מרחשת חלק א קצג

היוצא מדברינו, שאף לפ"מ שהעלינו שאיסור הטלת מום בבכור חו"ל לד"ה אינו אלא מדרבנן, בכל זאת אין לנו ראי' להתיר הטלת מום בספק בכור וכיון שהגרע"א והח"ס ז"ל כתבו בהחלט ובפשיטות להחמיר בזה אין לנו מקום להקל לכתחלה להטיל מום בספק בכור: ד. א) ואחרי אשר דברנו בפרט זה דהטלת מום בזה"ז ובבכור חו"ל נבאר קצת דין הטלת מום ע"י נכרי אם הוא אסור מדאורייתא או מדרבנן. דלכאורה לפ"מ דקימ"ל דגרמא בהטלת מום אסור מן התורה גם אם מצוה לנכרי להטיל מום לא גרע מגרמא ואסור מה"ת, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' בכורות ה"ח שכתב הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבלה על אזנו עד שבא כלב ונטלה וחתך אזנו או שהלך בין ברזל ועששית של זכוכית כדי שתקטע ידו ונקטעה או שאמר לנכרי להטיל בו מום הר"ז לא ישחוט עליו וכו' יעו"ש. הרי מדכלל הטלת מום ע"י נכרי עם גורם וקורא אותו בשם כולל שמרגיל לבכור שיפול בו מום מבואר דס"ל שהטלת מום ע"י נכרי גם משום לתא דגרמא הוא, וממילא לפ"ז לפ"מ דסבירא לן דגרמא אסור מדאורייתא, הו"ה אם אמר לנכרי לעשות מום ג"כ אסור מה"ת: מיהו הרא"ש בפ' השוכר את הפועלים סי' ו' כתב בשם הראב"ד דבעיא דחסימה אם מותרת ע"י נכרי לא איפשטא ואזלינן בה לקולא. ואע"ג דמסקינן דמטיל מום בקדשים דע"י נכרי נמי אסור ואפי' בזה"ז שאינו אסור אלא מדרבנן התם משום חומרא דקדשים ולא גמרינן מינה, יעו"ש הרי מבואר דאמירה לנכרי לעשות מום אינה אלא משום איסור שבות כמו בשבת אבל לא משום גרמא, וע"כ צ"ל דהראב"ד והרא"ש ס"ל לחלק דדווקא גרמא שנותן בצק ע"ג אזנו דודאי הכלב שיראה יבא ויטלו הוי גרמא, אבל אמירה לנכרי כיון דהוי בר דעת ועביד אדעתיה דנפשיה אין בזה משום גרמא, וכמו שמצינו כה"ג בקדושין (כ"ב ב') בקורא לו והוא בא דלא קנה בעבד כנעני משום דאדעתיה דנפשיה קעביד ולא בא מכח הקריאה של הלוקח, והכ"נ לא חשוב זה מכח גרמתו של המצוה כיון דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד, ויעוי' תשו' הגרע"א ז"ל סי' ס"ד הנ"ל שהוכיח ג"כ מדברי הרא"ש בשם הראב"ד אלו שאמירה לנכרי להטיל מום אינו אסור אלא משום שבות דאמירה ולא משום גרמא: ב) ובתשו' בית. אפרים חיו"ד סי' ע"ה כתב ג"כ לחלק בין גרמא לאמירה לנכרי, משום דגרמא עביד איהו גופיה מעשה שמניח דבלה או בצק על אזנו משא"כ ע"י נכרי דלא עביד מעשה כלל, דכה"ג גבי שבת מחלקינן בעירובין פ' הדר ס"ח ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לאמירה לנכרי דלית ביה מעשה, ויעו"ש, אבל הקשה לפ"ז שאם נאמר דע"י נכרי קילא יותר ולא אסור משום גרמא, א"כ קשה דבבכורות (ל"ה) שם אמרינן במשנה שם שאסור להטיל מום ע"י נכרי ואמרינן זה הכל לאתויי גרמא, ואם נאמר שאמירה לנכרי אינה אסורה אלא מדרבנן וגרמא אסור מדאורייתא איך נקטינן בזה הכלל דמשמע דדיניה דרישא דע"י עכו"ם מסתבר טפי לאיסורא, ובאמת הוא להיפך דגרמא אסור מדאורייתא וע"י נכרי אינו אלא מדרבנן, ואיך תלי תניא בדלא תניא, ויעו"ש שרצה להוכיח מכאן דבאמת גרמא גופיה אינו אסור אלא מדרבנן ולא דרשינן כל לאסור גרמא ולא כחכמים דר"מ, והרמב"ם ז"ל ג"כ פסק כר"מ ולדידיה גרמא אינו אסור אלא מדרבנן: ולענ"ד משום הא לא איריא, דמאי דאמרינן זה הכלל לאתויי גרמא אינו רוצה לומר היינו גרמא ע"י ישראל, שזה באמת א"צ לרבות