מרחשת חלק א קצ

חמץ לא היינו מחייבים מחמץ או מסרס אחריו אף שעושה פעולה חדשה ומחדש בה דבר, א"כ בבע"מ דליכא קרא לרבנן מנ"ל לחייב אפי' במחדש בו דבר: ו) והנראה לי בזה ואמינא מילתא חדתא דבאמת למטיל מום בתם שראוי להקרבה אין צריך קרא דלא יהי' בו לאסור שהרי מקרא מלא דבר הכתוב לא תעשון כן לה' אלקיכם, וא"כ במטיל מום בקדשים שראויין להקרבה ומפסידו ע"י מום מהקרבה הר"ז עובר על לאו דלא תעשון וכו', ויעוי' ע"ז שם ולשווי גיסטרא אמר קרא לא תעשון, ומאי דלא משני כן אקושיא דונשחטיה משחט היינו משום שאינו דרך השחתה, אבל מטיל מום בקרבן שראוי להקריבו ומפסידו ע"י זה מהקרבה ודאי דרך השחתה הוא זה ועובר משום לא תעשון, וא"כ למאי צריך קרא דלא יהי' בו, וע"כ קרא אתי למטיל מום בבע"מ עובר, דמשום לא תעשון ליכא דהא לא חזי להקרבה בלא"ה, ואי משום שמפסידו לאחר זמן אין זה אסור משום לא תעשון דהשתא לא עביד ולא מידי, ובשעה שיהי' ראוי להקרבה אז איננו מטיל מום, וגם משום גורם ליכא דהא לא תעשון כתיב עשי' אסור גרמא שרי, כדאיתא בשבת (ק"כ ב'), וע"כ צריך קרא דכל מום לא יהי' בו לאסור הטלת מום גם בבע"מ עובר שמופסד ועומד הוא וליכא משום לא תעשון, מ"מ עובר שמחדש בו דבר ועושה בו פעולה חדשה והוי דומיא דמסרס ומחמץ, ולא נחלקו ר"מ וחכמים אלא במטיל מום בבע"מ קבוע כמו בכור שאחזו דם שהוא מום קבוע לפי תירוץ השני שבתוס' בכורות, ובזה נחלקו דר"מ אוסר גם כה"ג משום ריבויא דכל וחכמים ס"ל דמטיל מום בבע"מ קבוע פטור משום דלא דרשינן כל לריבויא דמטיל מום בבע"מ קבוע וכל דכל מום לדידהו לגרמא אתי: והשתא א''ש קושית הגמ' בע"ז וליהוי כמטיל מום בבע"מ שהקושיא היא אליבא דכו"ע דקדשים בזה"ז דמי למטיל מום בבע"מ עובר שהרי מחדש בהם דבר שע"י המום ראוי' לצאת לחולין ע"י פדיון, וע"ז משני דמטיל מום בבע"מ נהי דגופיה לא חזי מ"מ לדמי חזי, שהרי אף אם יפול בו מום קבוע הרי ראויים דמיו להקרבה ע"כ יש בו קדושה יתרה וחייב בו משום מטיל מום, משא"כ מטיל מום בזה"ז שאינו ראוי גם לדמי שהרי גם אם יפול בו מום קבוע ג"כ אין ראוי להקריב דמיו למזבח וע"כ קלישא קדושתיה ומטיל מום בו פטור. והו"ה דהוי מצי לשנויי דמטיל מים בבע"מ עובר משום שהוא עצמו יהי' ראוי לקרבן לאח"ז משא"כ בזה"ז, אלא משום דניחא ליה לתרץ כדי שיהא ניחא גם אליבא דר"מ דס"ל דמטיל מום בבט"מ קבוע ג"כ חייב: ובזה ניחא דברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ בפ"ה דבכורות שהביא תוספתא שם העושה מום בבע"מ והמסרס את המסורס והמחמץ את המחומץ הר"ז לוקה ארבעים, שזה סותר מה שפסק בחבורו שמטיל מום בבע"מ אינו לוקה, אבל לפ"ז ניחא שהרי התוספתא כייל דין שעושה מום בבע"מ עם המסרס את המסורס והמחמץ את המחומץ, ובמסרס את המסורס הא עושה פעולה חדשה ומחדש בה דבר וכן מחמץ אחר מחמץ ודומיא דהכי מה שנקט העושה מום בבע"מ מיירי ג"כ כה"ג שמחדש בו דבר והיינו בע"מ עובר, ובזה באמת גם לדידן דקימ"ל כרבנן לוקה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל: ז) נחזור לדברינו, שע"פ כל האמור יצא לנו לפ"ז לפמש"כ הרמב"ם ז"ל פ"א מה' בכורות ה"ה שבכור חו"ל אף אם הביאוהו לא"י בפני הבית אינו קרב אלא נאכל במומו, א"כ הר"ז דומה לתמורת בכור ומעשר שמטיל מום בהם אינו לוקה לפמ"ש, משום שזה הוי פסול בגופו ודמי למחמץ את הפסולה, וע"כ בבכור חו"ל גם לדעת הרמב"ם דהטלת מום בזה"ז אסור מדאורייתא אינו אלא מדרבנן, מעתה נדחו ראיות הגרע"א ז"ל מהא דספק בכור ביד ישראל שבעלים נאמנים עליו, שהובא ג"כ בשו"ע שמבואר מזה שהטלת מום בבכור גם בספק