מרחשת חלק א קצו

שפתח את דלתי הרפת והפקירה אך ההפקר הי' בינו לבי"ע ולא הי' שם אדם בשעה שהפקירה: א) לכאורה אין הפקירו כלום דלדעת הרמב"ם פ"ב מה' נדרים (הט"ז) מדאורייתא צריך הפקר בפני אחד ואם הפקיר בינו לבי"ע אין הפקירו כלום גם מדאורייתא. כדאיתא בחו"מ סי' רע"ג ולדעת הרא"ש דמדאורייתא אף בינו לבי"ע הוי הפקר מ"מ מדרבנן צריך שלשה כמוש"כ הסמ"ע שם, וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל מדאורייתא ולדעת הרא"ש עכ"פ מדרבנן לא נפקעה קדושת בכורה: אבל שבתי וראיתי שהתוס' בב"מ (ל' ב') וכן בשבת (י"ח ב') על הא דאמרינן בשבת שם נר גיגית וקדרה אפקורי מפקר להו כתבו שם אף דצריך הפקר בפני ג' מ"מ הכא משום איסור שביתת כלים אנן סהדי דמפקירם כדי שלא יעבור על איסור שביתת כלים, ולפ"ז גם בבכור לפמש"כ התוס' בע"ז (ע"א א') שאם מכר הבכור לעכו"ם אף שקבל פרוטה והוא שוה כפלים מ"מ אין כאן ביטול מקח משום דאנן סהדי דניחא ליה לפוטרה מן הבכורה יעו"ש, ולפ"ז יש לומר גם כאן דמהני הפקר בינו לב"ע משום דאנן סהדי דניחא ליה בהפקרו כדי לפוטרה מן הבכורה וכמו שכ' התוס' לענין שביתת כלים: ב) איברא תיובתא קחזינא הכא, דכאן כתבו התוס' דאף דצריך ג' מ"מ היכי דאנן סהדי מהני במקום ג' והוי כאלו איכא עדים על הפקרו, ובפסחים (ד' ב') ד"ה מדאורייתא כתבו דביטול הוי מטעם הפקר ואף דהפקר צריך ג' מ"מ מדאורייתא א"צ ג' יעו"ש, ולכאורה לפמש"כ התוס' בב"מ ושבת דבמקום איסור אמרינן אנן סהדי וכו', א"כ הכ"נ למאי הוצרכו לטעם משום דמדאורייתא א"צ ג' תיפוק ליה משום דאנן סהדי דלא ניחא ליה לעבור על איסור ב"י וב"י, וע"כ הוא מפקיר להחמץ וכמו שם והוי כמו ג', ונראה מזה לכאורה שהתוס' בפסחים לא ברירא להו סברא זו דאנן סהדי והוצרכו לתרץ משום דמדאורייתא א"צ ג', ולפ"ז בנידון דידן יש להסתפק לפי דעת התוס' בפסחים דלא ליהוי הפקר כיון שצריך ג' מדרבנן ולפחות אחד לדעת הרמב"ם מדאורייתא: אמנם דברי התוס' בפסחים צריכים אנו ג"כ להבין שכתבו משום דמדאורייתא א"צ ג', ולפ"ז כיון דמדרבנן צריך ג' לא מהני ביטול מדרבנן, א"כ למאי הוצרכו התוס' לעיל שם (ב' א') לחדש דמשו"ה צריך בדיקה וביעור ולא סגי בביטול בעלמא כדי שלא יבא לאוכלו, דתיפוק להו כיון דמדרבנן לא מהני ביטול משום שצריך ג' וע"כ תקנו בדיקה וביעור: ג) וליישב דברי התוס' בפסחים נראה בהקדם דברי התומים בסי' צ' שכ' לחלק דמשו"ה סגי בעדות ממון ידיעה בלא ראי' ובקדושין לא מהני ידיעה בלא ראי', משום דבממון א"צ עדים לגוף המעשה רק צריך לדעת אם הדבר אמת או לא ולא איברי סהדי אלא לשקרי, וע"כ גם בידיעה בלא ראי' ג"כ מהני כיון דיודעים אנו שהמעשה אמת, אבל בקידושין שצריך עדים לקיום הדבר וקידושין אינו כלום אם נעשו שלא בפני עדים אף אם שניהם מודים, וכיון שלא סגי בידיעת האמת רק צריך עדים לגוף הדבר אין עדות ידיעה בלא ראי' מהני בקדושין יעו"ש: ולפי"ז נחזי אנן בהפקר, אם היינו צריכין מדאורייתא כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים ובלעדי ג' אין הפקירו כלום, א"כ צריך עדים לקיום גוף ההפקר והפקר בלא עדים לא מהני כלום עדות ידיעה בלא ראי' לא הי' מהני בהפקר כמו בקדושין, ולפ"ז בחמץ לא הי' מהני ביטול משום דאנן סהדי, דאימת יש לומר אנן סהדי, דהא קודם שהגיעה שעת איסור חמץ עדיין אינו מוכח שהפקיר את החמץ שעדיין יש לומר שיש לו שהות להפקיר, ויפקיר עוד או ימכור לנכרי, וא"כ עיקר אנן סהדי הוא רק אחר שהגיע איסור חמץ והוא הי' עובר בב"י אמרינן דאנן סהדי שהפקיר כדי שלא יעבור על איסור ב"י, ומתי הפקיר היינו בעוד שלא הי' עדיין איסור ב"י והי' החמץ עוד ברשותו והי' מותר בהנאה, דלאחר זמן איסורו לא מצי לבטל, וא"כ עיקר הראי' אינה אלא משום דבסוף חזינן החמץ ברשותו אמרינן דודאי הפקירו אותו מקודם בשעה שהי' יכול להפקיר, וכל כי האי נהי דאנן סהדי שהפקיר מ"מ הא לא ראינו שהפקיר רק מכח שראינו הסוף ידענו מה שהי' מקודם וא"כ אין זה אלא ידיעה ולא ראי' וידיעה בלא ראי' לא מהני בהפקר דבעי עדים לקיום גוף הדבר, וכמש"כ: ד) אולם כ"ז בחמץ שאי אפשר להיות ההפקר בשעה שאנן סהדי, משום שאנן סהדי לא הווינן אלא בשעה שאי אפשר עוד להפקיר אמרינן שהפקיר מקודם, וכה"ג הוי ידיעה בלא ראי', אבל בנר וגיגית וקדרה שאפשר בכל עת להפקיר, א"כ אמרינן דמפקיר להו כעת כדי שלא יעבור על איסור שביתת כלים, א"כ הוי כאלו רואים אנו כעת כאלו הוא מפקיר להו כעת מכח אנן סהדי דהא אפשר להפקיר בשבת בכל עת ובכל שעה, וכיון שאנן סהדי דמפקיר להו הוי כמו שרואים אנו שמפקירם, והר"ז כעדי יחוד דאמרינן הם הם עדי יחוד הם הם עדי ביאה, ואף דלא מהני בקדושין ידיעה בלא ראי' מ"מ עדי יחוד מהני משום דאמרינן דבשעה שנתיחדו כאלו רואים שעתה בא עליה לשם קדושין, ואין השערה מסוף הדבר לתחלתו דחשיב כידיעה בלא ראי', ויעוין בדברי רבותינו האחרונים שהחילוק מבואר. מעתה שזכינו לחלוק זה, הרי ההבדל מבואר דבאמת ס"ל להתוס' בפסחים ג"כ סברת אנן סהדי אך בחמץ לא הי' מהני סברא זו אם היינו צריכים עדים לקיום ההפקר, וכמו שנת': ה) ולפי"ז לכאורה גם בעובדא דידן דאין אנו יודעים אם הפקיר או לא דמי לחמץ, דהא כעת לא מהני הפקירו דנאמר דאנן סהדי דמפקיר להו, דמכיון שילדה בכור לא פקעה קדושתו ע"י הפקר, ורק צריך לומר דמקודם הפקיר בשעה שעדיין לא ילדה, וזה הוי ידיעה בלא ראי' לכאורה: אכן לפ"ז זכינו לדין לפ"מ דקימ"ל דמדאורייתא א"צ שלשה וסגי באחד גם לדעת הרמב"ם, וא"צ לפ"ז עדים לקיום הדבר מדאורייתא, א"כ ממילא מדאורייתא י"ל דאנן סהדי דהפקיר, והרוחנו עכ"פ גם לפי דעת הרמב"ם אין כאן איסור דאורייתא משום דמדאורייתא הוי הפקר ואף דבעי אחד מ"מ האחד לא בעי משום תורת עדות רק כדי שיהי' אחד זוכה, וכיון דאנן סהדי דהפקיר הוי כמו שיש כאן ג"כ אחד זוכה, ואין כאן גם לפי דעת הרמב"ם רק איסור דרבנן: ו) אולם אני אומר לפ"ז שגם איסור דרבנן לא הוי והפקירו הפקר אף מדרבנן, שהרי עמדנו למעלה למאי הוצרכו התוס' לטעם דלא סגי בביטול משום שמא יבא לאוכלו תיפוק להו משום דבעינן מדרבנן שלשה, אבל לפמ"ש הטעם שלא תרצו התוס' משום דאנן סהדי הוא משום דאם היינו צריכין שלשה לקיום הדבר לא הוי מהני אנן סהדי ואין זה אלא אם היינו צריכין מדאורייתא, אבל כיון דס"ל דמדאורייתא א"צ א"כ א"צ עדים לקיום הדבר, ומה שצריך שלשה מדרבנן אינו אלא כדי שיהא ההפקר בלב שלם ובלי הערמה, ויעוי' נדרים סו"פ אין בין המודר, וכיון שבאמת א"צ עדים לקיום גוף הדבר שוב גם מדרבנן א"צ שלשה כיון דאנן סהדי הוי במקום שלשה, וכמו בנר וגיגית וכו', מעתה שפיר הוצרכו התוס' לטעם משום שמא יבא לאכלו הצריכו בדיקה וביעור, משום שאחרי שמדאורייתא א"צ שלשה שוב אמרינן אנן סהדי ואף מדרבנן א"צ שלשה, ולפ"ז גם בבכור י"ל שא"צ שלשה דאנן סהדי להו וכמו שכ' התוס' בע"ז שהבאתי שבהקנאת הבכור לנכרי אמרינן אנן סהדי: