לא נאמר אלא לענין דין ביאה כלומר בטומאת חוץ והוא מתחייב על ביאתו בזה אמר ר"ל דביאה במקצת שמה ביאה ויליף לה מדאיתקש לנגיעה אבל בלאו דלא יטמאו את מחניהם דעיקר איסור זה לא נאמר אלא על השהאת הטומאה בעזרה בזה הכל מודים דביאה במקצת לא שמה ביאה, וראי' לדבר למאן דס"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה משום דלא מקיש לנגיעה קשה נהי דס"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה ולא קרינן בה ואל המקדש לא תבא משום דלא הוי ביאה מ"מ יתחייב משום דלא יטמאו את מחניהם דלא נאמר כאן לשון ביאה כלל, א''ו דמשום לא יטמאו את מחניהם ודאי ליכא כל שאינו מכניס כל שיעור טומאה דכיון שאינו מכניס שיעור טומאה שוב אין אני קורא בו ולא יטמאו את מחניהם דהא לא הכניס כל טימאה כלל ורק בלאו דביאה נחלקו וס"ל לר"ל דביאה במקצת שמה ביאה משום דיליף לה מהיקישא דנגיעה וזה אין לומר דכיון דיליף מנגיעה לענין ביאה הכ"נ ילפינן לענין לאו דלא יטמאו את מחניהם, זה אינו לפי המסקנא דמסקינן לענין מלקות אתמר ופירש"י דליכא כרת משום דכי איתקש ביאה לנגיעה לאזהרה איתקש כדכתיב לא תבא אבל לעונש לא דאין עונש בנגיעה יעו"ש הכ"נ בלאו דלא יטמאו דלא כתיב כלל אצל נגיעה ולא איתקש לנגיעה מהיכי תיתי לומר דילפינן מנגיעה כיון דלא איתקש כלל לנגיעה: ג) וכיון שזכינו לזה דבמקצת ליכא לאו דלא יטמאו את מחניהם כלל רק משום לא תבא נגעו בה למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה, לזה לענ"ד נראה ברור דלאו דלא תבא לא נאמר אלא באדם טמא שנכנס למקדש דקרא דכתיב ביולדת כתיב ומניה ילפינן לכל הטמאין והכל בביאת אדם טמא בעצמו למקדש דמוזהר הוא בלאו דלא תבא אבל במכניס דברים טמאים למקדש לא שייך כלל קרא זה, דמי שמכניס טמא לעזרה אין כאן לא תבא כלל דהא הוא טהור הוא וכשנכנס בטהרה נכנס ואטו לא תביא כתיב דמשמע דלא יכניס דברים טמאים למקדש הא לא תבא כתיב דהוא עצמו לא יכנס בטומאה אבל במכניס טמא שרץ למקדש אין כאן משום לא תבא, ואזהרת כלים ובגדים נפקא לן מקרא דלא יטמאו את מחניהם כדאיתא בעירובין (ק"ד ב') דשם כתיב ולא יטמאו את מחניהם וישלחו מן המחנה כל צרוע וכו' וכל טמא לנפש דסתמא כתיב דכל טמא חייב בשלוח וגם לא יטמא בטמא את מחנה שכינה דבזה נכלל הכל גם כלים ובגדים טמאים דכיון שמכנים טמא למקדש הרי הוא מטמא מחנה שכינה, ואין חילוק בין אדם לכלים אלא דלדעת הרמב"ם ז"ל אינו חייב כרת אלא על רחיצת גופו ולא על כבוס בגדים, אבל קרא דלא יטמאו כולל הוא כל הטמאים. מעתה אחרי שנתבאר דבלאו דלא יטמאו את מחניהם לא נחלק ר"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה דבזה אין האיסור משום הביאה ורק עיקר האיסור הוא משום טומאת מחנה שכינה אם משהה בו דבר טמא, וכל שאינו מכניסו כולו אין כאן טומאה במחנה כלל, לפ"ז בכלים טמאים דאזהרתם הוא משום ולא יטמאו את מחניהם ולא משום ביאה דאין איסור ביאה בכלים ובגדים וכמש"כ א"כ במכניס פחות פחות מג' הכל מודים דאין כאן איסור ביאה כלל כיון שאינו מכנים שיעור טומאה ליכא משום דולא יטמאו את מחניהם, וזה ברור לענ"ד: ד) ולפי האמור בזה דבהכנסת בגדים טמאים למקדש אין כאן משום לא תבא כלל אלא משום לאו דולא יטמאו את מחניהם, לפ"ז נראה במכניס חציו של שיעור טומאה לא שייך כלל לאסור משום ח"ש דאסור מה"ת, דלפ"מ שנתבאר דבכלים האיסור הוא שלא יטמא את המקדש ולא משום עצם הביאה, לפ"ז בבגד גע"ג שהי' מונח חציו בפנים וחציו בחוץ ובא אחד והכניס חציו השני לפנים לא שייך לדון בזה ביאה במקצת ל"ש ביאה גם בסופה, משום דכאן אין החיוב משום ביאה דנדון דאין כאן כולה ביאה רק עיקר האיסור הוא משום דיש כאן טומאה במחנה שכינה על ידו, א"כ כיון דמקודם לא הי' כאן טומאה ועכשיו שהכניס חציו השני יש כאן טומאה הוא עביד כולא איסורא שהוא הכניס הטומאה למקדש דמקודם לא הי' כאן טומאה ועכשיו יש