בכור אסור, ולפי האמור אין זו ראי' דאפשר שאין זה אלא בא"י, אבל בחו"ל שלדברי הכל אינו אלא מדרבנן י"ל דספק בכור מותר להטיל בו מום, ומדברי הגמ' והשו"ע אין ראי' שאפשר שמיירי בא"י, וכמ"ש: ח) אחרי כתבי כ"ז מצאתי ראיתי שבתשו' ח"ס יו"ד סי' שי"ז העיר כבר בזה הרב השואל דבבכור חו"ל כיון שאינו קרב הטלת מום בו אינה אסורה אלא מדרבנן אפי' לדעת הרמב"ם שהטלת מום בזה"ז אסור מדאורייתא, אולם הגאון ח"ס דחה דבריו והכריח שע"כ אין לחלק לדעת הרמב"ם ז"ל בין בכור בחו"ל לזה"ז עפ"י מה שהקשה שם קושיא עצומה מרפסא איגרי שלפי דעת הרמב"ם ז"ל שפסק כר"ע דבכור בחו"ל אינו קרב משום דממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור ומע"ב גם בא"י אין מביאין ממנו בכור ומעשר בהמה, לפ"מ שפסק סופ"א מה' תרומות שתרומות ומעשרות גם בזמן עזרא היו מדבריהם, א"כ גם א"י הוי מקום שאין מביאים ממנו מעשר דגן, ולפ"ז גם בכור ומעש"ב לא יהיו קרבין כל ימי בית שני, וזה שקר מוחלט, שהרי בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו. משמע דווקא משום דמחו"ל, אבל בא"י היו מקבלים ומקריבים ומוקמינן בתמורה התם כר"ע, וע"כ צ"ל דלמ"ד לא נתקדשה א"י למעשר ולתרומה ס"ל דר"ע לא אמר אלא שאינו מחוייב להביא בכור ומעשר מחו"ל ואם רוצה מביא, ורק חכמים החזירום שלא יקבע הדבר חיבה, ורק בא"י קבלו עליהם חובה להקריב בכור ומעשר אעפ"י שאינו מחוייב להביא, א"כ לפ"ז להרמב"ם אין חילוק לענין איסור הטלת מום בין מקום למקום: והנה באמת פליאתו נשגבה מאד שלפי פסק הרמב"ם ז"ל אין חילוק בזה"ז וגם בימי עזרא בין א"י לחו"ל, שמשניהם אין מביאין מעשר דגן, שיחוייב לפ"ז שלא היו מקריבין בכור ומעש"ב בבית שני, וזה דבר שאין לו שחר ומבואר הביטול, אבל גם לאידך ניסא רחוק ידחוק מאד לומר שמה שאמר ר"ע שאין מביאין בכור מחו"ל הוא רק לענין שאינו מחוייב להביא, אבל אם הביא יכול להקריב, שזו רק דברי ר"ש בתמורה כ"א שם, שאמר שאם באו יקרב, אבל ר"ע פליג וס"ל שגם אם באו אינו קרב וכדמשמע פשטות דברי ר"ע וכמו שכ' התוס' שם שמדאורייתא אינו קרב, וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל פ"א מה' בכורות, ויעוי' בכורות (נ"ב א') מבואר ג"כ דלר"ע מעש"ב מחו"ל אינו קרב מדאורייתא: ט) ואשר אחזה לי בזה הוא שבאמת רב ההבדל בין א"י לחו"ל, אף בזה"ז שתרו"מ הם גם בא"י וגם בזמן עזרא מדבריהם והוא ע"פ מה שנקדים מש"פ הרמב"ם פ"א מה' תרומות הכ"ב יז"ל: פירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין מן החלה ומן התרומות והמעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבין בחו"ל פטורין ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם, וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה, שנאמר שמה, שמה אתם חייבים בין בפירות הארץ בין בפירות חו"ל, ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבים מדבריהם, עכ"ל הרמב"ם. והנה הכ"מ מסתפק בכוונת הרמב"ם וכ' בזה שלשה דרכים: הא' כי פירות חו"ל שנכנסו לא"י דווקא בחלה חייבין מה"ת אבל בתרו"מ פטורין מה"ח הב' דפירות חו"ל שנכנסו לארץ שחייבין בחלה אינו אלא מדבריהם, ודווקא פירות א"י שיצאו לחו"ל דרשינן מקרא שפטורין מחלה ומתרו"מ, אבל להיפך אין הקרא דשמה כדאי לחייב מה"ת בחלה פירות חו"ל שנכנסו לארץ והו"ה בתרו"מ הג' שפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה מה"ת והו"ה בתרו"מ שחייבין מה"ת, יעו"ש. והנה המעיין בלשונו של הרמב"ם ז"ל יראה ברור שמשלש דרכים אלו רק הדרך הא' היא הדרך הנכונה שעליה יזרח