מזה הכלל, דגרמא עוד גרע יותר מאמירה לנכרי לפי דעת הראב"ד, ולדעת הרמב"ם ז"ל עכ"פ שניהם שקולים הם, ומאי דמרבינן מזה הכלל לאתויי גרמא, היינו גרמא ע"י נכרי שצוה לנכרי לתת דבלה על אזנו של הבכור דזה קילא יותר דעביד ע"י נכרי גרמא דהוי כמו גורם דגורם, ואפי' גרמא אסור מדאורייתא וע"י נכרי הוי ג"כ גרמא, מ"מ אין לרבות רק חד גורם אבל גורם דגורם ודאי אין לנו לרבות, וכמו שמצינו חילוק זה בין חד גורם לגורם דגורם לענין דינא דגרמי, כמו שהביא הש"ך בחו"מ סי' שפ"ו סק"ג דגורם דגורם פטור אפי' למד"ד דינא דגרמי ושפיר צריך לרבות מזה הכלל גרמא ע"י נכרי שגם כה"ג אסור בבכור ומדרבנן: ג) והנה בעיקר ההוכחה מדברי הראב"ד שמוכח דס"ל דהטלת מום ע"י נכרי אינו אסור משום גרמא, ראיתי כעת בתשו' עמודי אור סי' ס"ו שכתב לדחות דדברי הראב"ד יש לפרש דהא לר"מ לית ליה קרא מיותר כלל לגרמא דלדידיה איצטריך כל מים לרבות מטיל מום בבע"מ ואטו נאמר דמתניתין דבכורות דאסרה הטלת מום ע"י נכרי דלא כוותיה, וע"כ לדידיה משום שבות הוא כשאר איסורין, משא"כ לדידן דקימ"ל גרמא אסור מה"ת הטלת מום ע"י נכרי לא גרע מגרמא, יעו"ש. ולענ"ד לכאורה ז"א, דהא מרבינן מזה הכלל לאתויי גרמא ומוכת ממתניתין דגרמא אסור אפי' לר"מ כיון דמתניתין גם כר"מ אתיא, לפמש"כ העמ"א, וכיון דגרמא מדרבנן מיהא אסור אפי' לר"מ, א"כ שוב מאי מייתי הראב"ד ראי' לאסור אמירה לנכרי בשאר איסורין מאיסור הטלת מום ע"י נכרי, ומאי ראי' דשם עכ"פ אסור גרמא וע"כ גם אמירה לנכרי אסור דלא גרע מגרמא, משא"כ בשאר איסורין שלא מצינו שאסרו בהן גרמא מנ"ל לאסור אמירה לנכרי, א"ו דהראב"ד ס"ל בפשיטות דאמירה לנכרי אינו נכנס בכלל גרמא, ואינו אסור אלא משום שבות: ד) מיהו יש לאמר שזוהי באמת כוונת הראב"ד דדחי שאין ללמוד מהטלת מום ע"י נכרי שאסור, דהתם משום חומרא דקדשים ולא גמרינן מינה, דחומרא דקדשים הוא בזה שאסרו גם לגרום מום אפי' למאן דלית ליה קרא דכל לאסור גרמא מה"ת, מ"מ מדרבנן מיהא אסור ע"כ אמירה לנכרי אסור ג"כ משום דלא גרע מגרמא, ולא גמרינן מינה לשאר איסורין דגרמא בהם מותר, ע"כ גם אמירה לנכרי אין לאסור אלא משום שבות, וכיון דלא איפשיטא בעיא אם אסרו שבות באיסורי לאו נקטינן לקולא: ובזה א''ש דברי רש"י ז"ל בפסחים (י"א א') דמייתי התם בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו דם דברי ר' יהודה, ופירש"י בכור אסור להטיל בו מום ואפי' לגרום כדתניא מום לא יהי' אין לי אלא שלא יטיל מניין שלא יגרום וכו', והא לר"י קיימינן ור"י לית ליה גרמא, דהא ר"י ס"ל כר"מ דכל מום אתי למטיל מום בבע"מ כדאיתא בבכורות שם, וממילא גרמא מותר, וע"פ האמור ניחא דאף לר"מ דלית ליה קרא לאסור גרמא מדרבנן מיהא אסור לכו"ע, וא"כ שפיר כתב רש"י ז"ל דגרמא אסור אפי' לר"י והיינו מדרבנן, ומה שהוצרך רש"י ז"ל כאן בפסחים לענינו נראה ע"פ מש"כ הר"ן פ' מי שהחשיך דכל היכא דאיכא תקנה כמו במעות שנמצאו בסרטיא לא אמרינן אדם בהול על ממונו, יעו"ש, והכא בבכור שאחזו דם אמרינן לר"י אדם בהול על ממונו, והא איכא תקנה להטיל מום ע"י גרמא לכן כתב רש"י ז"ל דגם גרמא אסור ושפיר אמרינן אדם בהול על ממונו *) ה) אכן באמת מסתבר לחלק דהטלת מום ע"י נכרי לא *)ובאמת יש לעיין בסוגיא זו דפסחים דלר"י אמרינן אדם בהול ואסרינן משום זה גם את המותר להקיז אפי' במקום