מרחשת חלק א קצח

ולא נקרא אז שעת חובתה, ולפ"ז הכ"נ בהפקר אין ההפקר בשעת גלגול פוטר מחלה משום שלא היתה אז העיסה פטורה מחלה מצד שהיא הפקר, אלא מצד שלא הי' בה צירוף כשיעור חיוב חלה, ולא קרינן בה בשעת חובתה היתה פטורה, וע"כ הסברא נותנת לומר שאם נתגלגלה בשעת הפקר ואח"כ זכה בה אחד, שאז יש לה צירוף בבעלים אחד לחיוב חלה, הר"ז חייבת בחלה משום ששעת גלגול שלה לא פטרה אותה, והר"ז דומה לדינו של שני עכו"ם הנ"ל, ויעוי' עוד שם בדין ט' ובדין י' ובהשגת הראב"ד שם, וע"כ שפיר שבק רבנו הרמב"ם ז"ל לדין הפקר דשעת גלגול, ול"ד להקדש שיש רשות גבוה עליו ויש לו צירוף של בעלים אחד כדי לחייב בחלה וע"כ שעת חובתה זאת פוטרת אותה: אמנם הטושו"ע לא משמע להו לחלק כן וס"ל שגם הפקר חשוב כמו רשות אחת כדי לצרף כשיעור חיוב חלה, וע"כ כתבו ששעת חובתה זאת פוטרת אותה, ואולי תלוי במחלוקת בעירובין (מ"ה ב') אם חפצי הפקר קונין שביתה דלמ"ד דקונין ס"ל שרשות הפקר חשוב כמו רשות בעלים, ויעוש"ה (מ"ו ב') בדין חפצי עכו"ם ואכ"מ. ויעו' ב"ק (י"ג ב') נכסים המיוחדים פרט לנכסי הפקר הרי שקרא לנכסי הפקר נכסים שאינן מיוחדים, ודו"ק: ה) איך שיהי' הרי רואים אנו דלא מיבעי לדעת הטור ושו"ע שמפורש אמרו שהפקר פוטר מחיוב חלה, אלא אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל ששבק דין זה שגלגול בשעת הפקר פוטר מן החלה הר"ז אינו אלא מטעם אחר כמו שנתבאר, אבל מצד שיש למעט הפקר מקרא דעריסותיכם בזה כל אפיא שוין שדינו שוה להקדש ושל נכרי שפטורין מן החלה, ופלא גדול הוא על בעל מנחת חנוך שנעלם ממנו הדין המפורש בטור ושו"ע ותפס בפשיטות לאידך גיסא, והר"ז בא ללמד שגם הפקר פוטר מן הבכורה כמו שפוטר בהמת נכרי מן הבכורה ודינם שוה, וכמו שכ' הח"ס והבא"י שהבאתי למעלה: ו) ונראה לי עוד ראי' שהפקר פוטר מן הבכורה ממשנתנו בתמורה (ז' ב') הכהנים ממירים בשלהם אין ממירין בבכור אמר ריב"נ וכו' תאמר בבכור שזכין בו בחייו, א"ל ר"ע והלא כבר נאמר והי' הוא ותמורתו יהי' קדש היכן קדושה חלה עליו בבית בעלים אף התמורה בבית בעלים, יעו"ש, ואם קדושת בכורה היא ג"כ בשל הפקר היך שייך לומר שקדושה חלה עליו בבית בעלים, שהרי אם לא הי' לו בעלים כלל ג"כ היתה קדושה חלה, וא"כ איך חלה קדושתו בבעלים, שהרי אין קדושתו מצד הבעלים, א"ו שקדושת בכורה אינה חלה אלא בשיש לו בעלים, ע"כ שפיר קאמר ר''ע היכן קדושה חלה עליו בבית בעלים, שנמצא שהבעלים גרמו את קדושתו ומצד הבעלים חלה קדושתו והר"ז כמו שהקדישו הבעלים אותו, וע"כ להם יש כח להמיר משום שהם גרמו קדושתו, ואף שאין המקדיש עושה תמורה אלא המתכפר, היינו במקום שיש מתכפר, אבל בבכור אין כאן מתכפר שבכור לאו בר הרצאה הוא כמו דאמרינן בזבחים (ד' כ"ט ב'), שם המקדיש עושה תמורה, ויעוי' תוס' תמורה הנ"ל ד"ה שאין זכין דלאו לאפוקי בעלים אתי יעוש"ה, וזה לענ"ד ראי' ברורה שקדושת בכור אינה חלה בשל הפקר: ז) ועוד נראה לי אף שמהתוספתא שהביא הח"ס ובא"י וכן ממשנתנו הנ"ל מוכח שבהמת הפקר פטורה מן הבכורה מ"מ הי' אפשר לחלק בזה, לפי המבואר בבכורות (ג' א') שאם העובר הוא של נכרי או שהוא שותף בו ילפינן מקרא דכל בכור בישראל ואם האם היא של נכרי והעובר של ישראל ילפינן מקרא דכל מקנך תזכר, ולפ"ז יש לחלק שאם הולד הוא של הפקר ודאי אינו קדוש בבכורה שהרי מקרא מלא דבר הכתוב כל בכור בישראל שצריך שיהא של ישראל והפקר אינו של ישראל, אבל כשהולד הוא של ישראל ורק אמו היא של הפקר כגון שהפקיר את האם ולא את הילד. כמו שכ' רש"י בב"ק (מ"ו ב') ד"ה דפרה שמכר פרה חוץ מעוברה בזה הי' אפשר לצדד לדעת הטו"א דמקרא דכל מקנך תזכר לא ממעטינן אלא של עכו"ם אבל לא של הפקר, ולפ"ז אין ראי' מהתוספתא דפ"ק דבכורות שהפקר פטור מן הבכורה שהרי שם אומר בהמת המדבר או של גר שמת וא"ל יורשין, שההפקר בזה הוא בין באם ובין בולד פטורה מן הבכורה משום שאין זה בישראל, וכן ממשנתנו דתמורה הנ"ל דשם בילד קיימינן. אבל אם הפקיר האם ולא הולד אפשר שחייב בבכורה שהולד הוא בישראל ומצד האם אין הפקר פוטר מן הבכורה דלא נתמעט מקרא דכל מקנך תזכר, וכמו שצדדו הטו"א והמנ"ח הנ"ל: מיהו אף שיש לחלק כן מ"מ הדין דין אמת שכל הפקר פוטר מן הבכורה ומקרא דכל מקנך או מקרא דבכורות צאנכם כמו שנתמעט עכו"ם הכ"נ הפקר וכמו בחלה שהפקר פטור ממנה, וכנ"ל: ח) היוצא מדברינו ובהא סליקנא ובהא נחיתנא שבהמת הפקר פטורה מן הבכורה, ואף לדעת הטו"א דמקרא דכל מקנך תזכר או מקרא דכל הבכור מבקרך ומצאנך לא ממעטינן הפקר אלא של נכרי, אין זה אלא כשהפקיר האם ולא את העובר, אבל בשהפקיר את העובר הכל מודים שהפקר פוטר הבכורה משום שאין זה בכור בישראל וכמו שכ' למעלה, ואף שהטו"א בעצמו לא נחית בזה, מ"מ הדין דין אמת שאף לפי סברתו יש לחלק בזה. מעתה נחזור לעובדא דידן שהפקיר את העז המבכרת אותה ואת העובר שלה ואם הי' ההפקר חל ודאי שהיתה פטורה מן הבכורה: ט) אלא שבעובדא דידן שהפקיר בינו לבין עצמו שבזה באנו למחלוקת הרא"ש והרמב"ם, דלדעת הרא"ש ההפקר חל דבר תורה גם בהפקיר בינו לבי"ע, וא"כ מן התורה הולד איננו קדוש בבכורה, ולא עוד לפמש"כ בביאור הגר"א בחו"מ סי' רע"ג הנ"ל בדעת הגהת הרמ"א שם הוי' הפקר אפי' מדרבנן אפי' בינו לבי"ע אפי' בליכא כלל אחד זוכה, וכן הביא שם בשם הנמו"י בב"מ פ' א"מ ג"כ סברא הנ"ל דלא בעינן ג' אלא לענין מעשר. אבל לשאר דברים הוי הפקר אפי' מדרבנן אפי' בהפקיר בינו לבי"ע, ולפ"ז, לפי דעת הסוברים הנ"ל, בעובדא דידן אין הולד קדוש בבכורה והוי חולין אפי' מדרבנן, ואפי' אם נאמר שדעת הרא"ש היא דמדרבנן צריך הפקר בפני ג' בכל מקום ול"ד לענין מעשר, מ"מ מן התורה ודאי אין על הבכור הנולד קדושת בכורה ולא הוי בכור אלא מדרבנן. ואין מקום לומר כאן כיון שחכמים אמרו שלא הוי הפקר אלא בפני ג' שוב הוי שלו מן התורה, זה אינו, אפי' לדעת הסוברים דמהני קנין דרבנן לדאורייתא אינו אלא משום דהפקר ב"ד הפקר, וכאן אם נבא מצד הפקר בי"ד שוב אותו הפקר פוטר מן הבכורה והרי בלא"ה הוי כאן הפקר מן התורה ומאי מהני הפקר על הפקר, וכבר כתבו רבותינו האחרונים ז"ל דל"א הפקר בי"ד הפקר אלא כדי להוציא מרשותו אבל לא שיזכה בו מן התורה בלא קנין, וע"כ בעובדא דידן לא זכה בהעז המבכרת אלא מדרבנן מכח תקנת חכמים שהעמידו את ההפקר ברשותו, ובכל אופן אין כאן קדושת בכורה על הבכור הנולד אלא מדרבנן ולהסוברים שהפקר גם בינו לבי"ע הוי הפקר אפי' מדרבנן, הולד חולין אפי' מדרבנן, ולפ"ז אף אם נדון דבר זה לספק פלוגתא דרבוותא הוי ספקא דרבנן ולקולא: אלא אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל שהצריך שיהא הפקר בפני אחד מן התורה ומדרבנן צריך ג' בכל הפקר ובכל ענין אפי' שלא בענין מעשר, מ"מ הא כתבתי לצדד לעיל דבבכור כיון שגילה דעתו שרצונו להפקיר קדושת בכורה אנן סהדי שרצונו להפקיר את העז וא"צ ג', משום דאנן סהדי הוי במקום ג', וכמו בנר וגיגית דאפקורי מפקר להו