מרחשת חלק א קצב

לשעתה וקדשה לע"ל, והוא משום דודאי קדושת עזרא קדשה לשעתה וקדשה לע"ל, אלא שבתרו"מ אינו חייב מה"ת משום שצריך ביאת כלכם אבל קדושת הארץ עצמה הוי קדושה לשעתה וקדושה לע"ל, יעו"ש בכ"מ ותמצא כוונתו מבוארת שקדושת הארץ ודאי נתקדשה מה"ח בימי עזרא, ומה שפטורה בימי עזרא מן התרומה אינו מפני חסרון קדושת הארץ רק משום שלענין חיוב תרומה צריך ביאת כלכם וכ"ז דליכא ביאת כלכם לא נתחייבו בתרומה אלא מדבריהם: ולפי חילוק זה נחזי אנן בפירות א"י שגדלו בארץ בזה"ז עד שלא הי' ביאת כל ישראל ואח"כ נעשה ביאת כל ישראל עליה אין זה דומה לענ"ד לפירות חו"ל שנכנסו לארץ שפטורין מתרו"מ מה"ת, דלפמש"כ שם הטעם משום שגדלו בקרקע שלא נתקדשה בקדושת הארץ וע"כ לא מהני מה שנכנסו לארץ לחייבם כיון שגדלו בקרקע פטורה ואינה קדושה, אבל בפירות א"י הרי גדלו בקרקע קדושה שנתקדשה לשעתה ולע"ל ואין החסרון בגוף קדושת הקרקע, רק משום שאין ביאת כלכם לא נתחייבה בתרומה, א"כ אין זה חסרון מפני גדולה בקרקע פטורה רק משום תנאי החיוב שתלוי בביאת כל ישראל, והר"ז כמו פירות כ"ז שלא נתמרחו שאינן חייבין בתרו"מ, וא"כ פירות אלו שגדלו קודם ביאת כל ישראל יתחייבו בתרו"מ אחר ביאת כל ישראל, וז"ב: מעתה נחזור לקושית הח"ס שהקשה לפ"מ שפסק הרמב"ם שתרומה בזה"ז מדבריהם, א"כ אין אתה מביא מעשר דגן גם מא"י וע"כ גם בכור ומעש"ב לא ליקרבו, וע"פ האמור לק"מ ולא דמי כלל שא"י הוי גם עכשיו מקום שממנו אתה מביא מע"ד. שהרי כשיהיו ביאת כל ישראל אותם פירות שגדלו בה מקודם ביאת כל ישראל יחחייבו בתרו"מ מן התורה, ושפיר הו"ל א"י גם בזה"ז מקום שממנו אתה מביא מע"ד. משא"כ פירות חו"ל שגם אם יביאם לא"י ג"כ לא יתחייבו בתרו"מ מה"ת, וכמו שנתבאר, וע"כ הו"ל זה מקום שאין אתה מביא מע"ד ממנו, וז"ב בס"ד: יג) ואחרי אשר עלתה בידינו לתרץ קושית הח"ס בטוב טעם ודעת והשיכונו מעלינו תלונתו ופליאתו הנשגבה הלא קמו דברינו וגם נצבו שיש הבדל בין מקום למקום, ובכור בחו"ל איסור הטלת מום בו לפ"מ שבארנו אינו אלא מדרבנן אפי' לדעת הרמב"ם דהטלת מום בבכור בזה"ז אסור מדאורייתא, ולפ"ז שוב נשוב למה שכתבנו תחלה שבספק בכור בחו"ל אפשר שמותר להטיל מום אפי' לכתחלה משום דהוי סד"ר ולקולא, וכבר כתבנו לדחות ראית הגרע"א ז"ל מהא דספק בכור בעלים נאמנים עליו שבש"ס ושו"ע שאפשר דמיירי בא"י ששם לדעת הרמב"ם ז"ל אסור מדאורייתא, ואפילו לדעת הפוסקים דהטלת מום בבכור בזה"ז הוי בכל מקום מדרבנן, מ"מ אין ראי' מהא דספק בכור הנ"ל לפמש"כ רש"י ז"ל שמיירי בילדה שני זכרים וכמבואר למעלה בדברינו: מיהו אף שדחינו ראית הגרע"א ז"ל, מ"מ הדין דין אמת והנכון כסברת הגרע"א שאסור הטלת מום בספק בכור בזה"ז משום שאנו דנין מזה על זה, דכיון שלענין גיזה ועבודה הוי הספק בדאורייתא גם הטלת מום דרבנן ג"כ אסור, וכמו שהוכיח הגרע"א סברתו זאת בתשו' סי' ס"ד הנ"ל. וכן ראיתי להגאון ח"ס סי' ש"ו שכתב ג"כ דכיון שאיסור הטלת מום בקדשים בזה"ז הוא משום שנראה כמטיל מום בקדשים, א"כ גם בספק בכור הואיל דלענין גיזה ועבודה אנו מחזיקים אותו לבכור מספיקא דאורייתא שוב אם אנו מטילים בו מום בידים אין לך מטיל מום בקדשים יותר מזה, יעו"ש: יד) ומה שהבאתי לעיל ראי' להיפך מדברי רש"י ז"ל שכתב דהא דספק בכור מיירי בשני זכרים דמשמע דבשאר ספק בכור א"צ לנאמנות הבעלים, וע"כ משום שמותר לכתחלה להטיל מום בספק בכור דעלמא היכא שלא אתחזק איסורא דבכור, כעת ראיתי שיש לדחות ולומר שכוונת רש"י ז"ל שכתב דהא דספק בכור מיירי בילדה שני זכרים הוא משום שקשה לו למאי צריך לנאמנות הבעלים, תיפוק ליה דהוי ס"ס ספק דילמא לאו בכור הוא ואף אם בכור הוא שמא מאליו נפל בו מום ומותר לאכלו במומו משום ס"ס וא"צ לנאמנותם של בעלים ישראל, לזה כ' דמיירי בשני זכרים דבזה לא אמרינן ס"ס, משום שאם נאמר להתיר הבכור שביד בעלים ישראל משום ס"ס דשמא לאו בכור הוא ושמא נפל בו המום מאליו כמו כן נוכל להתיר הולד השני שביד הכהן אם יפול בו מום ג"כ מהאי ס"ס הנ"ל, ואם נתיר שניהם הו"ל ס"ס שסתרי אהדדי שהבכור שביד ישראל התרנו משום ספק שהוא אינו בכור והולד שביד הכהן הוא הבכור, והבכור שביד הכהן נתיר מכח ס"ם להיפך ומשום ספק שהולד שביד הכהן אינו בכור והולד שביד ישראל הוי בכור דממנ"פ חד הוי באיסור בכורה, וכה"ג לא אמרינן ס"ס וכמו שכתבו התוס' בב"ק (י"א א') ונדה (כ"ט א'), וע"כ פירש"י ז"ל שמיירי בכה"ג, אבל בספק בכור דעלמא ס"ל לרש"י שא"צ לעדות כלל דבלא"ה יש להתיר מכח ס"ס הנ"ל: איברא לדעת הפוסקים דלא אמרינן ס"ס אלא היכי שנולדו שני הספקות ביחד אין כאן ס"ם דספק אם הוא בכור נולד בו מתחלת לידתו והספק שמא נפל בו מום מאליו נולד אח"כ וע"כ לא הוי ס"ס, וא"ש בזה מה שסתמו הפוסקים הטור ושו"ע וכתבו סתם ספק בכור בעלים נאמנים עליו שמשמע דבכל ספק בכור מיירי ולא כמו שכ' רש"י ז"ל שמיירי בילדה שני זכרים. ולפי האמור ניחא, משום שהטור והמחבר לטעמייהו שפסקו כר"י למעלה סי' ק"י דבעינן נולדו שני הספקות ביחד וע"כ צריכין כאן לנאמנות הבעלים בכל ספק בכור משום שלא נולדו שני הספקות ביחד, משא"כ רש"י ז"ל אפשר דס"ל כדעת ר"ת דס"ס הוי אפי' אם לא נולדו שני הספקות ביחד וע"כ השכיל לפרש דווקא בכגון שילדה שני זכרים שכה"ג לא הוי ס"ס משום דהוי תרי ספקי דסתרי אהדדי: טו) מיהו בלא"ה קשה לי בהא שכהנים חשודים בהטלת מום בבכור אין נאמנים על הבכור לאמר שנפל המום מאליו למאי צריך לנאמנותם הא זה שאין שוחטים על מום שנעשה בידים הוא רק איסור וקנסא דרבנן כדאיתא שם (ל"ד ב'), ואף אם כהנים חשידי מ"מ אינו אלא חששא בעלמא כדאמרינן שם (ל"ו א'), א"כ בנפל בו מום הוי ספק אם נעשה בידים או נפל מאליו הו"ל ספיקא בדרבנן ולקולא, וכמו שכתב כה"ג הרא"ש שם פ''ה סי' ו' במשנה שם הי' בכור רודפו ובעטו, יעו"ש, וא"כ בלא נאמנות הכהנים יש להתיר משום ספד''ר, ולזה צ"ל ע"כ משום דהוי ספד''ר במקום חזקת איסור שהרי קודם שנפל בו המום הי' אסור אלא שעכשיו שנפל בו מום ונסתפק לנו אם הוא מאליו ומתירו או שנעשה בידים ועדיין באיסורו עומד, ואף שאיסור דאורייתא ודאי אזדא ליה מ"מ לאסרו מדרבנן הו"ל ספק במקום חזקת איסור, וע"כ בלא עדות שנפל בו מום מאליו אין להתיר משום ספד"ר וכיון שכהנים חשודים אין נאמנים להתירו: אבל לפ"ז יקשה בהא דספק בכור שצריך לנאמנות בעלים ישראל דהא שם לא איתחזק איסורא כלל דהא הוי ספק בכור ולא הי' לו חזקת איסור מעולם וא"כ בלא"ה יהי' מותר משום ספד"ר ולקולא, אם לא שנאמר שהטעם הוא דלא שייך בזה ספד"ר ולקולא משום שנפילת מום מאליו לא שכיח, וכיון שמצינו בו מום הראוי לבא בידי אדם לא תלינן בדבר שאינו מצוי וכיון שחשידי להטיל בו מום בידים אנו תולין יותר בדבר המצוי שהטילו בו מום בידים ול"א בזה סד"ר. ועפ"ז יש לפקפק בס"ס שכתבתי למעלה שאפשר שספק נפל בו מום מאליו לא הוי בגדר ספק כלל וצ"ע היוצא